בדיקת כלכליסט
הממשלה החדשה עולה כמו שלוש הקודמות יחדיו
ההסכמים הקואליציוניים שסללו את דרכה של ממשלת נתניהו הרביעית יעלו כ־6.7 מיליארד שקל בשנה, לאחר שהקמת הממשלה הקודמת לא עלתה כמעט דבר. הכוח שהשיגו חברות הקואליציה יכול להגיע במהירות להתנגשות אינטרסים ולערער את יציבות הממשלה
06:4311.05.15
זהו, כל ההסכמים הקואליציוניים נחתמו ונסגרו, והממשלה החדשה אוטוטו יוצאת לדרך. מבדיקת "כלכליסט" עולה כי העלות הכוללת של כלל ההסכמים הקואליציוניים (למעט זה של ש"ס, שטרם פורסם לציבור) מסתכמת ביותר מ־6.7 מיליארד שקל בשנה.
קראו עוד בכלכליסט:
- הממשלה אישרה את הגדלת מספר השרים
- סופו של הסכם קואליציוני
- חגיגת הכספים הקואליציוניים תימשך גם בממשלה ה־34
הסכום הזה אינו כולל את אובדן ההכנסות שייווצר למדינה אם בסופו של דבר אכן יונהג 0% מע"מ על מוצרי מזון (הסיכום הנוכחי הוא רק על הקמת ועדה שתבחן את הנושא). כמו כן, הסכום הזה לא כולל עלויות שייגרמו כתוצאה ממהלכים שכתובים בהסכם הקואליציוני, דוגמת שינוי אופן ניהול התמיכות התקציביות במוסדות חינוך תורניים, כך שהמדינה תמשיך לתקצב אותם גם אם התגלו בהם ליקויים מהותיים. לא ניתן לחזות מראש כמה יעלה שינוי כזה וכמה מקרים יקרו בפועל, אם בכלל.
הקמת הממשלות הקודמות היתה זולה יותר
מבדיקת "כלכליסט" עולה כי עלות ההסכמים שעל בסיסם תוקם ממשלת נתניהו הרביעית גבוהה באופן חריג. כך, למשל, עלות הקמת ממשלת אולמרט בשנת 2006 היתה כ־1.5 מיליארד שקל, בפריסה לשלוש שנים.
עלות ההסכמים הקואליציוניים בהקמת ממשלת נתניהו השנייה, בשנת 2009, הסתכמה בכ־2.9 מיליארד שקל. מחצית מהסכום ההוא היתה בשל העלאה מדורגת של קצבאות הילדים, שנפרסה על פני שלוש שנים והסתכמה בכ־1.4 מיליארד שקל.
יתר הכספים הוקצו אז למטרות שונות, כמו למשל העלאת קצבאות הזקנה ב־400 מיליון שקל בשנה, הגדלת סבסוד מעונות יום ב־200 מיליון שקל בשנה או שיפוץ מקוואות ב־30 מיליון שקל.
הקמת ממשלת נתניהו השלישית, ב־2013, כמעט שלא עלתה דבר, שכן ישראל ביתנו רצה ברשימה משותפת עם הליכוד ולא יכלה לדרוש דבר, וסיעות יש עתיד, הבית היהודי והתנועה לא דרשו כספים קואליציוניים (למעט תוספת קטנה לקצבאות ניצולי השואה). למען האמת, גם העובדה שהקמת הממשלה הקודמת לא עלתה כמעט דבר, לפחות במונחים תקציביים, היא עניין חריג.
בכל מקרה, עלות ההסכמים הקואליציוניים הנוכחיים חריגה גם בגובה הכולל שלהם וגם בעובדה שהם משקפים עלות שנתית, ולא עלות גבוהה בפריסה רב־שנתית. העלות המרכזית היא של העלאת הקצבאות, שלא תיעשה באופן מדורג אלא באבחה אחת ואף באופן רטרואקטיבי כבר החל מהשנה. גם העלאת תקציבי התמיכה בישיבות תיעשה באופן רטרואקטיבי מתחילת השנה. כך לפחות על פי ההסכמים.
יהדות התורה הצליחה להחזיר את הזמן לאחור
ההסכם הקואליציוני שבין יהדות התורה לבין הליכוד הוא הסכם של החזרת עטרה ליושנה. סעיפים רבים בו מדברים על החזרת תקציבים לרמתם ב־2012, כלומר לפני ממשלת נתניהו־לפיד. כך למשל בתקציב קצבאות הילדים, כך לגבי תקציבי זרמי החינוך החרדיים (החינוך העצמאי של מפלגות יהדות התורה, למשל) וכך לגבי קצבת הבטחת ההכנסה של האברכים.
מלבד אלה, יהדות התורה סיכמה עם הליכוד על שורה של צעדים נוספים שנראים יותר מהכל כמו דרישות של יהדות התורה שאף אחד לא באמת האמין שיתקבלו. כך, למשל, סעיף 56 להסכם, שקובע שבמקרים שבהם נתגלו ליקויים מהותיים במוסדות חינוך שמתוקצבים על ידי המדינה, החשבת הכללית במשרד האוצר לא תוכל יותר לחסום את המשך מתן התקציבים למוסדות אלה לאלתר. על פי ההסכם, הממשלה תבחן את שינוי הנהלים כך שמשרדי הממשלה יקיימו שימוע לאותו מוסד שנתגלו בו ליקויים, תוך שהכסף ממשיך לעבור אליו, ובמידת הצורך מנכ"ל המשרד יוכל להחליט להתעלם מהליקויים וזהו.
הסעיף הזה מייצג את הכוח שיהדות התורה הצליחה להשיג בעת הקמת ממשלת נתניהו הרביעית, כוח שלא היה לה בממשלות קודמות שבהן ישבה, אם לשפוט לפי ההסכמים הקואליציוניים שהיא חתמה עליהם בעבר.
גם ההסכם עם הבית היהודי משקף כוח רב מאוד שהמפלגה הצליחה לאחוז בו, בעיקר על ידי הקמת מנגנונים שונים שיחליטו על חלוקת תקציבים למטרות שונות. כך, למשל, הבית היהודי לוקחת בעלות כמעט מוחלטת על כל מנגנוני הפיצוי למפוני גוש קטיף, על הקשר עם יהדות התפוצות, על השירות הלאומי ועל החטיבה להתיישבות.
חברי הקואליציה ישתפו פעולה?
בשורה התחתונה, נראה שזו תהיה ממשלת הפרד ומשול - החרדים קיבלו תקציבים וסמכויות מוגברות בכל מה שקשור לחינוך החרדי והעברת תקציבים נוספים אליו, הבית היהודי קיבלו תקציבים וסמכויות בכל הנוגע למוסדות החינוך של הציונות הדתית ומוסדות נוספים המזוהים עם הציונות הדתית, וכחלון קיבל את כל מה שרצה בתחום הדיור. ומשום שמדובר בממשלה צרה של 61 ח"כים בלבד, נקודות החפיפה בין התחומים האלה עלולים להביא מיד לערעור יציבות הממשלה אם חברי המפלגות השונות לא יצליחו לשתף פעולה.
כחלון ישתמש בקבינט הדיור, שהוקם בימי שר האוצר הקודם יאיר לפיד, כדי לקדם את התוכניות שלו בתחום הדיור. בשונה מתקופת לפיד, הפעם כחלון ישלוט גם על רשות מקרקעי ישראל, על משרד הבינוי, על המשרד להגנת הסביבה, על מינהל התכנון שייגרע ממשרד הפנים ועל ועדות התכנון השונות (על ידי מינוי בעלי תפקידים בכירים). כחלון אסף לעצמו את השליטה בגופים אלה כתנאי לכניסתו לממשלה, במטרה להגדיל את הסיכוי שיצליח להוציא לדרך רפורמות מבית מדרשו מבלי להיות תלוי במפלגה אחרת.
אבל עדיין נותרו גופים שמשפיעים על תחום הדיור שאינם בשליטתו של כחלון. השניים המרכזיים הם בנק ישראל, שאחראי על תחום המשכנתאות, ומשרד התחבורה, שאחראי על תקצוב פרויקטים בתחום התחבורה שלעתים תוקעים הקמת פרויקטי דיור גדולים. לבנק ישראל יהיו כמה אינטרסים שונים מול כחלון בקדנציה הקרובה, בעיקר סביב הרפורמות שכחלון מעוניין לקדם בבנקים ובפיקוח על הענף הפיננסי בכללותו. ייתכן שבנק ישראל יקריב את האינטרסים שלו בתחום אחד לטובת קידום האינטרסים שלו בתחום השני.
החתימה על ההסכם הקואליציוני עם יהדות התורה שר התחבורה זה כבר סיפור אחר לגמרי. משרד התחבורה יישאר בידי הליכוד, ואם יהיה שם שר כוחני במיוחד - למשל, ישראל כץ - הסיכוי שישתף פעולה עם כחלון תלוי ביחסי הכוחות האישיים ביניהם ובמידת היכולת של כחלון להפעיל עליו מנופי לחץ דרך תקציב המדינה באופן כללי. כלומר, אם שר התחבורה לא יקדם הסרת חסמים תחבורתיים שמעכבים פרויקטי דיור, שר האוצר יוכל לעכב תקציבים לפרויקטים שקרובים ללבו של שר התחבורה.
בכל מקרה, כל רפורמות הדיור של כחלון שאמורות לעבור דרך הצעות חוק ממשלתיות יהיו חייבות בסופו של דבר לעבור דרך משרד המשפטים ודרך ועדת שרים לענייני חקיקה. אלה יהיו בשליטת הבית היהודי, ולכן יהיה בכוחו של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט לתקוע יוזמות ממשלתיות שלא ימצאו חן בעיניו. בממשלה הקודמת ועדת שרים לענייני חקיקה היוותה חלק מרכזי בחוסר היציבות הפוליטית של הממשלה - ראש הממשלה עקף את שרת המשפטים ציפי לבני והעלה הצעות חוק שונות לדיון בממשלה, למשל חוק הלאום. שרת המשפטים מצדה העלתה לסדר היום הצעות חוק שראש הממשלה ביקש שלא לקדם, למשל שקיפות בקק"ל.
מרבית החקיקה הכלכלית ומרבית התקציבים של הממשלה יגיעו לוועדת הכספים, למעט הרפורמות בתחום הדיור שימשיכו לוועדה המיוחדת בכנסת שכחלון יקים לטובת העניין. כך שזהו צומת קבלת ההחלטות הממשלתי האחרון בדרך לכנסת.
אחרי ועדת שרים לחקיקה, ועדת הכספים, שתהיה בשליטת יהדות התורה, היא הוועדה המרכזית שמשרד האוצר עובד איתה במהלך השנה - גם לאישור תקציב המדינה באופן כללי, גם לניהולו באופן שוטף על ידי העברת תקציבים ממקום למקום בתוך תקציב המדינה וגם לצורך שינויים בתחום המס (למשל, העלאת מס הכנסה, המע"מ וכן הלאה).
בידי יו"ר ועדת הכספים יש הכוח הבלעדי להעלות או שלא להעלות נושא לסדר היום. בעבר הרחוק, כשיו"ר יהדות התודה יעקב ליצמן שימש כיו"ר הוועדה, הוא היה ידוע כיו"ר ועדה קואופרטיבי - בתנאי שהאוצר הזרים כספים לתמיכה בישיבות. אם זה לא קרה, ליצמן היה ידוע כמי שמעכב העברת תקציבים אחרים.
יו"ר הוועדה לשעבר שמיועד גם לראשות הוועדה בקדנציה הקרובה, משה גפני, נחשב ממלכתי מליצמן, ובמשרד האוצר זוכרים אותו כשותף נאמן לרפורמות המרכזיות שביצעו בימי ממשלת נתניהו השנייה. עם זאת, שיתוף הפעולה של גפני יחייב עמידה של הממשלה בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו מול יהדות התורה. אם, למשל, יהדות התורה תראה כי כחלון לא משנה את תקנות שר האוצר כך שניתן יהיה להמשיך לתקצב מוסדות חינוך חרדיים גם אם נמצאו בהם ליקויים מהותיים, גפני עלול לסכל לכחלון חקיקה חשובה בוועדת הכספים.
בדיוק בגלל החשש הזה דרש כחלון להקים ועדה חדשה, ועדת הרפורמות, שתפקידה יהיה לאשר חקיקה של רפורמות מרכזיות (בעיקר כאלה שחשובות לשר האוצר, בעיקר בתחום הדיור), שאין להן נגיעה ישירה לתקציב המדינה (למשל, לא שינויים בתחום המיסוי). בראש הוועדה יעמוד כנראה ח"כ אלי כהן ממפלגת כולנו, ומטרת הקמתה היתה להקים מסלול עוקף לוועדת הכספים, למקרה שיהדות התורה תרצה לעצור יוזמות חקיקה שחשובות לשר האוצר. מדובר בוועדה חדשה, ועדיין לא נקבע אילו רפורמות יוכלו להגיע אליה ולא לוועדת הכספים. ככל שהקואליציה תהיה פחות יציבה, יהיו על כך קרבות מרים יותר, שיתנהלו בוועדת הכנסת (שתהיה בשליטת הליכוד).
