החברות הממשלתיות: הפוטנציאל גבוה, המספרים נמוכים

התעשייה האווירית, למשל, סיימה את 2014 עם רווח תפעולי של 141 מיליון דולר, שהם 3.7% בלבד מההכנסות — שליש משיעור הרווח התפעולי של אלביט מערכות, מתחרה לא ממשלתית. המספרים הנמוכים הם, בין היתר, תולדה של ניהול לקוי: דחיות חוזרות ונשנות בהשלמת הרכבת הקלה בתל אביב, שחיתות בנמל אשדוד, מינויים תמוהים בנתיבי ישראל (מעצ לשעבר), רפורמה בלתי נגמרת בחברת החשמל ויו"ר ועד שלא מוכן לזוז מכיסאו בתעשייה האווירית. כמו כן הסכמי השכר שערורייתיים והדירקטוריונים מנופחים, וכלל לא ברור למה חברות מסוימות ממשיכות להיות ממשלתיות, כגון החברה שמנהלת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

סופר דבורה סימן 3 של התעשייה האווירית צילום: התעשייה האווירית

כשמרבית החברות הממשלתיות לא ממצות את הפוטנציאל העסקי שלהן ולא משלמות דיבידנד, זו אולי בעיה של בעלת המניות בחברות הללו — המדינה. כשהמדינה שולחת את החברות הבעייתיות הללו לגייס חוב ומסכנת את כספי הפנסיה שלנו, זו כבר בעיה אזרחית רחבה יותר. מלבד זאת, חברי כנסת לא מעטים הפכו את החברות הללו לכלי שרת בידיהם, ויש אף שהציעו במגעים הקואליציוניים לבטל את רשות החברות הממשלתיות, וכך אולי לעצור תהליכי ההבראה שכבר החלו.

אורי יוגב, מנהל רשות החברות, מספר שתקופת כהונתו כיו"ר רכבת ישראל עיצבה את השקפת עולמו על החברות הממשלתיות. אולי זו באמת ההתנהלות ברכבת שעיצבה את דעותיו, ואולי זו הדחתו מתפקידו בידי השר הממונה ישראל כץ. כך או כך, יוגב בא לעבוד. עם כל הביקורת על ההיסטוריה שלו במגזר העסקי — האינטרסים האישיים, תפיסת העולם הקפיטליסטית והקרבה לנתניהו — יוגב הגיע לרשות החברות אחרי ששנה וחצי לא היה בה מנהל, והוא מעז. לא תמיד הוא מצליח ליישם את כל המהלכים, ועד כה לא הושלמה אפילו עשירית מהעבודה הנדרשת, אבל סוף סוף מישהו נלחם שם.