עושים שימוע למתווה הגז רק כדי להגיד שעשו

פחות משבוע נשאר לשימוע הציבורי על מתווה הגז, והאמת היא שהשימוע הזה לא מי יודע מה. לפי הקול הקורא שפרסם משרד האנרגיה יום לאחר פרסום מתווה הגז, הציבור מוזמן לשלוח למשרד האנרגיה מסמך השגות על מתווה הגז הממשלתי באורך עשרה עמודים. מאז כבר הוחלט להסיר את מגבלת העמודים ולהסתפק בבקשה לכתוב בתמציתיות ככל הניתן. צוות מיוחד, שמורכב מנציגי משרדי האנרגיה, האוצר והכלכלה, יקרא את החומר שמגיע ויחליט אם להזמין מישהו מהפונים להציג את עמדותיו בעל פה או לא. וזהו.

ואולם, מה באמת מישהו מתכוון לעשות עם ניירות העמדה האלה? האמת היא שאין לכך תשובה ברורה. הניסיון של "כלכליסט" למצוא תשובה לשאלה הזאת נתקל בגמגום מצד כמה גורמים במשרדי הממשלה הרלבנטיים.

לבסוף במשרד האנרגיה השיבו כי הפקידים הרלבנטיים עוברים על החומר שמגיע, ולכשיסתיים השימוע יוחלט מה לעשות בו. בכל מקרה, לא יוקצה חלון זמנים גדול מדי להחלטה מה עושים בחומר שהגיע, אם בכלל: שר האנרגיה יובל שטייניץ אמר השבוע ל"כלכליסט" כי בכוונתו להביא את מתווה הגז לאישור סופי חמישה ימים לאחר מועד סיום השימוע. כלומר, נראה שהממשלה יצאה למהלך של השימוע בעיקר למראית עין.

קידוח במאגר לווייתן צילום: אלבטרוס צילומי אוויר

אין חובה לערוך שימוע

הממשלה יודעת לקיים שימוע ציבורי כשהיא באמת רוצה. בעבר נערכו כמה שימועים שכללו שידור חי באינטרנט, יום עיון פומבי ואפשרות לכל אדם להגיע אל הוועדה ולהציג את טענותיו.

החשד כי הפעם מדובר בשימוע למראית עין עולה גם מהעובדה שהממשלה כלל לא מחויבת לקיים שימוע ציבורי. על פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים - שמאפשר לשר הכלכלה לעקוף את הממונה ולהחליט אם לאשר מתווה מול המונופול - כל שנדרש הוא היוועצות עם ועדת הכלכלה.

אז למה בכלל לקיים שימוע? אחת הסיבות יכולה להיות שהממשלה רצתה להקדים תרופה לבג"ץ, פשוט כדי שלא יגידו שהיא לא ערכה שימוע. לחלופין, ייתכן שהשימוע הוא סוג של מנוף לחץ מוגבל על חברות הגז, שלאחריו תוכל המדינה להחמיר עוד קצת את דרישותיה מהחברות - למשל, בתחום מחיר הגז - לכאורה בעקבות השימוע.

שלשום עתרו לבג"ץ חברי הכנסת שלי יחימוביץ', תמר זנדברג ואיתן כבל עם שורת ארגונים חברתיים (צלול, הפורום הישראלי לאנרגיה) בדרישה להאריך את השימוע הציבורי בשלושה שבועות. העותרים טוענים כי לא ייתכן שלחברות הגז ניתנו כמה חודשים לניהול מו"מ והציבור מקבל שלושה שבועות בלבד. אולם, לא לגמרי ברור בשביל מה נחוצה הארכה, אם השימוע הוא בעיקר למראית עין.

שימועים שינו את המסקנות

כאמור, הממשלה יודעת לקיים שימוע ציבורי כהלכתו כשהיא באמת רוצה לעשות בו שימוש רציני. כך היה למשל בוועדת ששינסקי 2, שבחנה אם המדינה מקבלת מספיק כסף מהחברות שמנצלות את משאבי הטבע שלה.

הוועדה הוקמה ביולי 2013. שלושה חודשים לאחר מכן, בתוך תהליך העבודה שלה, היא החלה בשימוע ציבורי רחב היקף. הוועדה הזמינה את כל מי שמעוניין להציג בפניה. השלב הזה התפרס על פני שלושה ימים ואף הועבר בשידור חי באתר משרד האוצר.

בהמשך כל מי שרצה הגיש לוועדה ניירות עמדה ומצגות ובהמשך יכול היה לעשות זאת שוב, לאחר שהוועדה הגישה את טיוטת ההמלצות שלה. ואז, אחרי שהיא קיבלה את כל ניירות העמדה והמצגות, היא הזמינה לשימוע נוסף את הגורמים הרלבנטיים, למשל את מנהלי חברת כיל והחברה לישראל המחזיקה בה. לאחר מכן, כשפורסמה טיוטת המסקנות הסופיות, נערך שלב נוסף של הערות הציבור, ורק לאחר מכן, בתום כל התהליך היסודי והמתיש הזה, הוגשו מסקנות הוועדה הסופיות לשר האוצר באוקטובר 2014.

שר האנרגיה יובל שטייניץ ורה"מ בנימין נתניהו. התהליך התנהל בצורה עקומה צילום: פלאש 90

כך נראה תהליך אמיתי של שימוע, ואמנם במהלכו השתנו המלצות הוועדה (בין היתר בשל קבלה של טענות שונות שהעלתה חברת כיל). כשרוצים, אז אפשר.

דוגמה אחרת לשימוע ציבורי ניתן למצוא בוועדת הריכוזיות. ועדה זו מונתה בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו באוקטובר 2010. הוועדה ניהלה שני סבבי שימועים, שמעה עשרות מומחים ובעלי עניין וקיבלה עשרות ניירות עמדה שהכילו מאות עמודים, אם לא יותר מכך. הוועדה הגישה דו"ח ביניים, קיימה סיבוב נוסף של שימוע והגישה את המלצותיה הסופיות לראש הממשלה במרץ 2012. עם זאת, היה צורך לתרגם את המלצות הוועדה לחקיקה, ולכן התנהל בהמשך דיון ציבורי בוועדת הכספים, וזה הביא לשינויים מהותיים בחוק שהוגש בידי משרד רה"מ. כך נראה תהליך תקין באמת של דיון ציבורי מתחילתו ועד סופו.

גם בתוך משרד האנרגיה ניתן למצוא דוגמה לשימוע ציבורי רציני יותר שהתנהל בעבר. זה היה בעקבות מסקנות ועדת צמח, שהחליטה מה תהיה מדיניות יצוא הגז של ישראל. הוועדה מונתה באוקטובר 2011 בידי שר האנרגיה דאז עוזי לנדאו. בתוך זמן קצר היא התחילה לקבל ניירות עמדה מהציבור ומכל גורם רלבנטי. אחרי שהוועדה פרסמה את דו"ח הביניים באפריל 2012, היא קיימה שלב של הגשת ניירות עמדה נוספים והסתייגויות. הוועדה אף קיימה שני ימי עיון פומביים בכפר המכבייה ביולי 2012, שבו כל מי שרק רצה יכול היה להציג את עמדותיו ולהפנות שאלות לנציגים של משרדי האוצר והאנרגיה שישבו על הבמה. רק לאחר מכן, בסוף אוגוסט 2012, העלתה הוועדה את עיקרי המלצותיה וחודש לאחר מכן את הדו"ח הסופי שלה.

אפשר היה להקטין התנגדות

בשורה התחתונה, הסיבה ששלב השימוע הציבורי על מתווה הגז מתנהל בצורה עקומה כל כך היא שהתהליך כולו התנהל בצורה עקומה. אם מלכתחילה היה מוקם צוות עבודה מוגדר ומסודר, כלומר ועדה בין־משרדית ולא איזה אלתור, הוא היה מפיק תהליך מסודר יותר.

הציבור היה יכול להגיש ניירות עמדה מלכתחילה ולהישמע, ולא להסתפק בשאריות בסוף התהליך. סביר להניח שתהליך כזה גם היה מסייע לממשלה להוריד את מפלס ההתנגדות הציבורית למהלך, שכן הציבור היה שותף לו מלכתחילה במקום להרגיש שהממשלה מסתירה ממנו משהו.

בינתיים החשודים המיידיים — קבוצת דלק של יצחק תשובה, חברת נובל אנרג'י ואפילו חברת החשמל — טרם הגישו ניירות עמדה במסגרת השימוע של מתווה הגז. שלושתן צפויות לעשות זאת בשבוע הבא, רגע לפני שהשימוע מסתיים.

במקרה של חברת החשמל הגשת תגובה היא כמעט מתבקשת משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שהחברה היא הלקוח העיקרי של הגז בישראל (יותר מ־60%), ולכן כל שינוי רגולטורי בהכרח ישפיע על התנהלותה העסקית. הנימוק השני עוסק בלב לבו של המתווה הממשלתי והוא אחזקת רוב מאגרי הגז בידי שני גופים - דלק ונובל אנרג’י. יו"ר חברת החשמל יפתח רון טל נשמע לא פעם מודאג מתמחור הגז וממחסור של ספקים, ובשנה האחרונה אף נשמע בוטה במיוחד בכל הקשור ליחס העסקי שלו מול דלק ונובל.

במאי שנה שעברה הפתיע רון טל בדיון בוועדת הכלכלה כשהצהיר ש"מתפתח פה מונופול ל־30 שנה שלא ישלוט רק על ייצור החשמל אלא גם על מגזרי התעשייה והתחבורה. הוא הולך לנהל פה את המדינה... זה לא רק מונופול על הגז, זה מונופול על כל ייצור החשמל".

עמדתה של חברת החשמל צפויה להגיע רק בשבוע הבא ולכלול התייחסות לקונית של 2–3 עמודים. ככה זה כשלא רוצים לריב עם הספק היחיד שיש לך, גם אם מדובר ב"רק שימוע".

יצרנית החשמל הפרטית דליה אנרגיות הגישה נייר עמדה לשימוע שהוא בבחינת שיר הלל לנובל אנרג’י. על פי ד"ר עלי ברנע, ממקימי דליה אנרגיות (יצרן החשמל הפרטי הגדול ביותר שקונה גז מתמר), "המונופול נוצר כתוצאה מכך שנובל היתה המפעיל הראוי היחיד שהסכים להוסיף לסיכון הגבוה של קידוחי אקספלורציה במים עמוקים גם את הסיכון הפוליטי של ישראל, במיוחד לאור ההסרה הצפויה של הסנקציות על איראן. כצרכן הפרטי הגדול ביותר של גז טבעי בישראל ואל מול זרם הטיעונים הפופוליסטים הגואה, אני מצהיר שמחיר הגז לדליה לא שונה מהותית ממחיר הגז הממוצע לתחנות כוח בארה"ב".

דוראד, תחנת הכוח הפרטית הכי גדולה (נכון להיום), עדיין לא הגישה את עמדתה במסגרת השימוע, ואילו קאנון (לשעבר החברה לישראל), הלקוח הגדול אחרי חברת החשמל, טרם החליטה האם להגיש.

ממשרד האנרגיה נמסר כי "השימוע נעשה כמקובל, כפי שנעשה בוועדות קודמות. בניגוד לנטען, כל הפניות תיבחנה באופן מקצועי ותלקחנה בחשבון".

למה לא היה כתב מינוי לצוות שניסח את מתווה הגז?

"אין שום צוות קנדל, זו עבודת מטה"

“לעניין עבודת הצוות אנחנו אומרים את זה פעמים רבות, אבל אגיד שוב: אין שום צוות קנדל". את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר מוריס דורפמן, סגנו של יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל, בוועדת הכספים. הוועדה קיימה בחודש שעבר דיון דחוף על מתווה הגז, ודורפמן הסביר כי ההתכנסות הקבועה והחוזרת של נציגי המשרדים הממשלתיים שנועדה להגדיר את מתווה הגז היא "עבודת מטה שנמשכת חצי שנה". גם אתמול אמרו במשרד רה”מ כי “לא מדובר בצוות, אלא בעבודת מטה בין משרדית”.

יוג'ין קנדל צילום: עמית שעל

בצוות המטה של קנדל היו חברים גם הממונה על התקציבים באוצר אמיר לוי, מנכ"לית משרד האנרגיה לשעבר אורנה הוזמן־בכור והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט. ואולם, בניגוד לוועדות כמו ועדת לוקר או ועדת טרכטנברג, הצוות הזה לא קיבל כתב מינוי משר ממונה.

כתב מינוי לוועדה מגדיר את סמכויותיה, את התחומים שהיא מתבקשת לבחון ואת התחומים שבהם היא רשאית להמליץ המלצות. בדרך כלל שרים מעוניינים דווקא להגדיר במפורש את מטרות הוועדה כדי להיות בטוחים שיקבלו המלצות בכיוון המבוקש. עם זאת, כאן איננו יכולים לדעת כלל אילו הוראות נתן הדרג הפוליטי לדרג המקצועי.

נוסף על כך, ישיבות של ועדות רשמיות מתועדות במלואן — מה שלא קרה כאן. לפני שבועיים תקף בחריפות מנכ"ל משרד מבקר המדינה אלי מרזל את הנקודה הזו: "בנושא כל כך עקרוני עם כל כך הרבה כסף מן הראוי שיהיה פרוטקול מפורט מאוד".

גורמים ממשלתיים הסבירו כי אחת הסיבות שאין צורך בכתב מינוי היא שתוצרי הוועדה אינם צריכים לעבור חקיקה וגם לא הצבעה בכנסת או בוועדותיה. הם הוסיפו כי צוותים בין־משרדיים קובעים מדיניות בתחומים שונים ללא כתבי מינוי.

אורי תובל