חקר ביצועים: השבוע של נתניהו, לוקר ואלכסיס ציפרס

בדרך לתקציב דו־שנתי

בסוף 2011, באחד מדיוני ועדת טרכטנברג, הציג איל גבאי, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ניתוח מבריק שקשר את המחאה החברתית לתקציב הדו־שנתי. כל עוד היה תקציב חד־שנתי, אמר גבאי, חוק ההסדרים העניק לציבור ונטיל שנתי לשחרור לחץ, כלומר מועד מוגדר לקטר על העוולות הכלכליות של הממשלה. בתקציב דו־שנתי הוונטיל נעלם, והממשלה גילתה שכשהיא לא שולטת במועד שחרור הלחץ הציבור, הוא יכול להתפרץ לה בפרצוף על רקע לא צפוי, במקום לא צפוי ובעיתוי לא צפוי. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא ממש אימץ את התובנה החברתית־כלכלית־פסיכולוגית הזאת, והשבוע ראינו אותו מנסה לקדם תקציב תלת־שנתי, לא פחות. למה? כי נתניהו לא ממש מפחד ממחאה ציבורית. הקודמת - המפתיעה, הסוערת, ההמונית - הרי לא עשתה לו כלום. הסכנה לשלטונו נמצאת בכנסת ובמסדרונות הממשלה, לא בכיכרות, ומול הלחצים האלה תקציב רב־שנתי הוא כלי הישרדותי מרכזי.

שאול אמסטרדמסקי

מימין בנימין נתניהו ויוחנן לוקר

נתניהו אין מקום לדיון

דו"ח לוקר על תקציב הביטחון מוכן כבר חצי שנה. לראש הממשלה נתניהו הוא הוגש רק השבוע, מאחורי דלתיים סגורות. לציבור הוא ייחשף רק בעוד שבועיים, אחרי שהפוליטיקאים כבר יסכמו את פרטי תקציב הביטחון הבא, כולל עתיד הפנסיה התקציבית. השתלשלות האירועים הזאת מזכירה יותר מדי את הסתרתו של מתווה הגז, וגם את החשכת חלק מהמסמכים הנוגעים להסכמים הקואליציוניים. נראה כי התקבעה כאן נורמה ציבורית אנטי־דמוקרטית פסולה. דיון ציבורי? מבחינת נתניהו ו־30 המנדטים שלו זה ממש פאסה.

נעמה סיקולר

כחלון לאן אתה רץ

יאיר לפיד אהב את חוק ההסדרים שלו קטן. הוא הכניס אליו מעט סעיפים, וחתר לדיון מעמיק על כל עניין. משה כחלון מסתמן כמי שדבק בגישה ההפוכה - חוק ההסדרים שלו גדול ועמוס, ולא ממש מאפשר דיון. הוא גרף פנימה את כל מה שמונח על השולחן, גם מספיחי הממשלה הקודמת, כדי להעביר הכל יחד, וכמה שיותר מהר. הכלי הדורסני של חוק ההסדרים, שמחייב את כל הקואליציה לתמוך בו, רלבנטי כשרוצים למנוע דיון בהצעות שנויות במחלוקת, אבל מי בדיוק יתנגד לדמי אבטלה לעצמאים או לרפורמת הקורנפלקס? אם כך, נראה שההסבר לחוק המאסף של כחלון הוא אחר: שר האוצר בעיקר רוצה להתניע כמה שיותר שינויים כמה שיותר מהר, בלי להזדקק לחוקים רגילים שלוקחים יותר זמן. עדות מובהקת לאמון שלו בסיכויי הישרדותה של הממשלה, כמו גם לצורך בוער לאסוף כמה שיותר קרדיטים.

עמרי מילמן

משה כחלון צילום: אלעד גרשגורן

החוקר הבכיר התאבד

משפטנים לא ממהרים, לא בהתנעת חקירות ולא בסגירת תיקים. הם מאטים עוד יותר כשהם מתמודדים עם אינספור שמועות שהולכות ונערמות. כך קרה גם בטיפול בפרשיות שיוחסו לתנ"צ אפרים ברכה, ראש יאח"ה. מסע הכפשות אינטנסיבי חייב את המערכת לפנות עוד חוקרים כדי לבדוק כל שמועה, לכנס עוד דיונים אצל היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. נדרש זמן, שבו ברכה נדרש לעמוד לבדו בחזית, במרכזה של טבעת הלכלוכים המתהדקת, עד להתאבדותו השבוע. כדי למנוע טרגדיות נוספות, ממוות ועד "סתם" עינוי דין, מערכת המשפט חייבת לגלות יעילות, נחישות ורגישות גם בבדיקת אנשיה, מטוב ועד רע - לא להגן אוטומטית על מי שסרח, לא למרוח את מי שנעשה לו עוול. לבדוק כראוי כל מקרה ומקרה, אבל מהר. זו הגינות בסיסית.

משה גורלי

ורופקיס ניער את המערכת

עם מינויו לשר האוצר של יוון, לפני חצי שנה, הבטיח יאניס ורופקיס לא "ללכת בלאט אל הלילה", כמאמר המשורר. ואמנם, במקום לנסות לרצות את נושיה של יוון בהכנעה ופחד, כמו קודמיו, הוא עלה על מסלול עימות חזיתי עם אירופה: הטיל רצף של פצצות ורבליות, האשים את המדינות ב"עינוי פיננסי", ונלחם עד הרגע האחרון, כלומר עד פרישתו, השבוע. זה לא רק תוצר של אופיו הלוחמני ונטייתו הנרקיסיסטית. כמומחה לתורת המשחקים, הוא גם ביצע מהלך מחושב וניסה לייצר "איום אמין", כלומר ליצור את הרושם שיוון אכן מחויבת להליכה על הקצה. השבוע, אחרי משאל העם, זה כבר ברור לכל, גם לאירופה. בכך הסתיים תפקידו ההיסטורי הנוכחי של ורופקיס, שיכול לרשום לעצמו ערעור ממשי של שלטון אידאולוגיית הצנע. עכשיו נחוץ ליוון שר אוצר שמסוגל גם להגיע להסכם.

אורי פסובסקי

יוון־אירופה טלנובלה

בשבועות האחרונים, בשיאו של המשבר, התפרסמו עשרות תמונות של ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפרס ונשיא הנציבות האירופית ז'אן־קלוד יונקר בשלל פוזות חמימות - צועדים כתף אל כתף, מחובקים, ממתיקים סוד וחיוך. יונקר הוביל את ציפרס לאולם הדיונים בבריסל, ניסה לשכנע אותו לענוב עניבה, שוחח עמו אינספור פעמים בטלפון, הכל כדי שהיוונים יגידו כן לתוכנית החילוץ. אבל אז ציפרס הכריז על משאל עם, ויונקר הודיע שהוא מרגיש "נבגד" וסירב לשוחח איתו עד שיחליט מה הוא רוצה. השבוע הוא שמע את הלא היווני, אבל אחריו נתפס מסתמס עם ציפרס. התאהבות ופרצופים חמוצים, ריבים והתפייסויות, פלרטוטים והירדמות גב אל גב, ומתברר שיבשת שלמה ולמעשה העולם כולו יושבים עכשיו במתח לראות אם זה ייגמר ב־Make-up sex.

תמר טוניק

ראש ממשלת יוון אלכסיס צילום: איי אף פי

שנגחאי ניסוי שוק חדשני

אחד הדיונים הסוערים שהוליד המשבר הפיננסי בארצות הברית עסק במידת ההתערבות הראויה בשוק ההון. האם נהגו נכון כשהצילו את בר סטרנס אך לא את ליהמן ברדרס? האם כספי הציבור היו צריכים לחלץ את בכירי גולדמן זאקס והבונוסים שלהם למען היציבות הכלכלית? השנים חלפו, השאלות השתנו, אבל הסוגיה נותרה בעינה, והתחדדה השבוע דווקא בסין, תחת ה"קפיטליזם מרכזי" או "קפיטליזם מנוהל". אחרי קריסה של כמעט 40% בבורסת שנגחאי הורה הממשל על סדרת צעדים של התערבות במסחר, ובעצם הציג ניסוי מרתק בשאלה עד כמה המדינה יכולה לגבור על כוחות השוק ולמנוע נטישה של משקיעים. אם הסינים יצליחו לשנות את המגמה ולבנות התערבות מועילה, בורסת שנגחאי יכולה להפוך לאחת המבוקשות בעולם - עם פוטנציאל רווח בלתי מוגבל וכרית ביטחון למקרה של נפילה. חלום סיני שעשוי להחליף את החלום האמריקאי.

סופי שולמן

עוד שעונים חכמים

יצרנית השעונים הוותיקה קסיו, זו שהביאה לעולם את שעון המחשבון ואת G-Shock, הודיעה השבוע על השקת שעון חכם משלה. בקסיו אומרים כי המוצר, שיושק ב־2016, יהיה קודם כל שעון טוב ורק אחר כך בעל יכולות מתקדמות. זו התפתחות מעניינת: עד כה היו אלה חברות הטכנולוגיה הגדולות, ובראשן כמובן אפל, שהשקיעו בשעונים חכמים בניסיון למצוא זירה חדשה לפרוח בה. קסיו היא אמנם "טכנולוגית" יותר באופייה מיצרניות שעונים אחרות, אבל רבים גם מצפים לשעון חכם מרולקס, למשל, והסטודיו הגרמני Curved אף הציג עיצוב קונספט לשעון כזה. הכרזתה הטרייה של קסיו מבשרת על כניסתם של השענים למשחק - מה שמגדיל דרמטית את הסיכוי שבתוך כמה שנים רוב השעונים יהיו חכמים, כפי שכיום רוב הטלפונים הם הסמארטפונים.

דור צח