נוחי דנקנר תוקף הפשרה בנגזרת נגד עסקת אי.די.בי-ישראייר: "הסדר חלקי הוא יצור כלאיים"

"הסדר הפשרה החלקי שבית המשפט הנכבד מתבקש לאשרו מהווה יצור כלאיים, אנדרוגינוס משפטי מלאכותי שאינו יכול לעמוד". כך טוענים עורכי הדין רם כספי וגיל אוריון ב"הודעה והבהרה" שהגישו שלשום לבית המשפט, נגד הסכם הפשרה החלקי שנסגר בשבוע שעבר בין התובע לדירקטורים של אי.די.בי אחזקות ופתוח, בתביעה הנגזרת נגד רכישת ישראייר על ידי הקונצרן.

ביום שני הקרוב יתכנסו הצדדים באולמו של השופט עודד מודריק לדון במשמעויות ההסכם ובהשלכותיו. התובע ישראל בן יורם ופרקליטו עו"ד סיני אליאס טענו בתביעה הנגזרת שהגישו לפני כשנתיים, כי העסקה השערורייתית לשיטתם גרמה לחברה נזק המוערך ב־450 מיליון שקל. והנה, מגיש עו"ד אליאס למודריק בקשה לאישור הסכם מפוצל: לסגור פשרה זעומה עם הדירקטורים ב־6 מיליון שקל ולהמשיך בתביעה נגד בעלי השליטה, הנהנים הישירים מהעסקה, ובראשם נוחי דנקנר ואבי פישר.

מימין: נוחי דנקנר ופרקליטו רם כספי וגיל אוריון. מתארים את הפשרה "כפור חם"

את הפיצול הזה מכנים כספי ואוריון "כפור חם" שאין לו כל יסוד עובדתי או משפטי, וכפי שהאנגלים אומרים: "you can't blow it hot and cold together".

לבקשת האישור של אליאס צורף ההסכם, וסביב שניהם ניטשה מחלוקת: האם ההסכם עם הדירקטורים נותן רוח גבית להמשך התביעה נגד בעלי השליטה? או שמדובר בניסיון של עו"ד אליאס לנכס לעצמו הישג שיאפיל על כישלונו בדמות סכום הפשרה הנמוך, שלמעשה סגר את הסיפור. למחלוקת זאת ביטוי קונקרטי יותר בשאלה אם הדירקטורים נטלו על עצמם אחריות, ובכך הודו בפסלותה של עסקת ישראייר.

לעניין זה חוזרים כספי ואוריון, ומדגישים את הכחשתם המפורשת והחד־משמעית של הדירקטורים באמצעות עורכי הדין אהרון מיכאלי, גיורא ארדינסט ואלון פומרנץ לגבי כל ניסיון לייחס להם אחריות. "הדברים נכונים בבחינת קל וחומר לעניין המשיבים שנותרו (בעלי השליטה - מ"ג)", טוענים כספי ואוריון ומסכמים: "הסכם הפשרה החלקי אינו כולל הודאה באחריות מצד מי מהמשיבים בבקשה לאישור, ואין בו משום נטילת אחריות כלשהי". כספי ואוריון אף חוזרים ומדגישים את כשרות העסקה, שאושרה ברוב הדרוש ולמעלה מזה בכל הגופים הרלבנטיים (דירקטוריון, ועדת ביקורת, אסיפה כללית), את ההמלצות הכלכליות החמות שלהן זכתה, וכמובן את סירובה של אי.די.בי גם תחת בעלי השליטה החדשים להצטרף לתביעה הנגזרת.  

מטוס ישראייר צילום: exm company p. masclet

"עצם הנכונות של המבקש להגיע להסכם הפשרה החלקי", כותבים כספי ואוריון, "מצביע בעליל על 'עוצמתה', או נכון יותר אפסותה וחולשתה של בקשת האישור". את הפער בין סכום התביעה לסכום הפשרה הם מכנים "הפרשים בלתי נתפסים". הם אף מצביעים על הדומיננטיות של חברת הביטוח ברקיחת ההסכם: "לכלל כמבטחת של הדירקטורים ונושאי המשרה היה ויש אינטרס לרכוש סיכונים, והיא זו שיזמה את הסכם הפשרה החלקי המוצע תוך 'פיצול' והבחנה מלאכותית שאין לה שחר בין הכובעים השונים של המשיבים שנותרו".

זה המלכוד שלטעמם נקלעו אליו: אף שלהערכתם סיכויי התביעה אפסיים, הסכימה כלל לשלם בכל זאת משהו כדי להיפטר

לגמרי מהסיכון, ובכך לסבך את בעלי השליטה בפרשנות שלפיה ההסכם משמעו נטילת אחריות והודאה מצד הדירקטורים.

נתבעים כמקשה אחת

לתובע ופרקליטו מזכירים אוריון וכספי שלכל אורך הדיון ושמיעת הראיות בתיק הם התייחסו לכל הנתבעים - דירקטורים ובעלי שליטה - כמקשה אחת, כ"בעלי עניין אישי או במצב של ניגוד עניינים", שכמעט כולם "ידעו או היו צריכים לדעת... על כך שהמנגנון שנבחר לקביעת מחיר העסקה עלול לגרום (ובפועל אף גרם) למחיר מופרך, מנופח ומופקר". והנה, אחרי כל זה בוחר המבקש לשחרר את הדירקטורים וחלק מבעלי השליטה (משפחות מנור ולבנת) בהסכם.

ולאחר כל ההסתייגויות האלה, מעניין יהיה לשמוע מה יבקשו דנקנר ופישר מהשופט מודריק בשבוע הבא: לסרב לאשר את ההסכם, להחיל אותו על כל הנתבעים ואולי להכיר בפיצול, מבלי לגזור ממנו מסקנות לחובתם.