"החוסר של אבא יצר ואקום, אבל ואקום תפקידו להתמלא"

מעל שולחן העבודה של אסי שמלצר תלויה זה שמונה חודשים תמונתו של אביו שלמה שמלצר. את התמונה, שבה נראה האב שעון על השולחן, מבט ממזרי בעיניו, תלה אסי מיד אחרי תום השבעה על מותו הפתאומי של אביו בגיל 67. מאז הוא מרגיש שאביו מסתכל עליו דרך התמונה. "שלמה מסתכל עליי במבט ממזרי של 'נראה אותך', אבל בחיוך", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט" בראיון ראשון מאז מותו הפתאומי של האב הדומיננטי, מוות שהעביר אותו באחת מתפקיד סגן יו"ר הקבוצה לפוזיציה המחייבת של היושב ראש. "לפעמים התמונה נראית לי רכה כזאת, אבל לפעמים במשך היום היא משתנה למשהו חמור יותר. יש גם פעמים שאני מסתכל על התמונה ואומר: 'תגיד לי!'. אין צומת שאני לא עוצר בו וחושב מה הוא היה עושה".

השיחה הא חרונה של אסי שמלצר (45) עם אביו - שייסד לפני 40 שנה את קבוצת שלמה לליסינג והשכרת רכב ומאז הרחיב את השקעותיה לתחומי התעשייה, הנדל"ן, האנרגיה, הספנות והביטוח - התקיימה ארבע שעות לפני מותו, ונסבה כמו תמיד על עסקים. "סיימתי את העבודה ובאתי לביתו בסביון אחרי העבודה, בעשר בלילה. רוב השיחות עם אבא היו עסקיות וקצת רכילות עסקית מסביב. באותו ערב הרגשתי שאנחנו בשיא העשייה.

עדכנתי אותו על ההתקדמות בדיונים עם סונול - היינו אז עמוק בדיו דיליג'נס - וגם השקנו באותו היום את דגם האופל מריבה. יומיים קודם לכן הוא עבר ניתוח להרמת עפעפיים והעיניים שלו נראו קצת שונות, כאילו מאוד עגולות פתאום, אבל חוץ מזה הוא היה בסדר, שום דבר לא היה שונה. הוא עדכן, סיפר, דיבר, לא היתה בעיה. בשתיים לפנות בוקר הוא קיבל שבץ בשינה, לקחו אותו לבית החולים וכבר היה מאוחר מדי.

"האם הוא חסר לי? השאלה היא מתי הוא לא חסר לי. הוא גם היה אבא וגם מנטור עסקי, הגורו שלי. לעבוד עם אבא זה קונפליקט שלא נגמר, בטח שלא עם אבא כזה דינמי ודומיננטי".

ואמנם, רוחו של שמלצר האב מרחפת ללא הרף במשרדי קבוצת ש. שלמה בצריפין. האימפריה העסקית היתה שלו במלוא מובן המילה, ובני המשפחה שותפו בה רק כרצונו, ובפיקוחו ההדוק. עתה נותרו הם להחזיק את המושכות בלעדיו, וניכר שהם ממשיכים לחפש את חסותו ואישורו לכל מהלך. אלמנתו עתליה מגיעה למשרדי החברה בשעות הבוקר ולא עוזבת עד הערב. מורגש שהיא רואה במשרדים את ביתה השני, אולי המקום שבו נוכחותו של מי שהיה בעלה במשך 45 שנה היא עדיין החזקה ביותר. בעבר שימשה פורמלית בעיקר אחראית יחסי הציבור בקבוצה, אך מאז מות בעלה מונתה לנשיאה, לצד היותה דירקטורית בחברות הקבוצה. ביום הראיון מתקיימת במשרדי החברה פגישת מחזור של תלמידי השכבה שלה בבית הספר היסודי בפתח תקווה ("אני רק אמרתי שאני נותנת את המקום. אם שלמה היה חי והיה רואה את זה?! כשהוא היה בחיים הייתי כל כולי שלמה. עכשיו יש לי זמן לבוא הביתה ולקרוא את הוואטסאפים, אני מגיעה הביתה בערב וקוראת 160 הודעות על פגישת המחזור, זה מרגש"). לפני תחילת הראיון היא מסתובבת במשרד עם סקיצה לפסל לזכרו של בעלה, על בסיס צילום שלו וסמל של עוגן ששרטטה. כשהראיון מתארך היא מביעה דאגה לאסי ולחתנה ישראל רייף: "כל כך ארוך? כבר זמן לארוחת צהריים".

אסי שמלצר (במרכז) עם האח טובי (מימין) והגיס ישראל רייף. "איך נפרדים? אפשר להגיד לעצמנו כנחמה שאבא לא סבל, שהוא לא ידע שזה בא, אבל זה לא עוזר. הוא היה בשיאו" צילום: נתן בן זאב

המוות של אביכם היה כל כך פתאומי, ומדובר אצלכם לא רק במכה אישית אלא עסקית. איך התמודדתם?

אסי: "יום אחרי ההלוויה, בעודנו המומים, התחילו להגיע אנשים עם שאלות 'מה יהיה עכשיו? מה יקרה?'. זאבים על הגדרות. מתחילות מחשבות סופניות, סופה של תקופה, מה עושים? אתה מרגיש בנקודה הזאת שחטפת מהלומה ואתה צריך לאסוף את כל הכוחות שלך ולהחליט איך נערכים מחדש. עשינו סקירת כוחות, אבל לא להמשיך זאת מחשבה שלא עלתה אפילו לרגע. גדלנו בבית של 'ניו מאני', בית שבו ההורים התחילו מכלום, בית שעבד, שהעבודה באה הביתה, שאמא מאוד מעורבת בעסק. היום היא המקום שאליו אנחנו באים להתגעגע ביחד, והיא גם מקור אינפורמציה, היא מכירה את כל ההיסטוריה והרגישויות, באה בכל יום לעבודה, היא נמצאת לידנו כל הזמן".

אמך ירשה את המניות של אביך והפכה לבעלת השליטה בחברה, ואתה מונית ליו"ר במקומו של אביך. מתי הבנת שאתה עומד להיכנס לנעליו?

"הטייטל יו"ר פחות חשוב. יש פה אחריות של המשפחה, וישבנו יחד אחי הצעיר טובי, גיסי ישראל (בעלה של האחות עופרה) ואני, וחשבנו מה קורה הלאה. היום יש ימים שאנחנו מסתכלים בערגה לאחור, ואומרים: 'וואללה, פעם היה לנו זמן'. פעם בכינו שלא לחוץ לנו מספיק, ועכשיו יש לנו המון מה לעשות. אבא היה ריכוזי מאוד, ריכז אצלו את הכל ברמת השליטה וקבלת ההחלטות, והיה גם צומת של המון אינפורמציה. אין ספק שהחוסר שלו יצר ואקום, אבל ואקום תפקידו להתמלא. עכשיו המשימה היא של ישראל, שלי, של טובי ושל אמא שלי, לנהל את העסק ממש בידיים שלנו. לשמחתנו יש לנו מנהלים מקצועיים מוכשרים מאוד, שהפכו להיות חלק מהמשפחה המורחבת שלנו".

איך זה כשפתאום אין יותר דמות שאחראית על הכל מלמעלה?

"תקופת המעבר הזאת לא קלה. היו הרבה מקרים שאנשים אמרו לי 'אבא שלך אמר לי ככה' ו'הבטיח לי ככה', אבל ברגע שאתה מפנים שאין לך היררכיה עליונה ואתה צריך לקבל החלטות - אתה מתחיל לקבל את ההחלטות. יש דברים שמחייבים לקבל החלטה באותו רגע, ויש דברים שבהם צריך לחשוב. אני לא מסוגל לקבל החלטות טובות כמו אבא שלי, בטח בחברות שהוא בנה יום יום, אז חילקנו בינינו את האחריות: טובי בחברת הביטוח, ישראל (רייף, בעלה של הבת עופרה שמלצר) בנדל"ן ובאפקון, ואני ברכב. המגזרים מופרדים לגמרי, כל אחד עם האהבות שלו והחוזקים שלו. נוצר מנגנון שמורכב ממני, מאמא, ישראל וטובי, שילוב שהונדס ותוכנן בלי שנרגיש בידי אבא. גם טובי, בן הזקונים במשפחה, שקוע מאוד בעסק. מטבע הדברים לי היו יותר שעות אבא ואימון, אבל הוא לא מפונק ועובד קשה והציפיות ממנו לא שונות מאשר מכל אחד מאיתנו. אבא תמיד אמר שמי שלא מתאים לתפקיד לא חייב להיות בעסק, הוא לא יריב עם מישהו במשפחה כדי שיהיה בעסק. לכן כל מי שנמצא פה מתאים וראוי. אתה יכול לסחוב שנה־שנתיים כ'בן של', לא 20 שנה".

שלמה ואסי שמלצר בהשקת דגמי אופל חדשים, אפריל 2014. "הזיכיון ליבוא אופל הוא תהליך שאבא נתן לי לעשות לבד, אבל לקחתי אותו איתי. ההילה שלו היתה חשובה לי" צילום: נתן בן זאב

כך בונים אימפריה

שלמה שמלצר נולד וגדל בשכונת חליסה בעיר התחתית בחיפה, שהיתה שכונת מצוקה שבה שוכנו בעיקר ניצולי שואה ועולים מעיראק. את אשתו עתליה הכיר בצבא, ובני הזוג התחתנו ב־1969. הוא עבד במוסך של אביה של עתליה ויקטור, "שם הסתובב ולמד דברים כמו איך מחליפים שמן", ואז חסך ורכש כמה כלי רכב והשכיר אותם במסגרת חברת השכרה קטנה שהקים בפתח תקווה. זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים נוצר צורך באספקת כלי רכב לצבא, ושמלצר נענה לאתגר, ורכש מכוניות נוספות והשכיר אותן בשכירות לטווח ארוך לצבא. עסקיו החלו להמריא. ב־1991 הפך לראשונה ליבואן רכב עם רכישת זיכיון היבוא של מכוניות סקודה (עם איש העסקים שלומי פוגל). שיווק המכונית בארץ עלה יפה אך רכישת סקודה על ידי קונצרן פולקסווגן אילצה את שמלצר למכור את זיכיון היבוא ב־2001 לצ'מפיון מוטורס, יבואנית פולקסווגן ואאודי.

באמצע שנות התשעים החליט להיכנס לתחום הליסינג כשרכש חברה קטנה בשם "קופל נהיגה עצמית" ושינה את שמה לניו קופל. החברה צמחה משמעותית עם פריחת ההייטק והביקוש לרכבי ליסינג לעובדים, ושמלצר זכה לתדמית של מי שמתמחה ברכישת חברות במשבר והשבחתן. במקביל רכש מהמדינה עם שותפיו סמי קצב ושלומי פוגל מהמדינה את מספנות ישראל, אז חברה מפסידה וכושלת, תמורת כ־40 מיליון שקל בלבד. כיום משמשת מספנות ישראל כנמל פרטי ועוסקת בבניית אוניות.

ב־2003 רכש שמלצר מידי כונס הנכסים של קבוצת פויכטונגר את החברה התעשייתית אפקון החזקות תמורת 29 מיליון שקל. כיום נסחרת החברה, המציעה מגוון מוצרים בתחום התשתיות והטכנולוגיות, לפי שווי שוק של 330 מיליון שקל. היא מחזיקה בין היתר באפקון התקנות ושירותים, באפקון בקרה ואוטומציה ובתדיראן טלקום, והיא בעלת הון עצמי של 277 מיליון שקל ומחזור שנתי של 1.3 מיליארד שקל. ב־2014 הרוויחה החברה, המעסיקה יותר מאלף עובדים, 70 מיליון שקל.

במשך השנים פיתח שמלצר את עסקי הרכב של הקבוצה, שהם עדיין ליבת העסקים שלה, הן בארץ והן במזרח אירופה. ב־2004 הוא נכנס לעסקים ברומניה עם חברה־בת בשם ניו קופל רומניה, הכוללת ליסינג תפעולי, השכרת רכב, מכירת מכוניות משומשות וסוכנות לרכבי ג'נרל מוטורס בבוקרשט. ב־2002 קיבל את הזיכיון לייצוג חברת השכרת הרכב סיקסט הבינלאומית בישראל, ובסוף 2010 חזר לתחום יבוא הרכב כשקבוצת שלמה זכתה בזיכיון לשיווק מכוניות אופל בארץ, שהיה עד אז בידי UMI, יבואנית שברולט. עם קבלת הזיכיון הצליח שמלצר להחדיר את המותג בקרב ציי הרכב והשוק הפרטי, ומאז נמכרו כ־20 אלף מכוניות אופל בארץ. קבוצת שלמה סיקסט מונה כיום צי של קרוב ל־80 אלף מכוניות, כמאה מוסכים ואתר לוגיסטי גדול באזור ניר צבי, שמשמש אתר אחסון והכנה למסירת רכב חדש.

ב־2008 הוקמה חברת ניו קופל ביטוח, שהחלה את דרכה במכירת פוליסות ביטוח רכב לצי המכוניות של שלמה סיקסט ולמכוניות שנרכשו מהחברות השונות בקבוצת שלמה. בספטמבר 2008 שונה שמה לשלמה חברה לביטוח, והיא מוכרת לציבור הרחב פוליסות רכב ודירה. על תחום הביטוח בקבוצה מופקד כאמור האח הצעיר טובי, שמשמש משנה למנכ"ל אורי אמיד.

שלמה החזקות ביטוח רשמה רווח שיא של 17 מיליון שקל ב-2014 לעומת רווח של מיליון שקל ב-2013. חטיבת הרכב הרוויחה 55 מיליון שקל ותרמה לרווח שיא של שלמה החזקות, 71 מיליון שקל ב-2014, עלייה של 39% ביחס ל-2013. שלמה נדל"ן רשמה גם היא רווח שיא של 18 מיליון שקל ואפקון תעשיות, שבדומה לנדל"ן מנוהלת על ידי רייף, הרוויחה 43 מיליון שקל - יותר מכל שנה אחרת.

עוד בבעלות הקבוצה חברת ש.י.ר נדל"ן שעוסקת בפיתוח, השבחה והשכרה של נכסי נדל"ן מניבים. על תחום זה אחראי ישראל רייף, שמשמש יו"ר ומנכ"ל החברה ואשר קיבל את האחריות כיו"ר גם לחברות התעשייתיות המאוגדות תחת החברה הציבורית אפקון. שווי הקבוצה היום כ־2 מיליארד שקל, והיא אינה ממונפת.

איך זה לגדול בבית שבו עושים כסף גדול ולא יורשים אותו?

"אתה רואה את ההורים עובדים קשה, קמים בבוקר, הולכים לעבודה, לא לוקחים דברים כמובן מאליו. כשנולדתי עוד גרנו ברחוב רוטשילד בפתח תקווה. ההורים לקחו מונית לבית החולים כי לא היה להם אוטו. כשהייתי ילד וביקשתי אופניים, כמו כל ילד, אבא אמר שיקנה לי אופניים אבל בתמורה אצטרך ללכת איתו במשך חודש בכל יום לעבודה. לא יכול להיות שתרצה משהו ותקבל אותו בלי מחויבות, אתה צריך לעשות משהו בשביל לקבל משהו אחר. אני מנסה להוריש את זה לילדים שלי. כשהם מקבלים משהו אני מבקש שיעשו שיעורים, וכשזה לא הולך אני שואל את עצמי מה כבר ביקשתי", הוא צוחק.

"כסף ישן מביא איתו איזה מבנה היסטורי שמאוד קשה לשנות אותו. בכסף חדש, במשפחה שצומחת, קל יותר להזיז דברים טיפה ימינה או שמאלה. יש דוגמאות לעסקים של 'אולד מאני', שקיבלו החלטה מושכלת לא לנהל את העסק אלא להביא מנהלים מקצועיים לנהל אותו, ובסוף רבעון מחלקים את הדיבידנד וזהו. כל אחד עושה עם הכסף מה שהוא רוצה. אצלנו אנחנו ילדים עובדים למשפחה עובדת. כך גדלנו, וכך נמשיך".

טנגו עם אבא

אסי שמלצר נולד כשנה אחרי נישואי הוריו, כשהמשפחה עדיין התגוררה בדירה צנועה בפתח תקווה. עם המראת עסקיו של האב עברה המשפחה לווילה מרווחת בסביון, שם העביר אסי את שנות נעוריו. כיום הוא מתגורר בצהלה, נשוי ואב לשלושה ילדים. בעבר טיפח תחביב כסקיפר, אך כיום הוא פחות פנוי לעסוק בו. "אני יוצא מהבית בשמונה בבוקר, שם את הילדה הקטנה בבית הספר ומגיע לעבודה. אני משתדל להגיע הביתה בין שבע לשמונה בערב. אני מנסה לשמור על איזון, וגם מצליח לדעתי (אשתי לא תסכים עם זה)".

את הקריירה העסקית שלו החל אסי כשחזר מלימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטה האמריקאית ריצ'מונד בלונדון, והחל לעבוד עם אביו. "הייתי בחור צעיר שחושב שהוא מבין הכל. רציתי להישאר לעבוד בחו"ל, התעניינתי בנדל"ן ובפיננסים. השנה היא 1995, לנו היו רק את סקודה והשכרת הרכב וממש התחלה של מספנות ישראל, והנדל"ן בלונדון היה בקרשים, יש הרבה הזדמנויות. אבל אבא אמר לי 'בוא לכאן, יש הרבה מאוד עבודה'. חזרתי ואמרתי יאללה, בוא נתחיל לנהל, ואבא אמר: 'שב מלמטה ותתחיל ללמוד את העסק. תהיה מנהל שיווק, מכירות. תתחיל להכיר, לא כבן של. תתייצב לעבודה ב־8, 8:15 אם אתה רוצה להתפרע'. זה היה תהליך. אחרי שנתיים התחלתי לנהל את ההשכרה, תחום שמאוד התרחב, אחר כך את הליסינג. העסקים גדלו, התפקידים גדלו, ולימים הייתי אחראי על כל מגזר הליסינג וההשכרה של שלמה אחזקות, נכנסתי לדירקטוריון בגולדבונד. נכנסתי לאט לאט גם לחברות נוספות, דברים שלא קשורים לליבת העסקים של הקבוצה".

איך לומדים לעבוד עם אבא?

"משפחה היתה אצל אבא ערך עליון לפני הכל, אבל כשהוא דרש ממני משהו, זה היה לא פחות ממנהל אחר. הוא לא חסך ממני שום ביקורת מתוקף זה שאני הבן שלו, להפך. אתה חוטף יותר ומקבל פחות. עם מנהל שלך יש יותר דיפלומטיה, אתה מנסה לא ליפול עליו רצח בביקורת, כדי שלא ילך. איתי היו פחות ברקסים כי אני הבן, לאן אלך? אני יכול לספוג הכל. ובהתחלה ספגתי. זה היה אימון סיירת, לא גדודים. עם הזמן שני הצדדים מבינים ומתבגרים, וגם העור נהיה עבה יותר. ככל שאתה מתבגר אתה לומד לעשות את הטנגו הזה".

זה הזכיר את מערכת היחסים שהיתה לכם כל השנים, לפני שנכנסת לעסקים איתו? דיסטנס מאבא?

"כן. בבית תמיד היה כבוד ששמור לאב במשפחה מזרחית, זה לא אבא שיוצאים איתו לשתות בירה. היה בבית כיסא של אבא שלא יושבים עליו, כשאבא ישן אסור להפריע, כשאבא מדבר לא נכנסים לו בדברים. הוא היה נערץ, דומיננטי, ככה גדלתי וככה הגעתי לעבוד כאן. אתה לומד לחטוף אבל גם לומד את השיטה".

כשאביך מינה אותך לסגן יו"ר ב־2011 המינוי היה נקודת ציון דרמטית בחיים העסקיים שלך?

"לא ביקשתי את זה. הטייטל בשבילי לא היה איזשהו סמל של פוזיציה. טייטלים זה חשוב לצורך משכורת, או כבוד. 20 שנה ישבתי ליד אבא. כבר קודם הלכתי איתו לפגישות מאוד חשובות ואסטרטגיות, חייתי איתו 20 שנה ברמה העסקית יום יום, 'אבא בוקר טוב, אבא לילה טוב'. אני גם נושא את השם שמלצר, אז בענף הרכב הייתי מוכר מאוד עוד קודם ולא הייתי צריך להסתובב עם תואר. התואר חשוב כשאין זיקה משפחתית או נוכחות שלך בעסק. העשייה, היכולת שלך, האחריות שאתה מקבל הרבה יותר חשובים בעיניי מהטייטל, אבל קל לי להגיד את זה כי אני נושא את שם המשפחה שמלצר. במקרים אחרים טיייטל הוא כן אסמכתה ליכולות או לאפשרויות ההחלטה שלך".

קיבלת חבל מספיק ארוך?

"בשנים האחרונות הוא שחרר לי לגמרי, כי כמה כבר אדם אחד יכול לעשות? אבל היה שלב שבו ביקשתי שיבוא איתי. זה היה אחרי שמוניתי לסגן יו"ר ב־2011. לקחתי אותו איתי כדי שיעזור לי כפטרון, יכוון, בשביל הביטחון שלי בפגישות עסקיות, בבניית אסטרטגיה. באופל לדוגמה, קיבלנו זיכיון יבוא באוגוסט 2010 והתחייבנו כבר בינואר 2011 להתחיל לייבא. זה אומר אולמות תצוגה, מוסכים, אופרציה, אדמיניסטרציה, הנהלת חשבונות, שיווק ומכירות, גיוס כוח אדם. זה תהליך שאת כולו הוא נתן לי לעשות לבד, אבל הבאתי אותו למשא ומתן של ההתחלה עם זקני השבט מצד אופל. הנוכחות שלו, ההילה שלו, היתה חשובה לי. באנו עם הכוח של קבוצת שלמה ובסוף מגיע גם שלמה - זו בהחלט אמירה".

מימין: ישראל רייף, עופרה שמלצר, טובי שמלצר ועתליה שמלצר. "חילקנו בינינו את האחריות ונוצר מנגנון שמורכב ממני, מאמא, ישראל וטובי, שהונדס ותוכנן בלי שנרגיש בידי אבא"

את אבא עניינה הדרך

מסתמן שמשה כחלון יהיה שר האוצר הבא. האם אלה חדשות טובות עבור ענף הרכב?

"בלי להיכנס לדעות פוליטיות, בקונסטלציה הנוכחית כחלון הוא האדם הנכון במקום הנכון כי צריך לטפל במצב הכלכלי־חברתי, ואני יודע שכחלון היה אדם שאבא העריך. הם הכירו, אני לא יודע באילו נסיבות. הוא גם הגיע לשבעה שלו. התוצאות בסלולר זה תוצאות, אבל את אבא עניינה הדרך. הכיוון, האמונה, הראייה והאסטרטגיה היו חשובות לאבא יותר מהתוצאה".

מה הבעיות הלא מטופלות בענף? מה שרי האוצר והתחבורה הבאים יצטרכו לעשות?

"יש בעיה בשוק, שכלי רכב שנכנסים לארץ יישארו פה עד לטוטאל־לוס, או עד לגיל שאי אפשר להמשיך. מכוניות שיש להן תאונות או קילומטראז' גבוה נשארות פה על הכבישים, מזהמות ועוצרות את כניסת המכוניות החדשות, וזו בעיה. הצענו לרשות המסים: 'בואו תבנו מנגנון שבו נוכל לייצא מכוניות יד שנייה'. כשהכנסנו אוטו, שילמנו עליו 80% מס. אם כשאכניס רכב חדש אשלם חלק במס וחלק בקופון שהמדינה תיתן לי עד שאוציא אותו שוב - נפתח שוק שבו כלי רכב נכנסים ויוצאים. שוק פתוח וסחיר. נכון שאני מדבר מפוזיציה, אבל בסופו של דבר זה הטרנד גם באמריקה".

למה אתם מייבאים לארץ רק רכב אחד, אופל?

"אני מחפש היום מותג חדש להביא לארץ, אני חייב להביא עוד דגם, אבל אין מותג שלא מביאים לארץ. כולם נלחמים על חלקת התנועה, על היכולת להניע אנשים ממקום למקום. אנחנו מחפשים גם בסין, אבל השוק הסיני עוד לא בשל לדעתי לכניסה לאירופה. אין להם רכב שמתאים לרגולציה האירופית. אם הייתי יודע על אוטו שאני יכול להביא, כבר הייתי שם".

בעבר ליסינג לחברות היה אטרקטיבי. היכן העתיד היום, כששווי הרכב מגולם במס, מה שהופך ליסינג חברות לפחות כדאי?

"ליסינג פרטי זה העתיד, לשם הענף הולך. אין שום סיבה שתהיה הבעלים של רכב. בוא תשלם את הפחת והריבית שלו, 1,500 שקל בכל חודש, כמו שאתה משלם על הטלפון, בלי להתחייב על כל ה־150 אלף של הרכב עצמו. אוטו זה לא בית, זה לא נכס. עתיד הענף הזה להיות כמו קומודיטי, כמו חלב. יש נתח גדל והולך של אנשים שלא יקנו מכוניות אלא ייקחו בליסינג פרטי, שלוש שנים ישלמו כל חודש ובסוף יחזירו את האוטו".

למה מכוניות בארץ כל כך יקרות? איך אפשר "להיות כחלונים" בענף הרכב?

"על ידי שינוי במיסוי. היום אתה מעמיס על אוטו שמגיע לארץ 83% מס קנייה ועוד 18% מע"מ, כך שאוטו ב־10,000 דולר עולה פה 20 אלף. יש שווי שימוש שזה גם מס - 2.5% משוויו של אוטו שאתה קונה - יש מס קנייה, יש מס על הדלק. תראו כמה מסים מטילים על כלי תחבורה שבסך הכל לוקח אותך מהבית לעבודה. אז אם מחפשים לעשות שינוי, מהפך, המקום הוא שם".

רפורמת היבוא המקביל נשמעת כמו יוזמה בכיוון הנכון. למה הרפורמה הזאת מ־2013 לא מתרוממת?

"הרפורמה הזאת היא טעות כי מאחורי יבוא רכב עומדת הרבה מאוד אחריות. אין יום שאין ריקול לאוטו בעולם, וביבוא מקביל יביאו לכאן מכוניות בצורה ממוסחרת אבל היבואן לא יכיר אותן ולא תהיה לו אחריות עליהן. משרד התחבורה רוצה לחייב את היבואן להיות אחראי, אבל מי שקובע הוא היצרן. לכן פתיחת השוק ליבוא מקביל תייצר פה מצב של אנדרלמוסיה, פתח לרמייה ולחוסר שקיפות ונתונים לא מדויקים. אם הדילר שיביא את האוטו המקביל יפנה לטויוטה בעקבות ריקול, הם יגידו לו: 'לא מכירים אותך, תפנה לנציג בישראל'".

משה כחלון. "אני יודע שאבא העריך אותו. הם הכירו, אני לא יודע באיזה נסיבות. הוא גם הגיע לשבעה שלו" צילום: עמית שעל

החשבון העיראקי של אבא

אחת ההחלטות הראשונות שקיבלו נציגי הדור הצעיר אחרי מות האב, אולי איתות למשבר שעבר עליהם, היתה ביטול עסקת הענק לרכישת מניות סונול מקבוצת עזריאלי - עסקה שהיתה אמורה להכניס את שלמה החזקות גם לתחום האנרגיה. בצירוף מקרים טרגי, יום אחרי מותו של שלמה שמלצר נפטר גם דוד עזריאלי, וכבר למחרת בבוקר הודיעה קבוצת שלמה לבורסה כי החליטה "לסיים את המשא ומתן בקשר לרכישת מניות סונול".

חודש קודם לכן חתמה הקבוצה עם משפחת עזריאלי מזכר הבנות דרמטי, שלפיו מלוא ההחזקות בסונול יירכשו תמורת 450 מיליון שקל. עם ביטול העסקה דרשה משפחת שמלצר לקבל בחזרה ממשפחת עזריאלי את דמי הרצינות, ובסופו של דבר קיבלה רק 2 מיליון שקל מתוך ה־3 מיליון ששילמה. "קיבלנו חלק מהסכום ואין לנו טענות לאף אחד בנושא", אומר אסי, אך שפת הגוף שלו משדרת חוסר שביעות רצון מן ההחזר החלקי. "זאת עסקה שהיתה בעיניו של שלמה אסטרטגית אבל לא רציתי להמשיך בה בלי אבא שלי".

למה לא? הוא כל כך האמין בה.

"אבא הנחה לעשות את עסקת סונול ממרום גילו וניסיונו, אבל יום אחרי מותו נוצר מצב שונה לחלוטין. אחרי אירוע כזה אתה צריך לעצור, לעשות הערכת מצב ולראות אם האסטרטגיה נכונה. יש גבול למה שמבחינתנו אפשר היה לעשות בעיתוי הזה, שבו אתה צריך לרכז את כל תעצומות הנפש שלך בתחזוק הקיים, לדאוג ל־5,000 האנשים שאנחנו מעסיקים. אם יש משפחה עם שלושה ילדים קטנים וההורים רוצים להביא עוד ילד - ברור שיהיה לזה מחיר: החיים ישתנו, יהיו יותר הוצאות, זה יגזול תשומת לב מהילדים האחרים. ופה לא היה מדובר בעסק קטן, לא בעוד ילד אלא בשלישייה! אני מניח שהיינו שורדים אם היינו ממשיכים את העסקה, אבל במצב השברירי הקיים ללכת לטפל בעסק שאתה לא מכיר ולעזוב את האנשים שצריכים הנהלה והובלה זה לא היה נכון".

מבחינת אביך זה היה סוג של תיקון לעסקת גרנית הכרמל, שעליה התמודד ב־2006 והפסיד אותה לעזריאלי?

"זאת בהחלט עסקה שברחה לו, אבל אז גרנית היתה כל החבילה - סונול, טמבור ויתר החברות. הבורוביצ'ים רצו למכור את הכל וזה ברח לו ועזריאלי קנה. חלק יגידו שהיה לו מין קיבעון על סונול. אצלו דברים היו מאוד בשליטה, אם אתה רוצה, אתה לוקח. זה רק עניין של מה אתה מוכן לעשות בשביל זה".

דוד עזריאלי. "עסקת סונול היתה בעיניו של שלמה אסטרטגית, אבל לא רציתי להמשיך בה בלי אבא שלי" צילום: עמית שעל

לאחרונה בחנתם הנפקה של מספנות ישראל כדי לגייס 400 מיליון שקל. למה ירדתם מזה? סמי קצב ושלומי פוגל הם שותפיכם במספנות אבל אתם בעלי השליטה.

"גיוס נעשה לצורך מטרה מסוימת, ואחת המטרות שבעבר דובר עליהן היתה תעש, אבל תחום הנשק הוא תחום גדול שאנחנו לא מבינים בו מספיק. זה תחום של הרבה מאוד כסף, משחק של גדולים שבו אסור לעשות טעויות, תחום שישאב אותך פנימה בצורה מלאה. חשוב גם לדעת למה לא להיכנס.

"בנוגע לשותפים, חונכנו ששותף הוא שותף וצריך להתייחס לדעתו במשקל שווה לשלך, אחרת השותפות לא שווה שום דבר. כך אבא היה אומר. אתה לא חי עם שותף בשביל להפעיל את זכויות הווטו שלך. אם אין הסכמה, לא עושים את העסקה כי אי אפשר להיכנס לעסקה כזאת גדולה כשהשותף לא מרוצה. זה חוסר כבוד. הולכים רק על מה שטוב לכולם".

לאילו תחומים כן תבחרו להיכנס?

"אנחנו מסתכלים על הטווח הארוך. אין לנו עניין לקנות חברה כדי לקחת ממנה את קופת המזומנים, ומה שיהיה אחר כך יהיה. אנחנו רוצים לשמור על השם והקונספציה. אנחנו מסתכלים על עסקים שיוכלו לייצר תזרים, רווח. עסקים סינרגיים, בוודאי בתחום הרכב והאנרגיה. זו גם לא חייבת להיות חברה בארץ".

בסוף מה שקבע עבור אביך הוא לא המספרים של בדיקת הנאותות?

"הוא עשה חשבון עיראקי. זה אומר לקחת את ההתחייבויות ואת הנכסים ולראות מה קורה אם קנינו את החברה היום ומחר בבוקר אנחנו מוכרים אותה, כמה היא חייבת ומה יש לה. זה תרחיש קיצוני אמנם, כי אתה לא קונה חברה בשביל זה, אבל אתה בודק מה המצב הכי גרוע שיכול להיות. אחר כך, כשגומרים לבחון את הצד השלילי מתחילים להרכיב את הפאזל למעלה, לראות מה אפשר להוסיף, מה היתרון, הפוטנציאל, ראייה אסטרטגית מה קורה כמה שנים קדימה".

אביך אמר שמי שלא משלם חוב ומבקש שמיטת חובות, צריך לקחת לו את העסק.

"בנושא הזה לא היו לו פשרות. מעבר לנזק שזה גורם לכלכלה, הוא פשוט לא האמין בזה, כי מילה זו מילה. הוא חשב שמי שלוקח הלוואה צריך להחזיר אותה. הוא תמיד אמר שהוא לא רוצה למנף את עצמו יותר מדי ולא להיות חייב. הוא גם היה מאוד ישר, לא דו־פרצופי. כשהוא לא אהב ראו את זה, הוא לא חייך במקומות שצריך לחייך. אני חושב שהוא היה מהאולד־סקול של אנשי העסקים, עם ערכים שלצערי לא קל למצוא היום. היו כמה אנשים שהוא העריך שלאו דווקא הצליחו, כאלה שעבדו קשה, שמילה שלהם היתה מילה, שלקחו סיכונים מחושבים גם אם נפלו, העיקר שניסו ונלחמו. אבא לא העריך דווקא את המצליחנים".

יש רושם שכל החיים קראת לאביך שלמה, ושרק אחרי מותו אתה מתחיל לומר גם אבא.

"בגיל 40 קשה לך להגיד בקונטקסט העסקי 'דיברתי עם אבא, ואבא אמר', אז כשהייתי יושב פה ומדבר עליו זה תמיד היה 'שלמה אמר', אבל בחיק המשפחה זה היה אבא. עד היום בסיטואציה עסקית מוזר לי לקרוא לו אבא, אבל אני גאה להיות הבן שלו".

לא היו לו תחביבים, הכל עסקים, ופתאום בלילה אחד - אדם שכל חייו הם עבודה הולך. זה מעורר מחשבות על איך צריך לחיות את החיים?

"אני חושב שצריך לדעת לשמור על מינון נכון, לתת זמן למשפחה, לנשמה, לתחביבים. זה דורש ניהול זמן, סדרי עדיפויות. אני מקווה שאצליח לעשות את זה. מה צריך לעשות כולם יודעים, היישום הוא הבעיה".

לו ידעת באותו ערב שזאת הפעם האחרונה שתיפגשו, מה היית אומר לו?

"איך נפרדים? מישהו יודע לעשות את זה? אפשר להגיד לעצמנו כנחמה שהוא לא סבל, שהוא לא ידע שזה בא, אבל זה לא עוזר. הוא היה בשיא שלו. לקחת את קבוצת שלמה ולשמור עליה זאת המצבה של אבא וזאת המשימה שלנו".