"כשבאה ההצעה ממוישיק, זה הצית בי להבה"

איך הגעת דווקא לגיתם?

"למוישיק תאומים יש רעיונות גאוניים, ויום אחד קיבלתי טלפון ואמרו לי שמוישיק רוצה לפגוש אותי. באותו זמן החיים שלי דווקא היו מסודרים: התכוונתי להמשיך בעסקי המשפחה, לעסוק קצת בנדל"ן, אולי להרצות קצת יותר על עסקים משפחתיים, אולי להיכנס כדירקטורית בבנק אגוד. אבל לקבל טלפון ממוישיק זה היה כמו לקבל טלפון מהמפקד שלך מהצבא. גם אם זה אחרי 20 שנה את מתייצבת, לא משנה מה".

מה מיוחד כל כך בטלפון ממושיק תאומים?

"לפני 20 שנה, כשחזרתי מניו יורק, סבא שלי רצה שאעבוד בכמה מקומות לפני שאכנס לעסק המשפחתי, שאדע מה זה להיות שכירה ושיהיה לי רקע מקצועי במקומות עבודה אחרים. אז עבדתי בכמה מקומות, למדתי, עשיתי דוקטורט, עד שהגעתי לעבוד בגיתם כפלנרית ומוישיק תאומים ראיין אותי. בגיתם היתה לי תקופה נהדרת, שנמשכה שנתיים. עבודה מאוד קשה בתחום מאוד תובעני, אבל כזה שקשה להתחרות בו במידת העניין. נהניתי מפריחה ועושר מקצועיים, וזה אפשר לי להבין כמה חשוב שאדם אוהב את העבודה שלו. גיתם היה מקום העבודה שהכי אהבתי, כך שביום שבאה ההצעה המפתיעה ממוישיק, לפני חמש שנים, זה הצית בי להבה, הצית את ההבנה שאני יכולה לחזור לימי הזוהר".

"רציתי לעבוד עם מוישיק ומודי"

הלהבה שהוצתה הובילה בנובמבר 2010 לעסקה בלתי צפויה לחלוטין: יעל אלמוג, יורשת לאחת המשפחות העשירות בישראל, נכדתו של דוד לובינסקי, מייסד קבוצת לובינסקי — יבואנית פיז'ו וסיטרואן, רכשה 25% מגיתם מערכות תדמית. לפי הדיווחים בתקשורת, הסכום ששילמה נע בין 80 ל־100 מיליון שקל. הערכות בענף נקבו בכמחצית מהסכום. כך או אחרת, העסקה, שבעקבותיה מונתה אלמוג לסגנית יו"ר החברה, הוגדרה כאקזיט חלומי של בעלי גיתם — תאומים, מודי כידון ומרווין לנדר.

יעל אלמוג במשרדי גיתם. "זאת היתה החלטה דרמטית לשים את יעל במקום הראשון וללכת אחרי האושר האישי שלי" צילום: תומי הרפז

נכנסת והצלת בעלים של משרד בצרות.

"ממש לא. התפיסה של מוישיק היתה ששינויים כאלה בהרכב הבעלות צריך לעשות כשאפשר, לא כשחייבים בלית ברירה. היתה פה ראייה לטווח ארוך. גיתם היתה במצב טוב מאוד, בתקופת שינוי, כשהניהול עבר לידיים מקצועיות ושדרת הבעלות הוצערה. המשבר בכל הענף הגיע עם המחאה החברתית, אבל תודה לאל, נכנסו לקוחות ורואים את ניצני התנופה".

המשא ומתן היה מסובך?

"היה משא ומתן ארוך מאוד על מבנה העסקה והיו עליות ומורדות, כמו בכל עסקה. מוישיק היה מטלפן אליי במהלך המשא ומתן וכל הזמן אמר 'שיתקדמו כבר, למה זה הולך כל כך לאט? אני רוצה כבר להכניס לך לקוחות'. הוא כבר היה חסר סבלנות. אלה שייצגו אותי הציעו לי לבחון רכישה של משרד אחר, אבל אמרתי להם: 'מה פתאום? לא מעניין אותי להיכנס למשרד אחר. רציתי לעבוד עם מוישיק ומודי'".

לא חששת להשקיע בעולם הפרסום?

"בסופו של דבר נכנסתי כשותפה בחברה־האם, גיתם מערכות תדמית, שכוללת את הפרסום, יחסי הציבור ועסקי הנדל"ן של הקבוצה. זה הפך את העסקה ליותר גדולה ממה שתכננתי אבל גם ליותר סולידית. אגב, הסכומים שצוטטו בעיתונות לא נכונים. עשיתי השקעה סולידית, שרובה נדל"ן, כך שבינתיים ההשקעה מחזירה את עצמה".

אז איך דבק בך הדימוי של האשה העשירה ששמה צ'ק כי התחשק לה משרד פרסום?

"לא הגעתי על תקן האשה עם פנקס הצ'קים. זה היה הכי מהותי בשבילי! את מי מעניין לבוא רק כדי לשים כסף? נכנסתי לחברה כדי לפתח קריירה בתחום שמעניין אותי. זה היה ממש ללכת להגשמה עצמית. זאת היתה החלטה מאוד מאוד דרמטית, לשים את יעל במקום הראשון וללכת בשביל האושר האישי והמימוש העצמי שלי".

נאיבי לחשוב שאת קונה רבע מהבעלות ויתייחסו אלייך ללא סטיגמות, כמו אל הפלנרית הצעירה מפעם.

"לא ציפיתי מאף אחד שיתרשם מזה שרשמתי צ'ק, ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי בזכות עצמי. השנה הראשונה היתה שנה של לימוד, עשיתי 40–50 שיחות אישיות ודרכן הכרתי את החברה כמו את כף ידי. אבל כן, כשהגעתי נתקלתי בסטריאוטיפים שנולדו בגלל המשפחה שבה גדלתי. היתה ציפייה לפגוש מישהי מתנשאת, סנובית, פיל בחנות חרסינה, אחת שחושבת שהכל מגיע לה. כשאני נתקלת בסטריאוטיפים זה מפוצץ לי את המוח. לקח לי שנה לשבור את הסטיגמות ולהראות שיש כאן בנאדם פתוח, נגיש, שאוהב אנשים ואוהב לעבוד. התחילו להבין שיש פה גם בנאדם עם שכל".

גדלת באחת המשפחות העשירות בארץ, אצולה ישנה, שהותירה בידייך הון עתק.

"גדלתי באווירה של אנשי עבודה. רוב הבכירים בקהילה העסקית לא צריכים לעבוד כדי להתפרנס וגם אני לא צריכה לעבוד כדי להתפרנס, אבל אותם לא שואלים למה הם עובדים. נופלים בסטריאוטיפ הזה מפני שאני אשה. גבר בעל רכוש לא שואלים למה הוא לא הלך לעשות קניות בכיכר המדינה. אולי אם הייתי קונה איזו יאכטה היו מפרגנים לי יותר. יש לי דוקטורט בהתנהגות צרכנים ורציתי להשקיע כסף בתחום שבו אני מבינה ושאליו אני מחוברת, תחום שמתאים ליכולות ולכישורים שלי. כשנכנסתי לתפקיד ידעתי שאני הולכת לקרוע את התחת, ויצחק מנור, הדוד שלי, אמר לי: 'אני יודע שהכנתי אותך טוב מאוד לזה'".

משה תאומים (משמאל) ומודי כידון. "לקבל טלפון ממוישיק זה היה כמו לקבל טלפון מהמפקד מהצבא. גם אחרי 20 שנה את מתייצבת" צילום: עמית שעל

"לא קונה יותר פיז'ו וסיטרואן"

לאלמוג (51) יש תואר דוקטור בפסיכולגיה יישומית מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. היא נולדה בתל אביב, אך מאז גיל שלוש ועד היום היא מתגוררת בסביון. סבהּ דוד לובינסקי ייסד את קבוצת לובינסקי, המוכרת בעיקר כיבואנית של פיז'ו וסיטרואן לישראל, אך היא חולשת בנוסף על נדל"ן יקר במיקומים אסטרטגיים, מחזיקה בכרבע ממניות בנק אגוד, ויש לה פעילות מסחרית ענפה גם בצרפת. סבתה היא לאה שלוש, בת למשפחה התל־אביבית המיוחסת וממייסדות נווה צדק.

ללובינסקי נולדו שתי בנות: דרורה, אמהּ של אלמוג, שנישאה לאביה פנחס זכאי; ורות, שנישאה ליצחק מנור. לאורך שנים שימשו החתנים מנכ"לים משותפים בחברה, אך זמן קצר לאחר מות הסב ב־1998 התגלעו מחלוקות בין שני ענפי המשפחה. בתיווך עורכי הדין יעקב נאמן ורם כספי הושג הסכם פרידה, שלפיו פנחס זכאי אמור היה לנהל בלעדית את כל עסקי הנדל"ן ואילו יצחק מנור אמור היה לנהל את עסקי הרכב. האחזקה המשפחתית בבנק אגוד נשארה בבעלות משותפת ובחלקים שווים. משפחת מנור גם הצטרפה לנוחי דנקנר כשותפה בגרעין השליטה באי.די.בי.

לחברה יצא שם של ארגון משפחתי שמתנהל כמעט כארגון צבאי, תחת היד הרמה של יצחק מנור. "אחרי טירונות גולני שדוד שלי יצחק מנור העביר אותי הכל נראה קל יותר", אומרת אלמוג. "כשאת גדלה בעסק משפחתי יש תחושה ש'הטובים לטיס', שהכי טובים, דרג א' של הילדים והנכדים, יילקחו לעסק. גדלתי בתחושה שכל מה שאני עושה הוא כדי להיכנס לעסק. דורשים ממך הרבה יותר דווקא כי אתה בן משפחה. כמה ימים אחרי שילדתי הוא ציפה ממני לטפל בטלפונים של עבודה. הייתי אז בת 35 ולא חשבתי על אם זה בעייתי או לא, קיבלתי את האחריות ללא הנחות כי זה עסק שלך".

ההסדר בין המשפחות החזיק כמה שנים, שבמהלכן שימשה אלמוג מנהלת התקשורת השיווקית של חברת הרכב ואילו בן דודה דורי מנור הפך למנכ"ל החברה. ב־2005 מת אביה של אלמוג, וב־2007 החליטה משפחת מנור להשתלט על עסקי הרכב וקנתה את חלקה של משפחת אלמוג־זכאי. לפי הפרסומים אז, סכום הרכישה ששולם לפלג השני של משפחת לובינסקי היה כ־50 מיליון דולר. המגעים נוהלו באופן דיסקרטי, אבל התבטאות של מנור בראיון ל"ידיעות אחרונות" ארבע שנים קודם לרכישה רמזה על הדרמה המשפחתית שהתחוללה: "ברגע שיש דור שלישי הילדים מתחילים להידחף ואין מקום לכולם", אמר מנור, "כסף מפריד הכל ותמיד יש קנאה".

אלמוג מסרבת גם היום לנקוב בתמורה שקיבלה משפחתה, ורק מוכנה לומר ש"לפי מה שפורסם שקיבלתי בלובינסקי ומה שפורסם שהכנסתי לגיתם הייתי צריכה להיות היום בחובות עמוקים".

הדוד יצחק מנור (מימין) עם נוחי דנקנר. "אחרי טירונות גולני שמנור העביר אותי הכל נראה קל יותר" צילום: אוראל כהן

עד כמה רכישת חלקכם על ידי משפחת מנור נעשתה בהסכמה?

"אבא ידע שהאחזקות יחוסלו, הוא רצה את זה. הוא רצה שהמשפחה תלך לדרך עצמאית וחשב שזה נכון. אבא גם היה שונה מסבא שלי. הוא אמנם היה אדם חרוץ מאוד שהתייצב לעבודה בכל יום בשש וחצי בבוקר, אבל היו לו גם תחביבים. הוא אסף חנוכיות, אהב אופרה ויין, וידע בגיל 65 לצאת לפנסיה. סבא שלי לעומתו תמיד אמר 'אני רוצה למות על שולחן העבודה'".

ובאופן אישי, הפרידה מהעסק של לובינסקי לא היתה קשה?

"היה לי קשר רגשי ללובינסקי, גאוות יחידה, זה היה חלק מהחיים שלי. כשחתמנו על חוזה המכירה יצאתי באמצע ובכיתי בשירותים. הייתי בסערת רגשות והלכתי כדי שלא יראו את זה עליי, ואני מניחה שלאמא שלי היה קשה עוד יותר במעמד הזה. גדלתי בעסק, הסתובבתי שם בתור ילדה, כל החיים ידעתי שאני הולכת לעבוד בעסק, ופתאום החיים מקבלים מסלול אחר. אני זוכרת את עצמי נוסעת לאוניברסיטת תל אביב על כביש גהה, רואה את לובינסקי (ליד בני ברק) ויודעת שכל מה מה שאני עושה הוא כדי להגיע ללובינסקי. העסק היה חלק ממני, ופתאום נפרדתי מהחיים שהיו לי. כשיצאנו מאירוע החתימה הלכתי לחפש לעצמי אוטו חדש, לא של סיטרואן. היום אני נוסעת בוולוו".

גט כריתות?

"כן".

הסב דוד לובינסקי. "רצה שאעבוד כשכירה במקומות אחרים לפני שאכנס לעסק. ככה הגעתי לגיתם"

למה בעצם פירקתם את החבילה?

"לפעמים מגיעים למצב שבו לכל אחד יש רצונות ומאוויים שונים, סגנון אחר, ועשינו מה שאנשים חכמים עושים — להפריד. ייתכן שאם החברה היתה הופכת להיות בורסאית עם ניהול מקצועי, כמו שמשפחת קרסו (יבואנית רנו וניסאן) עשתה, זה היה יכול לעבוד גם שלושה דורות קדימה. גם בשטראוס זה הצליח. אצלנו פרידה היתה ההחלטה הנכונה, והיום כל אחד מצליח בדרכו וזהו. אנחנו עדיין שותפים בבנק אגוד ובחלק מהנדל"ן, ואני משוכנעת שאבא מסתכל עליי מלמעלה והוא שבע רצון מכך שהדברים מסודרים וברורים".

למדת מיצחק מנור משהו לחיים בעולם העסקי?

"הוא לא מקור ההשראה שלי. אני מושפעת מאמות המידה והדרך העסקית של סבא שלי, אף שהוא לא היה אדם קל".

מהצד זה נשמע כמו קרע בין המשפחות.

"זה לא הסיפור. אחי, הבן הבכור במשפחה, לא היה יכול לרשת את העסק המשפחתי מסיבות רפואיות, ואני לא ראיתי את עצמי כמנכ"לית לובינסקי. זו טרגדיה משפחתית, לכן היה נכון להיפרד ולאפשר לכל אחד לחיות את חייו".

הם מאוד צמחו מאז.

"הם הצליחו ואני מפרגנת. גם אנו הצלחנו, תודה לאל".

היתה גם הקלה בפרידה?

"ידענו איך ייראה העתיד הכלכלי שלנו, וזה הביא שקט נפשי".

החלוקה היתה צודקת? פורסם שקנו אתכם ב־200–300 מיליון שקל בלבד, וכך נפרדתם מעסק רווחי מאוד שרק צמח מאז.

"יצאנו עם תחושה של חלוקה מאוד הוגנת. יצאנו מלובינסקי בראש מורם. עשינו עסקה טובה, והסכום הוא לא זה שפורסם בעיתון".

את מתגעגעת לתפקיד מנהלת השיווק בלובינסקי?

"טוב לי עכשיו, וכשטוב לך את לא מתגעגעת. גיתם נתנה לי את הבית שלא היה לי בלובינסקי. זה סוג של עסק משפחתי עם יחסי שותפות בריאים, עם אנשים שיודעים להיות שותפים. פה אני נמצאת במרכז העצבים של השוק".

מה קרה לתחושת הטובים לטיס?

"היום, בדיעבד, אני אומרת לעצמי שאם הטובים לטיס והעסק הוא לובינסקי, הטייסת הטובה יותר בשבילי היא גיתם. בלובינסקי הייתי צריכה להתאים את עצמי לצורכי העסק, והיכולת שלי לממש את עצמי ולהתפתח היתה מוגבלת. כאן היא בלתי מוגבלת, פה אני עושה את הדברים שאני תותחית בהם".

המשפחות בקשר מאז?

"כולנו חיים בסביון, ישבנו שבעה על אמא שלי ביחד, אנחנו מדליקים יחד נרות בחנוכה. היחסים טובים וחשוב לי לשמור על מה שיש. אני חושבת שלדודים שלי (רות ויצחק מנור) יש חיבה עמוקה אליי כאדם. תמיד היינו מאוד קרובים, מאוד אהבנו זה את זה. אי אפשר למחוק היסטוריה".

משרדי לובינסקי בבני ברק. "הייתי נוסעת על כביש גהה ויודעת שכל מה שאני עושה הוא כדי להגיע ללובינסקי" צילום: עמית שעל

"הראש שלי מסתחרר מרוב עניין"

אלמוג בחרה לקיים את הראיון במשרדה בגיתם. סביבה בולטים צילומים של שלושת ילדיה, בני 17, 20 ו־21, תמונות של הוריה המנוחים, ופסל אשה עירומה משתטחת על הארץ שאמה פיסלה. אבל האייקון החביב עליה הוא פסל דמותו של איינשטיין, ששערו הפרוע צבוע בשלל צבעים. "זה האייקון של גיתם בעיניי, שילוב של המון חוכמה וצבעוניות", היא אומרת.

איפה רואים את טביעת האצבע שלך בחברה?

"היא התחילה להיות מורגשת בחילופי המנכ"לים, בהחלפת מיכל המאירי ובמינוי שני מנכ"לים במקומה", היא רומזת למתיחות בינה לבין המנכ"לית הוותיקה שעזבה בסוף 2013. "טביעת האצבע שלי הורגשה מרגע שהיא הוחלפה ועשיתי שינויים שכל כך רציתי לעשות קודם. תחת המנ"כלים החדשים עידו הרטוב ועמית לבני גיתם עברה שינוי מאוד משמעותי. עד אז המחלקות עבדו בנפרד, כל אחת בפני עצמה, ולמעשה איחדנו את רוב העבודה, חזרנו לכור מחצבתנו כמו בימים שעמית (שהיה בעבר בגיתם) ואני עבדנו יחד תחת הניהול של מוישיק ומודי. הכל יותר אינטגרטיבי. גיתם היום חברה הרבה יותר אנרגטית, רעבה במובן הטוב של המילה, מאוד חדשנית. נפילת החומות בין המחלקות פתחה ערוצי תקשורת ועשתה טוב לכולם".

מהו תפקידך בחברה?

"ההתמחות שלי היא בייעוץ אסטרטגי בתחום של מיתוג תאגידי. פעם מיתוג היה של מוצר מסוים. היום יש משקל כבד מאוד לתאגיד, למה שהוא מייצג, לערכים שלו. בזה אני מומחית, במיוחד כי התהליך מחייב ראייה חוץ־ארגונית והיבטים של פסיכולוגיה ארגונית. אני יודעת לאבחן חולשות וחוזקות של ארגון, ערכים ונורמות, וכל עבודת מיתוג שאני עושה מביאה בחשבון את הפנים והחוץ ואת הפערים ביניהם. כשאני עובדת על שינוי מיתוג אני עובדת גם על מיתוג פנימי, כלפי החברה פנימה".

מה זה אומר?

"מאוד קשה לאנשים כשמזיזים להם את הגבינה. אני מכניסה את כל התכנים של פסיכולוגיה ארגונית. זה תחום שאני מאוד אוהבת, עובדת עם פרויקטים מאוד מורכבים. אני עושה פרויקטים אסטרטגיים מאוד מעניינים, עד כדי כך שהראש שלי מסתחרר מרוב עניין".

יש דוגמאות ללקוחות ספציפיים שלך?

"לא אזכיר שמות כדי לא לפגוע בפרטיות הלקוחות, אבל אחד הפרויקטים שלי ישפיע על איכות החיים של אלפי אנשים, על הדימוי העצמי והמקצועי שלהם. כשלבנאדם טוב במקום העבודה, טוב לו בבית והוא מגיע פחות עצבני. גם אני וגם הצוות, כשאנחנו מסיימים ישיבה אנחנו מתרגשים. הנה, יש לי צמרמורת. אנחנו יודעים שאנחנו עושים דברים, זורקים אבן שיוצרת סביבה מעגלים, השפעה חיובית רחבה וגדולה, וזה גורם לי אושר".

איך זה לעבוד עם מודי ומוישיק?

"נכנסתי כי ידעתי שמדובר בשני אנשים שיודעים להיות שותפים. זה מתנהל על מי מנוחות, שלושתנו יודעים איך להיות שותפים, פעם זה מוותר ופעם זה, תמיד שומרים על שלום בית. מוישיק עוסק באסטרגיה ובמשברים, אני בתחום של אסטרטגיה עסקית, מיתוג תאגידי ונושאים חברתיים, ומודי על הצד הפיננסי. מוישיק תמיד מושך למעלה ומחייב אותך להיות יותר חד. וביחס למודי, אני מאוד מעריכה את הסגנון העסקי שלו. הוא אסרטיבי אבל גם נעים הליכות. לפני כמה חודשים הגיע אליי לקוח ואמר: 'סוף סוף, מזמן רציתי להיכנס לפה, שמעתי שכאן קורים הדברים המעניינים'. זה עשה לי טוב, חשבתי שאני נופלת".

זה ממש דיי־ג'וב?

"בוודאי, אני מגיעה לכאן בכל יום. יש תקופות שבהן אני עובדת קשה מאוד. אם צריך לסיים פרויקט עבור לקוח שרק אני מבינה בו, זה דוחה כל דבר אחר. כשצריך העבודה מגיעה גם הביתה, יש פינת אוכל במרכז הסלון ואני יושבת שם עם המחשב והילדים מסביב. אני מבשלת, הם אוהבים את הבישול שלי ואני מקפידה שיקבלו אותו. בארוחת שבת אני תמיד מספרת להם על הפרויקט שאני עושה. הם יודעים את זה ומעריכים מאוד. כשהם מביאים חברות, שרואים שהן בנות שוות ואיכותיות, רואים שהמסר עבר".

הכוונה למוסר עבודה?

"לא. לבנות עם אישיות משל עצמן. בנות שיש להן עמוד שדרה. מתברר שהם יודעים לחפש את זה".

את כל הזמן מנסה להתרחק מהסטריאוטיפ של בת לאצולת הון.

"אני ממש לא עשויה מסוכר. החיים סיפקו לי התמודדויות קשות יותר מרוב בני האדם. אמנם לא בתחום הכלכלי, אבל בתחומים אחרים היו לי התמודדויות אישיות, משפחתיות, נושאי בריאות, ב־2005 נאלצתי להתמודד עם שלושה בני משפחה חולים, ובהם הוריי, שאחרים לא התמודדו איתם. זה חישל אותי. לא ברחתי מאחריות, לא היה מצב שמישהו היה צריך עזרה ולא היה לו אותי. פיתחתי כתפיים, התחשלתי. גם לא גידלו אותי כנסיכה. גידלו אותי למשפחה עובדת. אני מוכשרת, אמביציוזית, אוהבת להצטיין בכל מסגרת שאני נמצאת בה. אמא דאגה לפעמים שאני עובדת קשה מדי אבל ידעה שזה נכון לי, שחררה אותי ופרגנה לי".

הגשמת את עצמך? עמדת ביעדים שהצבת לך?

"אני מרגישה שהגשמתי, אבל יש לי פנטזיות. כשנכנסתי לתפקיד העמדתי לעצמי כמה קריטריונים כדי לבחון אם הגשמתי את עצמי. הרצון שלי היה להתפתח כאשת מקצוע מוערכת, בת סמכא. דבר ראשון היה חשוב לי לפרסם מאמרים מקצועיים בעיתון, וזה קרה די מהר. שנית, רציתי להיות מוזמנת כאשת מקצוע להופיע בכנסים, מה שקורה כל הזמן. והדבר השלישי היה שיגיעו אליי לקוחות לייעוץ שלי, ולא שיגיעו לגיתם ויקבלו את יעל. בשנה האחרונה גם זה קורה. החלום שעוד יש לי הוא קידום המסר של קפיטליזם קשוב בישראל. שנתיים לקח לי לאסוף אנשים כמו צבי סטפק, אייל מליס ואיציק צאיג לפרויקט, אנחנו בשלבים אחרונים של תוכנית אסטרטגית ובשבועות הקרובים נתחיל לפעול" .

בן הדוד דורי מנור. "הם הצליחו ואני מפרגנת להם. גם אנחנו הצלחנו" צילום: פז בר

"סבא ביקש שנתחתן עם עדות אחרות"

אלמוג גרושה מחיים אלמוג, שאף על פי כן משמש עד היום דירקטור מטעמה בבנק אגוד, שבו היא מחזיקה מחצית מ־23% המניות ההיסטוריות של לובינסקי. "עברתי גירושים מופתיים", היא אומרת, "תמיד יש אמוציות בגירושים, אבל אנחנו אפילו עובדים ביחד ואני מתייעצת איתו בהחלטות עסקיות. אני ממש סומכת עליו, בכל החלטה עסקית הוא הגב שלי".

זה לא אופייני בזוגות גרושים.

"לי זה כן אופייני. מעבר לכך שאני סומכת עליו, ישנה טובת שלושת הילדים שלנו, וצריך לעשות דברים בתבונה. הבכור שלי אמר: 'נדפקתי פעמיים, גם אבא ואמא שלי התגרשו וגם אני לא יכול לנצל את זה'. אני גדלתי בחמולה. סבתא שלי היא 'שלוּש' מהבית. כשהייתי ילדה והתחלתי להיות מודעות למתחים בין אשכנזים למזרחים שאלתי איך סבא פולני התחתן עם סבתא שהיא שלוש, והסבירו לי שאז היה כבוד לפולני להתחתן עם שלוש. אבות המשפחה ביקשו מהבנים והבנות שלהם להתחתן עם עדות אחרות כי בישראל צריך להיות קיבוץ גלויות, לכן כל המשפחה על כל ענפיה מעורבת. דוד שלי (יצחק מנור) ממוצא עיראקי, אח של סבא שלי התחתן עם מצרייה, כולם התחתנו עם כולם".

חמולה, אבל מסביון.

"כשהדודים שלי עברו לסביון וסבא רצה לקנות דירה, הוא אמר שבסביון אפשר לקנות וילה במחיר של דירה בתל אביב. היום סביון בעיניי פחות מצועצעת ממקומות חזקים חברתית אחרים".

גדלת בבית חם?

"חניכה עסקית עברתי עם הדוד שלי, לא עם אבא שלי. עבור אבא, כשנכנסתי למשרד הוא הסתכל עליי כאילו השמש נכנסת. תמיד הביט בי במבט אוהב, ולא פעם לקח אותי באמצע היום לאכול צהריים יחד. אבא מת לפני עשר שנים ואמא לפני שנתיים, ופרידה מהורה שני באמת משאירה אותך יתום. אתה כבר לא ילד של אף אחד. היו לי יחסים נהדרים עם שניהם, ואם גדלתי בצמר גפן לא זה לא היה בגלל הכסף אלא בגלל המשפחה. הורים אוהבים ללא תנאי, צנועים ונטולי אגו, שנתנו לי גב בכל מה שאני עושה".

איך מגדלים ילדים בתוך כסף גדול? איך מכינים אותם לחיים?

"הרבה פעמים מה שאנחנו רואים בתוך הבית קובע את מה שאנחנו חושבים על העבודה בחוץ. כשרואים הורה שסובל בעבודה, הילדים בטוחים שעבודה היא דבר נורא. הילדים שלי רואים על ההורים שלהם שעבודה היא חלק חשוב במימוש העצמי. חשוב לי שיידעו להשקיע מאמץ כדי להשיג דברים ושישמרו על איזון. סגידה לכסף אוכלת כל חלקה טובה. חייבים להשקיע במערכות יחסים. שמירה על קשרים אישיים קרובים עם משפחה וחברים מאוד משמעותית ל־Well Being של אדם. לשלושתם יש אינטליגנציה רגשית ואני מאוד שמחה על זה. הבן הגדול שלי עומד לחגוג 21, ואתמול הוא התלבט איתי: הוא רוצה לעשות יום הולדת, ועוד מעט הוא משתחרר וזה יעלה כך וכך והוא מתלבט אם להוציא את הכסף. אמרתי לו: 'אם אתה אדם חרוץ, ערכי, עובד קשה וחדור מטרה, פרגן לעצמך גם לשמוח וליהנות'. החיים מזמנים צרות בלי שקוראים להן, צריך לתת גם לשמחה מקום. זה הופך לפסול רק כשאתה פרזיט, עצלן, הופך את חייך לחיי בילויים ובליינות. כל זמן שאתה אדם רציני אני חושבת שזה אפילו מוסיף בריאות נפשית".

מה את מונעת מהם, אף על פי שכסף הוא לא מגבלה?

"בסביבה שלנו לכל החברים היתה טלוויזיה בחדר מגיל צעיר מאוד. האחרונים שקיבלו טלוויזיה היו הילדים שלי, רק לפני שנתיים־שלוש, בגילי העשרה המאוחרים. זה היה מכוון. יש כמה טלוויזיות בבית, כל אחד יכול לראות, ועדיין כולם רצו לשבת יחד ורבו על התוכנית. חשבתי שהם צריכים לעבור את המריבות האלה כדי להבין איך מקבלים החלטות יחד ואיך חולקים דברים".

יש דברים שאמרת עליהם לא?

"קעקועים. אני אמא מאוד ליברלית, זורמת איתם מאוד, אבל יש דברים שפוגשים אצלי חומה בצורה. אין להם קעקועים, ואני גם לא חושבת שיעשו".

איך הצלחת? הם בגיל שבו כבר לא חייבים להישמע לך.

"הורות זה מנהיגות. כשהם מעריכים וסומכים ומרגישים שאני רוצה את טובתם, וכשיש תקשורת פתוחה, זה כבר לא התנצחות אלא קבלה של הסמכות".

וסיטרואן הם יקנו?

"לא, כי זה לא העסק שלנו. אין להם זיקה למותג, הם היו קטנים מדי. אבל נבר סיי נבר, זאת החלטה שלהם".

אין להם כאבי פנטום כשהם רואים את הסמל?

"לא. וגם לי אין".

"קפיטליזם קשוב למדתי מסבא"

האג'נדה שיעל אלמוג מקדמת היום היא מה שהיא מכנה "קפיטליזם קשוב", בהשראת הארגון האמריקאי Conscious Capitalism. התפיסה הזאת רואה בעובדים ובספקים שותפים להשאת ההון בחברה בטווח הארוך. "אם היום הסמן הימני הוא אחריות חברתית, אנחנו נציב סמן יותר מרחיק לכת, של קפיטליזם חדש שיהפוך את האחריות החברתית למובנת מאליה", היא אומרת. "אתה לא יכול לעשות טוב לעולם ולדפוק את הלקוחות או הספקים שלך. אני מדברת על שינוי פרדיגמה. אחד ממוביליה הוא הפרופסור לשיווק ראג' סיסודיה (Sisodia), שמראה קשר בין אהדה ציבורית לצמיחה פנומנלית של חברות כמו סטארבקס או קוסקו".

תני לי דוגמה מקומית לקפיטליזם קשוב.

"באבקום שייסד עימאד תלחמי היא חברה קלאסית של קפיטליזם קשוב. יש לה ייעוד והיא חברה למטרות רווח, ובמקביל היא מספקת למגזר הערבי אפשרויות תעסוקה ומעצימה את העובדים בה. העובדים עוברים קורס של שיפור העברית כדי לנהל שיחות ב'קול סנטר', וכבר הרווחנו. ומכיוון שאין מספיק מועמדים שמגיעים לרמת העברית שנדרשת כסַף כניסה לקורס, הקימו מרכזי לימוד בכפרים הערביים במימון קרנות פילנתרופיות. לימוד העברית משנה אורחות חשיבה. חלקם כל כך מתפתחים בתהליך עד שהיו כאלה שניגשו שוב לראיונות ללימודי רפואה והתקבלו".

ודוגמה לחברה שמתנהלת לא נכון?

"זוגלובק היא דוגמה לחברה שמתגלגלת ממשבר למשבר באופן שעשוי לגרום לאוכלי בשר לסגת מהחברה. לו עבדתי בזוגלובק הייתי אומרת להם: יש ביקוש לבשר, בואו נוביל אג'נדה בארגון. ניקח בעלות על הנושא של רווחת בעלי החיים, על תנאי הגידול שלהם, ההובלה, ההתנהלות בבית המטבחיים. בקפיטליזם קשוב, בראש של אחרון הפועלים יהיה מוטמע שאנחנו חברה טובה יותר. תגמול עובדים יהיה לא לפי מהירות אלא לפי חמלה כלפי בעלי חיים. זה גם יגרום לעובדים להרגיש יותר טוב עם עצמם, ובעקיפין גם יבטיח את עתידם הכלכלי. הצפון הוא לא עתיר תעסוקה, מה יקרה אם מאות עובדי החברה יפוטרו? זה צריך להיכנס לתרבות התאגידית ולהשפיע על האנשים שהחברה בוחרת כעובדים.

"חברת החשמל למשל קיבלה ציון פלטינה במדד מעלה לאחריות תאגידית, אבל היא מהחברות הפחות אהודות בישראל. זה מראה שגם אם אתה פועל לפי מדדי אחריות חברתית אתה יכול לעשות 'וי' על גיוון בתעסוקה, תרומה, התנדבות עובדים, ועדיין זה לא נוגע לשורש העניין העסקי שהציבור מחפש".

איך הגעת לזה?

"שמונה חודשים אחרי שנכנסתי לגיתם פרצה המחאה החברתית. זה נתן לי את הפוש לחפש תרופות. מה אנחנו יכולים להציע ללקוחות, איך לנהוג. הבנתי שהשיטה הקיימת לא עובדת ושחברות צריכות לשנות את ההתנהגות העסקית שלהן. הבנתי שחברות צריכות לעבור להתנהל במודל של בעלי עניין, אבל בעלי העניין הם גם הלקוחות, הספקים, העובדים, עמותות רלבנטיות והרגולטור. זה מעבר לאחריות חברתית. קפיטליזם קשוב הולך שלב אחד קדימה, ועסקה טובה חייבת להיות טובה גם לצד השני. סבא שלי הטמיע בי את זה כשישבתי על ברכיו".