חג מתן

מכירים את הימים האלה שבהם כלום לא הולך? שאם הייתם דמויות בסרט מצויר היה נופל לכם פסנתר על הראש איך שהייתם יוצאים מהבית? כך נפתח יום חמישי שעבר. אחרי שהטוסטר קיצר, המקלחון נסתם ומכונת הקפה דלפה, יצאתי מהבית והאוטו לא התניע. עמדתי בחום וחיכיתי לעזרה. שכן אחר שכן יצאו לדרכם ולא הועילו: "אין לי כבלים", אמר אחד (לי יש ואני מחזיקה אותם ביד), "אני מוכן לקחת אותך טרמפ אם את רוצה, אבל לא משהו כזה" (מדובר בשלוש דקות שבהן כל מה שאתה צריך לעשות זה לפתוח את מכסה המנוע), והגדיל לעשות השכן שסימן לי שהוא לא שומע, מבעד החלון הסגור, ולא טרח לפתוח אותו. חצי שעה לאחר מכן, ולאחר הצלה מרכב שחלף ברחוב הראשי, אני והגרוטאה כפוית הטובה שלי התחלנו את הדרך דרומה. כשהשמש כבר נשקה לאדמת המדבר עצרתי בכניסה לפלאייה - העיר הזמנית שמקימים במסגרת המידברן ופסטיבלים אחרים מסוגו - וקיבלתי חיבוק ארוך וחם מהגריטרית (מקבלת הפנים) בשער, בתוספת הברכה המסורתית למשתתפי המידברן "ברוכה הבאה הביתה".

גם במציאות החלופית באנו לעבוד

"הביתה"? לא קצת נסחפנו? הרי בסוף מדובר בחור באמצע המדבר שהוא השממה בהתגלמותה. כן, הביתה, כי את השממה הזאת הפכה קהילת הברנרים (הכינוי למשתתפי הפסטיבל הזה ודומיו בעולם), בעבודה קשה ומאומצת במשך חודשים ארוכים, לעיר בצלמם ובדמותם. בניגוד לשאר הפסטיבלים שבהם התוכן מוכתב מראש, למידברן באים אלו שרוצים ליצור מציאות חלופית, וזו נראית איך שהם רוצים שייראו חמשת הימים שהם מבלים בה. רוצים דרקונים? תכינו. רוצים עץ באובב ענק שהוא גם ממטרה שתתיז מים בשעות הצהריים? תארגנו. רוצים כיפה גדולה שתהיה גם במה לסשנים של מוזיקה מאולתרת? תדמיינו, ואז תבנו. בעצמכם. בלב המדבר. כי גם במציאות המדומה, כמו באמיתית, דברים לא קורים מאליהם, הכל צריך להיעשות בעשר אצבעות.

שום דבר לא נמכר בכסף. כל מחנה נותן לטובת הכלל וכל אדם בעצמו נותן עוד לטובת הכלל. יש בשיתוף משהו מפתה צילום: אי פי איי

עבור משתתפי המידברן - הגרסה הישראלית לפסטיבל האמריקאי הוותיק ברנינג־מן שמושך אליו כל שנה כ־65 אלף אנשים, הפסטיבל מתחיל בערך חצי שנה לפני האירוע עצמו. עם פרסום מועד האירוע מתחילים האנשים להתארגן במחנות נושאיים שונים. למחנה ישנם שני תפקידים: הראשון, להקל על ההתארגנות הלוגיסטית במדבר ולארגן יחדיו חשמל, מים, צל, גז, מקרר ומטבח משותף. אולם המטרה העיקרית היא לקדם פעילות מסוימת, שאותה בוחרים משתתפי הקמפ, לטובת העיר בכללותה. וכך יוצרים עיר מאפס. ובפלאייה השנה היה הכל – רדיו ודואר, ועיתון יומי, וקולנוע, וחתונות, ובית קפה. ואלו היו דברים הקונבנציונליים, כי כאשר נותנים לאנשים לבחור לברוא את עולמות התוכן שהם היו רוצים במציאות המדומה שלהם, מתגלים הצבעים העזים שנעלמים באפרוריות היומיום, גם אם לחמישה ימים בלבד.

מידברן, בסוף השבוע האחרון. אנשים באו כדי ליצור מציאות חלופית, ובעבודה קשה ומאומצת שנמשכה כמה חודשים הקימו עיר בצלמם ובדמותם צילום: איי אף פי

אנחנו, הקבוצה שאליה הצטרפתי, הפעלנו בית קפה שנקרא "קפה ועוגיות" או בשם החיבה שלנו "העוגיז", והציע לכל תושבי פלאייה קפה ועוגיות. במהלך חצי השנה האחרונה עשינו מסיבה לגיוס תרומות, החלטנו על התוכן שיהיה בבית הקפה (בעיקר שיעורי טאי־צ'י בבקרים) והתחלנו לעבוד: צבענו והקמנו תפאורה, קנינו וארגנו ציוד - מניפות, צלונים, ספות ושולחנות וספרים וגז ומים, וכמובן קפה. שבוע לפני נערכו דיונים סוערים בוואטס־אפ הקבוצתי מה עדיף לאפות, עוד עוגיות טחינה או עוד שוקולד צ'יפס (הטחינה ניצחה), ואם קופסאות התירס שארגנו יספיקו גם למרק תירס בארוחה המשותפת בשישי בערב או לקנות עוד (באינסטינקט פולני קנינו עוד ותרמנו עשרה ארגזי מזון בסוף המידברן. וכן, היה חם מדי בשביל מרק תירס), ואיך בכלל מכינים ארוחה משותפת למאה בני אדם? (כל אחד מכין פי ארבעה ממה שהוא צריך לעצמו ונותן לכל מי שמעוניין).

כמובן שכמו בכל התארגנות של קבוצת אנשים, גם כאן נתגלעו מחלוקות מרות, אבל בסוף הדרך עמד בית קפה שפעל 24/7, ונתן קפה ועוגיות למאות אנשים ביום שישבו, קראו את העיתון היומי של פלאייה, "פאפייר דום", דיברו על נושאים ברומו של עולם וסתם על שטויות, שיחקו שח ושש־בש, ופשוט חיו את החיים עצמם בגרסה האלטרנטיבית. בית קפה שבו כל אחד מאיתנו השתתף בתפעול השוטף, בהכנת הקפה, מזיגתו, הניקיונות ותורנויות המטבח. בעצם מה שגילינו הוא שגם במציאות החלופית באנו לעבוד. ובסוף האירוע, את כל הזבל לקחנו איתנו. כי עיקרון שני של המידברן - שבו השתתפו כ־6,000 בני אדם, פי שניים יותר מבפסטיבל הראשון, בשנה שעברה - הוא שלא משאירים בשטח "חשל"ש", חומר שלא שייך. החל ממי שטיפת הכלים האפורים מרוב טינופת ועד בדל הסיגריה האחרון, הכל נאסף ופונה.

ממראות הפלאייה בפסטיבל מידברן צילום: אי פי איי

איך נראה עולם נקי משיווק כוחני

בית הקפה שלנו, כאמור, נתן קפה למשתתפים. לא מכר. חילק חינם. נתינה היא העיקרון הבסיסי של המידברן. שום דבר בפלאייה (למעט קרח) לא נרכש בכסף. כל מחנה נותן לטובת הכלל וכל אדם בעצמו נותן עוד לטובת הכלל. למעשה מדובר בצורה של כלכלה שיתופית, ענף עתיק שזוכה בשנים האחרונות לפריחה, כקונטרה לשיטה הכלכלית השלטת. העיקרון הוא פשוט – אנשים מוכרים, או במקרה זה נותנים, דברים שיש להם לאנשים אחרים שזקוקים להם, מוותרים על המתווכים בדרך ומפחיתים את הצריכה המיותרת. כמו Airbnb, שמאפשר שיתוף בחדרים בבית, כמו מסגרות לשיתוף רכבים או מכשירי חשמל, או להשאלת בגדים לאירועים, ועוד ועוד יוזמות שרק מתרבות.

יש בשיתוף משהו מפתה. במשך כל שהותי בפלאייה אף אחד לא ניסה למכור לי כלום, או לשווק לי את הקולקציה החדשה שלו, לשכנע אותי שמרכולתו תעשה אותי יותר מאושרת, רזה, יפה, נחשקת. אף פרסומת לא ריצדה בשדה הראייה שלי, אף חברה מסחרית לא צבעה את פלאייה בצבע המותג שלה, ולא היה לוגו אחד לרפואה. כאשר משתתפים הביאו עמם ציוד ממותג (צידנית שקיבלו במתנה מבנק אחד, שמשייה מחברת סלולר), זה צרב בעיניים והרגיש לא שייך.

מחנה הדואר הפארודי "פוסט טראומה". הפקידה צעקה, האנשים רבו על התור, ואז התרחש שוד צילום: אתי אפללו

אני מודה, כשהגעתי לפלאייה במידברן הראשון בשנה שעברה, הייתי סקפטית. אחרי הכל מדובר בישראלים שמפחדים לצאת פראיירים, שבאים עד למדבר בשביל להיות ערומים - כך לפי משטרת ישראל שדאגה מאוד לביטחון הציבור והערימה קשיים על קיום האירוע; מה לזה ולנתינה? אבל כבר אז חצי סיבוב בעיר שנבנתה לצורך האירוע הוכיח לי שטעיתי. כל מה שצריך להביא זה כוס, שאותה ממלאים לכם כל הזמן: בתבשיל חם מפויקה שכרגע ירד מהאש, בחתיכות מלון קפואות, בשייקים, בכנאפה או בבלאדי מרי ובייקון. מושיטים את הכוס, ומקבלים בחיוך. הגיפטינג האישי הנפוץ ביותר בפלאייה הוא פשוט שפריץ של מים מבקבוקי תרסיס, כאלו שמאחסנים בימים כתיקונם חומר לניקוי חלונות. ובשעות הצהריים אין מתנה שמקבלים בתודה גדולה יותר מריסוס מרענן, בייחוד אם מתלווה אליו תשורה נוספת בדמות קוביית קרח קטנה מושחלת על חוט, שאפשר לענוד על הצוואר הלוהט.

ממראות פלאייה. 6,000 בני אדם, 500 דונם ושפע אדיר של דברים שניתנים בחינם, אירועים חברתיים ואמנותיים ויוזמות מפתיעות צילום: אי פי איי

סאטירה חתרנית וחלומות טכנולוגיים על העתיד

השפע אדיר. היה שם המון מהכל. המון אבק, קודם כל. לאחר יומיים האבק הפך להיות חלק מהחוגגים. מקלחת? רק אם ארגנתם אחת לעצמכם וכך גם מים למקלחת, אם הבאתם מהבית. השיער ספח כמויות אבק, אבל האבק גם כיסה את הקמט הזה, שנמצא בין הגבות, והוא כבר לא קמט צחוק או קמט הבעה, אלא קמט שנוצר מדאגה. על צבע הבז' של האבק המדברי פיצו שלל הבגדים הססגוניים: המשתתפים עוטים על עצמם מכל הבא ליד, כובעים, צעיפים, תחפושות, והרבה הרבה צבעים. כשהערב ירד פלאייה התכסתה בשלל אורות - במיצגים, בקמפים, בתלבושות - ואז לוקחים את הכוס ויוצאים לחגוג. הקמפים השונים מארגנים מסיבות ובארים והכוס מתמלאת בגיפטינג של אלכוהול. הכוכב השנה היה משקה בשם טובי־60, שלפי השמועה הורכב מ־40% אלכוהול, 60% ריצפז בניחוח לימון ותערובת עשבים לא ידועה. עירום? אורגיות? סמים? כמו במציאות האמיתית, מי שרצה מצא, וכמו במציאות האמיתית, די בקלות. מוזיקה? הרבה, ומכל סוג. מנגנים, שרים, מתקלטים, מאלתרים.

והיו גם שפע של מפגשים מפתיעים. ביום השני למידברן הלכתי לקמפ שבו הציעו שיחות נפש, ואדם חביב שהרגע פגשתי סייע לי לפתור בעיה שהציקה לי הרבה מאוד זמן, בעיניים מפוקחות של מישהו שלא הכיר אותי, ולא יכיר אותי, ויכול להסתכל על הסיטואציה מהצד בלי דעות קדומות.

לאחר מכן הלכתי לפגוש את אלוהים: קמפ שנקרא "אפטרלייף" הציע התנסות במתחמי חיים שלאחר המוות. בגן עדן פינקו את הנכנסים במסאג'ים, בגיהינום פינקו אותם במסאג'ים מסוג אחר. "שלח אותי לגיהינום", ביקשתי מאלוהים שבכניסה, וכשהאיש תמה למה, השבתי: "החיים שלי גן עדן, אני רוצה לנסות גם את הצד השני". "את לא נראית לי כל כך טיפוס של גיהינום", הקשה אלוהים, "יהיו רבים שיחלקו עליך", עניתי וחילצתי חיוך. בסוף החליט אלוהים שהוא נותן כבוד לרצון נתיניו ושלח אותי לגיהינום. גליתי שיש שם אחלה מוזיקה.

מידברן, בסוף השבוע. חתונה מאולתרת צילום: רויטרס

גם את הגיהינום וגם את גן העדן אכלסו אנשים שביום שני השבוע כבר חזרו לאופן ספייס שלהם, או לאשקוביות נטולות החלון. אבל שם, במדבר, הם הרשו לעצמם להיות יצירתיים במיוחד. היו בפלאייה קרבות סומו בחליפות חלל. חבורה של מצרים לבושים במיטב האופנה הפרעונית, שעונים על כל שאלה בעולם, ואחר כך מכבדים אתכם במיץ רימונים עם עראק, תחת הסלוגן "אתם שואלים המיצ־רי־מונים". אנשי שטיפל'ה, שהקימו מתקן מקלחות ומסיבות, ולאחר קרצוף של אבק המדבר החתימו אותך בחותמת "קולח".

אבל הדובדבן היה קמפ הדואר המצוין, ששלח את המשתתפים כדואר אוויר לרחף באומגות בשעת השקיעה. את הצבי החליף חד־הקרן, אבל מעבר לכך משתתפי הקבוצה ערכו הומאז' מדויק לדואר ישראל תחת הסלוגן "פוסט טראומה". כשהגעת לפקידה היא צעקה עליך שהמחשבים בדיוק נפלו ואפילו זרקה עליך לפטופ שידע ימים יפים יותר. היא כמובן גם התלוננה בקול רם למה לא הכנת את המסמכים עוד קודם ומדוע אתה מעכב את כולם. המספרים נגמרו, האנשים התבקשו לריב על התור, וכשכבר מילאתם גלויה לשלוח הפקידה קרעה אותה לנגד עיניכם, ולאחר מכן ביקשה מכם למלא משוב על כך שהיא נהדרת. פעם בכמה זמן נכנס אדם חמוש אל הסניף וביצע שוד, שבו הוא שדד את הכבוד העצמי של העומדים בתור.

היצירתיות של המשתתפים התבטאה במלוא העוצמה גם במיזמי האמנות שקישטו את פלאייה – מפסל האיש והאשה שנשרף כמיטב המסורת של ברנינג־מן, בתצוגת גיצים מהפנטת, ועד לפסלי אורות, גני אלמוגים שהתפרסו על אדמת המדבר, מיצגי וידיאו, חלל בצורת הספרות 42 (התשובה של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" לכל השאלות בעולם), פסל ענק של הפניקס המתרומם מהחול ויצירות קטנות יותר שנשרפו בקורי אש עליזים והשאירו שלל גחלים לצליית מרשמלו בארבע לפנות בוקר. לא היה עצב בשריפות האלו. העשייה היא העיקר, וכששורפים מתפנה מקום ליצירות הבאות.

האיש הבוער המיתולוגי. אין עצב בשריפה, העשייה היא העיקר, וכששורפים מתפנה מקום ליצירות הבאות צילום: איי אף פי

אחד המיצגים הפופולריים בפלאייה היה

ה־TRADIS, התא המשטרתי של דוקטור הו, הנוסע בזמן מסדרת המדע הבדיוני המיתולוגית. המשתתפים הוזמנו להיכנס לתא, למלא טופס דיווח ולספר להיכן הם נסעו בעתיד ומה היה מצבו של העולם שאליו הם הגיעו. על אף כמויות מצב הרוח הטוב בפלאייה, מרבית המשתתפים דיווחו שהם חזרו מעתיד שבו מצב העולם גרוע מאשר היום, והאופטימיות נשארה במציאות המדומה העכשווית בלבד. אחד חזר ודיווח שבעולם העתידי היה לו סקייטבורד מרחף, כי יש שאיפות שלא נס ליחן.

עוד מפלאי האורות בלילות הפסטיבל צילום: אי פי איי

הטרמפיסטים עוד יהרסו את כל הפלא

הדבר הראשון שהיכה בי כשהגעתי לפלאייה היה הגודל העצום שלה. 6,000 אנשים, על פני 500 דונם. אם במידברן הראשון לא הכרתי איש, הפעם האדם הראשון שנתקלתי בו היה הבוס שלי לשעבר. ואשתו. לפחות כולנו היינו לבושים לגמרי, ותודה רבה למשטרת ישראל שהצילה אותנו מהמבוכה. אבל האמת שאפשר לחסוך למשטרה את העבודה הזאת בשנה הבאה: במדינה שבה כולם פוגשים את כולם באותם מעגלים שוב ושוב, המשתתפים כבר מחילים על עצמם קוד לבוש בסיסי, ודבקים בו כך שיוכלו לשבת בנחת עם הבוס לשעבר, על קפה ועוגיות.

במסיבת צהריים שארגנה תחנת הרדיו של המידברן פגשתי חבר מימי הלימודים, באחד מרחובות העיר נתקלתי בקולגה מהעבודה, באחד הקמפים גיליתי חברה ממקום העבודה הקודם, בתור לדואר עמד איש שוק ההון שעמו אני עובדת, וזו רק רשימה חלקית של המכרים שגיליתי השנה באירוע. המידברן, שהיה רק בשנה שעברה אירוע קהילתי סגור, עבר שינוי הודות לתהודה שיצרו המשתתפים ולפרופיל הגבוה שהעניקה לו המשטרה. הכרטיסים, שמחירם 500-400 שקל, אזלו השנה הרבה לפני האירוע.

התא של דוקטור הו, שאִפשר למשתתפים לחזור מהעתיד ולדווח איך ייראה העולם צילום: אתי אפללו

רבים מהמשתתפים באו בעיקר לראות על מה מדובר. להבין מה כל הרעש הזה שעושה החבורה של הערומים, להתאכזב שהם בכלל לא ערומים, ולחזור מכוסים באבק. כל אלו שבאים לצפות במידברן ולא להשתתף בו על ידי נתינה אקטיבית בסופו של דבר מדגימים את החיסרון האמיתי של המודלים לכלכלה השיתופית ונתינה, והוא תופעת הטרמפיסט – זה שנמצא רק בצד המקבל. ככל שהיחס בין אלו שעושים ונותנים לבין הטרמפיסטים מתערער, העשייה הופכת לפחות אפקטיבית. אי אפשר לכפות שיתוף, אי אפשר לכפות עשייה ונתינה, לא במציאות המדומה שבפלאייה ולא בחיים האמיתיים. אם היינו עכשיו בסרט הוליוודי, כל משתתפי המידברן היו זוכים להארה והופכים להיות אנשים נדיבים לא רק פעם בשנה, במדבר, אלא בכל מקום, בכל יום. אבל המציאות מורכבת יותר, ויש בה יותר מדי טרמפיסטים.

כך קרה שהגודל של מידברן נהפך לחיסרון, ויצר סדקים במציאות המדומה. את אחד הקולגות לשעבר שפגשתי שם אני מכירה היטב, ובמציאות נתינה היא לא הצד החזק שלו, אם להתבטא בעדינות. מכרה אחרת שפגשתי בפלאייה לא היתה מעיפה לעברי מבט אם הייתי זועקת לעזרה באמצע הרחוב. דווקא התעצמות המידברן מדגישה עד כמה האירוע - על כל עקרונותיו שנראים בהחלט כראויים לאימוץ גם בחיי היום יום - הוא בסוף סוג של בועה. ובקצב שהפסטיבל תופס תאוצה, בשנה הבאה אני כנראה אפגוש בפלאייה את השכנים שלא הסכימו לבזבז חמש דקות לעזור לי להתניע את האוטו, אבל במדבר ישפריצו עליי מים בחיוך מואר.