סופרפריק

צניעות היא תכונה נעלה, אבל כשסטיבן לוויט, מהמוחות המבריקים בעולם הכלכלה, עונה "אני לא יודע" לכל שאלה שלישית, זה מתחיל להרגיז.

אבל לוויט בשלו. זה גם עניין עקרוני. עבורו המילים "אני לא יודע" הן לא התחמקות אלא כלי עבודה. כשהוא נתקל בשאלה, זו הדרך שלו "לחשוב כמו פריק", כשם הספר השלישי שלו ושל שותפו למותג פריקונומיקס, העיתונאי סטיבן דאבנר. ב"פריק" הכוונה לא לתמהוני אלא למתרגל גישת פריקונומיקס: סירוב לקבל את ההסבר הרווח כפשוטו, והתבוננות מקורית וחריפה שלעתים קרובות מגלה את ההסבר הנסתר, ואת הפתרון היעיל יותר.

לוויט. "98% מהדברים בעולם לא שווים שנוטרד מהם. אבל כשצץ אתגר חשוב, כדאי לכבות את הטייס האוטומטי ולהפעיל חשיבה אחרת" צילום: בלומברג

לוויט ודאבנר כתבו את "לחשוב כמו פריק" אחרי שקוראיהם לא הסתפקו בספריהם הקודמים, "פריקונומיקס" מ־2005 ו"סופר־פריקונומיקס" מ־2009, והציפו את הצמד בשאלות. הספר החדש מיועד לכל הסקרנים, כדי שילמדו לחשוב לבד כמו לוויט ודאבנר.

וכעת, בשיחת טלפון משיקגו, כל בקשה שלי לניתוח מקורי לאירועים בחדשות נענית בתצוגת תכלית של אותו כלל ראשון. "אני לא יודע" הוא משפט שקשה להוציא מהפה, לוויט מסביר, הוא מאותת על כישלון, וקל להימנע ממנו. הרי מה כבר יקרה אם בישיבה תאמר משהו שיגרום לך להיראות טוב, ואחר כך כבר יתברר שלא דייקת? קרדיט עכשיו, שכחה מחר. כך רוב האנשים חיים. לא הפריק. הפריק ינהג אחרת. הוא יאמר מול כולם שהוא לא יודע, ואז ייצא לאסוף נתונים.

הרמתי ללוויט להנחתה. ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפרס אמר שהוא לא יודע אם למרוד באיחוד האירופי או לעשות הכל כדי שמדינתו תישאר בגוש היורו. כמו פריק טוב הוא הלך לשאול את העם, ואחרי שהעם החליט למרוד באיחוד ציפרס התעלם מהנתונים.

לוויט צוחק: "זו נקודה נהדרת".

לוויט מרצה על טכנולוגיה ותרבות ב־2013. "מנטליות העדר היא אחד התמריצים הכלכליים הנפוצים בעולם" צילום: איי פי

ומה אתה חושב עליה?

"שאני אוהב את הרעיון שתכתבי על זה, אבל אין לי מה להוסיף. אני לא יודע".

ניסיתי שוב. המסר המרכזי ב"פריקונומיקס" הוא שהעולם מונע על ידי תמריצים, אינטרסים שלא תמיד ניכרים על פני השטח. כשרוצים להבין איך הגענו למצב כלשהו ומהי המגמה לעתיד, מומלץ לחפש את התמריץ. איראן חוותה סנקציות שסיפקו לה תמריצים שליליים, אני אומרת, ההסכם עם ארצות הברית מלא תמריצים חיוביים. וכל התמריצים הם לריסון תוכנית הגרעין. האם זה אומר שהאיראנים יקיימו את חלקם בהסכם?

"לא יודע. אני לא מבין את התמריצים של הממשל האיראני", לוויט אומר.

מפגינים בוול סטריט ב־2011. "הם לא הסבירו איך לשנות את המצב" צילום: רויטרס

שיעור בהפסדים מפתיעים

לפחות לוויט (48) אותנטי. הוא פרופסור קצת מפוזר מאוניברסיטת שיקגו, מנהל שם את המרכז לתיאוריית המחירים של שיקגו, אבל מצליח להשיב רק לאחד מכל שלושה אימיילים שאני שולחת לו, לרוב בשורה קצרה שמודה לי על העקשנות ומקדמת מעט את הראיון. הוא גר בדירה מרוהטת בצניעות בצפון שיקגו, שחדר האוכל שלה כוסה שטיח ירוק והוסב למגרש מיני־גולף, זכר לתחביב נעוריו ושיעור חשוב בחשיבה פריקונומיקסית.

לוויט שיחק גולף שמונה שנים ופרש באחת בגיל 17. זה קרה בטורניר חובבים, כשהפסיד בפער משמעותי לגוץ בן 14 והסיק מכך שאין לו עתיד בענף. בדיעבד הוא כנראה טעה. לוויט לא הפסיד לסתם ילד לא־אתלטי אלא לטים הֵרוֹן, דור שלישי למשפחת אלופי גולף שעסק בענף באובססיביות מאז ילדותו. להרון יש כיום ארבעה תארים בינלאומיים והכנסותיו לאורך הקריירה הגיעו ל־18 מיליון דולר. לוויט הצעיר ראה בהפסד מסר סמלי.

תובנה 5 מקיין לא היה לבן מספיק? צילום: אי פי איי

למעשה זה היה אישוש לעובדה שכעבור עשרות שנים תככב בשורת ספרי מדע פופולרי: הצלחה אינה תוצר של כישרון אלא של התמדה.

הוא התקבל לאוניברסיטת הרווארד ושם, בקורס מבוא לכלכלה, הוא הבין שגילה את התחום שבו הוא רוצה להתמיד שנים.

אחרי הלימודים הוא עבד כיועץ ארגוני ושנא כל רגע. גם אחרי שעשה דוקטורט באוניברסיטת MIT הוא הרגיש שמשהו חסר. וכך, אחרי לבטים, הוא החליט לחפש תחום התמחות צר שייחד אותו, ובהשראת Cops, סדרת טלוויזיה אמריקאית ותיקה שעוקבת אחרי שוטרים אמיתיים בעבודתם, החליט לחקור את הכלכלה של הפשע, "תחום פחות חשוב, אבל רחוק מרוויה, שבכוחו להשאיר כלכלן מחוץ למרתף של ההורים", כתב ב"לחשוב כמו פריק".

תובנה 4 שראפובה. גם האופי עוזר צילום: איי אף פי

הוא החל להתפרסם בעולם האקדמיה כשמחקר שטח שלו גילה שסוחר סמים הוא אחד המקצועות הגרועים באמריקה, כלכלית. בהמשך גילה שיטה לזהות קרבות סומו מכורים על סמך דירוג השחקנים בלבד, ואפילו שיטה לנבא באילו בתי ספר מורים מרמים בבחינות למען תלמידיהם, והסבר למה. השיטה שלו היתה לצלול לנתונים, עמוק יותר מכולם.

"98% מהדברים בחיים לא חשובים מספיק כדי להטריד אותנו", לוויט אומר, "אבל מדי פעם יש אתגר שכדאי להתאמץ עבורו, להפעיל כלי חשיבה כלכליים, ולמצוא לו את התשובה הנכונה".

זו לא דרך לחיות.

"רוב הזמן אני לא דואג יותר מדי. אני נותן לדברים לקרות ועושה מה שממליצים לי. אני מכבה את הטייס האוטומטי רק כשאני חושב שנתקלתי בבעיה שעדיף לי לפתור אותה באמת. לדעת מה שווה את המאמץ זה חלק מהמהות של לחשוב כמו פריק".

לא יודע, לא מבין, לא מאמין

איך חושבים ב"פריקיות"? מתחילים בלצאת מהראש של עצמנו. לאנשים יש נטייה לערבב בין הערכים האישיים שלהם לבין ההיגיון הקר, להפחית בחשיבות דברים שהם לא מבינים ולהגזים בחשיבות הדברים שהם כן מבינים, גם אם אינם מבוססים. התשובה הקלה היא לרוב שגויה, מסבירים לוויט ודאבנר. לרוב, התשובה המיידית הנכונה היא שאנחנו לא יודעים.

אחרי ההודאה בבורות מגיע השלב הבא: חזרה לילדות. בניגוד למבוגר, ילד יודה שהוא לא מבין. הוא לא יתבייש לשאול שאלות פשוטות, שאיש לא שאל שנים. החל ב"מאיפה בעצם מגיע הכסף שבכספומטים?" וכלה ב"מה יקרה אם יוון סתם תחליט לא לשלם?". ילד לא יחשוב ששאלה כלשהי היא "טיפשית". הוא גם יגלה שרוב ה"מבוגרים" לא יודעים את התשובות.

לפי השיטה הפריקית, שאלות־התם צריכות להיות צרות ומדויקות ככל האפשר. במקום "למה יש רעב באפריקה?" עדיף לשאול "אם המערב שולח לאפריקה סיוע, למה הרעב לא נוצח?" במקום "איך להפחית את הפשיעה?" עדיף לשאול "מה יעיל יותר נגד פשיעה, הכבדת העונשים או תוספת שוטרים ברחובות?".

כדי להשיב לשאלה הפריק יוצא לציד נתונים: המובנים מאליהם לצד כאלה שלכאורה קשורים פחות. וכשאין נתונים, הפריק יערוך ניסויים. הוא יחפש אירועים יוצאי דופן, או מספר שלא מסתדר. לעתים קרובות שם יסתתר קצה החוט לפתרון.

ויש שני "סודות מקצועיים" בחשיבה הפריקית. הראשון הוא: חפש את התמריץ. מאחורי כל מצב חברתי או השתלשלות היסטורית עומדים אותם הדברים - אנשים שרוצים כסף, השפעה, תחושת שייכות והרגשה שהם טובים וצודקים. לפי השיטה של פריקונומיקס, ההצהרות הרשמיות וההסברים השכלתניים הם תמיד כיסוי לצד נסתר ומשפיע יותר. אפילו הצורך בתחושת שייכות, לוויט אומר, מניע את העולם הרבה יותר מתיאוריות כלכליות וניתוחי מומחים. "תנו מבט בעולם ותגלו שהוא גדוש עדויות להשפעה של מנטליות העדר", כותבים לוויט ודאבנר. "היא משפיעה כמעט על כל היבט בהתנהגות שלנו, מאיפה שאנחנו אוכלים עד איך שאנחנו מצביעים, גם אם לא מוצא חן בעיניכם לחשוב כך".

והסוד המקצועי השני? כשחושבים, צריך לחשוב באמת. זה דורש חריגה מקצב החיים הרגיל. הפריק, בעבודתו, יימנע מריבוי משימות ורק יתעמק בנתונים ויחשוב.

אם זה הולך כמו פריק

"לחשוב כמו פריק" מלא דוגמאות לאנשים שהגיעו רחוק בזכות הגישה הזו לפתרון בעיות. אחד מהם הוא טקרו "קובי" קובאיאשי, סטודנט יפני מרושש שביולי 2001 צץ לראשונה בחייו באחת מתחרויות האכילה המפורסמות באמריקה, תחרות אכילת הנקניקיות של חברת נֶייתַנְס פֶיימוֹס, וקטף את המקום הראשון: עד בואו השיא היה 25 נקניקיות ושמינית הנקניקייה, ב־12 דקות. קובאיאשי חסר הניסיון בלע 50.

לוויט ודאבנר טוענים שאת שבירת השיא קובאיאשי חב לגישה ה"פריקית" שלו: לקראת התחרות הוא הסתגר עם מצבור נקניקיות ולחמניות, אבל במקום להתאמן בהעלאת כושר הבליסה, הוא ערך ניסויים, בחיפוש אחר כללים נסתרים וקיצורי דרך.

הוא גילה שהקצב עולה כשאוכלים בנפרד את הנקניקיות והלחמניות, וכשמפרקים את הנקניקיות בידיים ואז דוחפים לפה. לאורך שלושה עשורי התחרות אף זללן־תחרותי לא חשב לאכול נקניקיות כך, או בכל דרך אחרת למעט בתוך הלחמניה ומקצה לקצה. גם טבילת הלחמניות במים חסכה לקובי זמן, ואפשרה לו לשתות פחות; לבסוף הוא גילה שצורת קפיצה מסוימת מאיצה את ירידת המזון בוושט ועוזרת לו להסתדר באופן קומפקטי יותר בקיבה. הקפיצות זכו לכינוי "קובאיאשי שייק", וסייעו ליפני הצנום להגן על תואר האליפות עוד חמש שנים רצופות.

לפי לוויט, קובאיאשי ניגש לתחרות מתוך ידיעה שאין לו מושג בנושא, והחליט לא לשנן את המסורת אלא לשאול את מה שאיש לא שואל, לאסוף נתונים ולמצוא פתרון חדש. וההוכחה שמדובר בגילויים מקוריים ולא, לדוגמה, באנטומיה יוצאת דופן, היא שהמתחרים האחרים למדו לבסוף את הטריק. כיום שיא אכילת הנקניקיות עומד על 69 בעשר דקות ושייך למתמודד אמריקאי.

ישנם הרבה יותר סיפורים של החמצת הזדמנויות לחשיבה צלולה. כמו הסיפור של דאבנר ולוויט על ענקית קמעונאות שפנתה אליהם בבקשה לייעוץ כדי להעלות את המכירות. החברה פרסמה לאורך 20 שנה בטלוויזיה ובמאות עיתונים ברחבי אמריקה, ורצתה לשפר את התוצאות בלי להכביד את העלויות.

תובנה 2. אגסי. פרט על התמריצים הנכונים צילום: עמית שעל

במקום לצטט עצות שחוקות ממחקרים בניהול, דאבנר ולוויט החליטו על שאלות־תם: עד כמה הפרסום הקיים יעיל?

הם גילו שהוא לא. מסעי הפרסום בטלוויזיה עלו תמיד לפני שלושת ימי הקניות הגדולים באמריקה, שבהם ממילא מיליונים גודשים את החנויות. על יעילות הפרסום בעיתונים כלל לא היו נתונים.

הם הציעו לחברה לערוך ניסוי: במשך שלושה חודשים לא לפרסם ב־20 ערים באמריקה, ואז להשוות את המכירות לאזורים שבהם הפרסום נמשך. המנהלים סירבו. הם אמרו שהם חוששים שפגיעה במכירות תכעיס את המנכ"ל. הם סיפרו על גורלו המר של מתמחה מפיטסבורג ששכח לקנות שטחי פרסום, ולכן החברה לא פרסמה שם רוב הקיץ. בינגו! לוויט ודאבנר בדקו את הנתונים מפיטסבורג, וגילו שהפסקת הפרסום לא השפיעה על המכירות. אפשר היה לחסוך מיליונים בשנה על פרסום לא יעיל, אבל בכירי החברה עדיין סירבו לבדוק זאת מחשש שיפוטרו.

"כעת יש להם כל המידע, אבל הם ממשיכים לבזבז", לוויט אומר, "והסיבה היא שבעיניהם הסיכון הוא לא בזבוז אלא פיטורים. זה התמריץ שלהם. הוא נוצר בידי הארגון שסביבם, שכנראה מעניש על כישלונות, וכך לא מתמרץ לחשיבה יצירתית. זו גם הסיבה הקבועה לזה שבאופן כללי קשה להוביל שינויים בחברות: סטטוס קוו הוא בטוח, שינוי הוא מסוכן, ולאנשים שעושים את העבודה היומיומית הוא לרוב לא משתלם".

אני מניחה שבמגזר הציבורי המצב חמור יותר.

"בהחלט. המגזר הממשלתי בנוי מאנשים שמטרתם הראשונה היא לשמור על מקום עבודתם והשנייה היא לאכוף חוקים ותקנות. אין להם תמריץ לחשיבה מקורית. גם 'פריק', אם הוא ייקלע לעבודה במגזר הציבורי, סביר שהתמריצים סביבו היו רומזים לו לא לעשות כלום. וגם פוליטיקאים, שמונעים מהרצון להיבחר שוב, כנראה לא יחשבו כמו פריקים. לכן אין סיבה לצפות שממשלה תהיה המקום שממנו ייצאו שינויים גדולים".

גם ויתור הוא אופציה

ב־2011 שודר פרק מדובר במיוחד בפודקאסט השבועי של הבלוג "פריקונומיקס": היתרונות, הכלכליים והאחרים, של ויתור וכניעה. מצה"ל עד הוליווד ויתור נחשב לפעולה מביכה שמנוגדת לרוח המערב. "אבל אחרי הפודקאסט קיבלנו שטף מיילים מאנשים ששמעו אותו והחליטו לפרוש ממשהו", לוויט סיפר בשעתו.

כך נולד ניסוי הטלת המטבע: לוויט ודאבנר הקימו אתר שמזמין אנשים שמתלבטים בשאלה כלשהי למלא שאלון מקוון על הדילמה, ואם עצם העיסוק בבעיה לא מוביל להחלטה, האתר מטיל עבורם מטבע וירטואלי. עץ פירושו שעליך לשנות את המצב הנוכחי בחייך, ופלי פירושו שעליך לדבוק במצב הקיים לעוד חודשיים לפחות. לוויט ודאבנר חזרו אל משתתפי הניסוי פעמיים, כעבור שלושה חודשים וחצי שנה, ובדקו איך עצת המטבע השפיעה על חייהם ועל אושרם.

השתתפתי בניסוי. נתקלתי באתר בתקופה שבה התלבטתי אם לחזור ללימודים ולעשות דוקטורט. ואף על פי שלא חשתי מחויבת לתוצאת המטבע, התוצאה עץ שלחה אותי להירשם ללימודים, וכך עשיתי. אני עדיין לומדת ומאוד שמחה על זה.

האתר והניסוי עדיין נגישים ופעילים בכתובת FreakonomicsExperiments.com, אבל הנתונים למחקר כבר נאספו. "המסקנה הבסיסית שעולה מהממצאים הראשוניים היא שבהחלטות חשובות, לא בדברים טריוויליים כמו ה+אם לגדל זקן, טבועה באנשים הטיה נגד ויתור", לוויט אומר. "כאילו ויתור הוא תבוסתנות, חולשה. אבל אצל אנשים שוויתרו או פרשו, להחלטה לפרוש היתה השפעה מדידה על שיפור האושר שלהם. אם לחלץ מזה כלל אצבע רלבנטי לחיים, אומר שכשההחלטה קשה מדי, הפעולה הכי טובה היא לעשות שינוי. נראה שלשינויים יש השפעה חיובית על האושר. בקיצור, לא מספיק אנשים מתפטרים מהעבודה".

במחאת אוקיופיי וול סטריט, שתחת שמות שונים שטפה את העולם בדיוק לפני ארבע שנים, היו מקופלים כל התמריצים ליציאה לרחובות: פוטנציאל לחסוך כסף, מניע מוסרי, והיתה גם מנטליות עדר. ובכל זאת, לא השתנה הרבה.

"קשה מאוד ליצור שינוי חברתי, ולא ברור מה אפשר היה להשיג עם תנועות אוקיופיי. זה נכון שבהרבה מדינות יש אי־שיוויון עצום, אבל לא ברור מה עושים עם זה. השכלה מסבירה הרבה מאי־השיוויון בהכנסות, אז דרך אחת לצמצם אותו היא למסות את הלימודים האקדמיים. רוצה תואר שני או דוקטורט בניהול? המחיר יהיה 200 אלף דולר ולא 50 אלף. התוצאה תהיה פחות אי־שיוויון בהכנסות, אבל גם פחות השכלה ופחות הכנסות. אפשרות אחרת היא למסות יותר את העשירים, ולא ברור אם זה יהיה טוב או רע".

במונחים של פריקים, לתנועות אוקיופיי היה סיפור סוחף אבל חלקי?

"בסיפור שלהם היה חסר החלק שבו הם מסבירים איך עוברים מהמצב היום למצב שבו הם רוצים להיות. מעולם לא אהדתי במיוחד את אוקיופיי, לא כי אני שמרן או משהו, אלא כי נראה שלא היה להם מושג מה הם רוצים לעשות. הם לא אהבו את זה שאנשים עושים טונות של כסף, אבל הם לא הציעו פתרונות. הסתובבתי ביניהם בניו יורק. הם נראו כמו חבורה של אנשים שנהנים, יושבים, שותים, מעשנים גראס. אולי אני נאיבי או מבוגר מדי, אבל הם לא הזכירו לי את התנועות לשיוויון זכויות לנשים או לזכויות אזרח לאפרו־אמריקאים. לא הרגשתי שאוקיופיי נועדה ליצור שינוי חברתי", הוא אומר, ומוסיף את שלוש מילות המזל של הקריירה שלו, "אני לא יודע".