עינויים בהרגלי הצריכה
זול, זול, זול: המחיר הוא הערך היחיד שמעניין את הצרכן, והשוק לומד את הכללים החדשים. הדיסקאונט כבר מאיים ישירות על רשתות השיווק הגדולות שקורסות, הספקים הגדולים מתקשים לבלוע את התרחבות המותגים הפרטיים, שוק הטלוויזיה מתמודד עם חבילות "הכל כלול", והדרקון הסיני לא מסתפק בתשתיות ועובר לבלוע גם מוצרי צריכה
קופסה שחורה קונה הכל
הסינים
איור: יונתן וקסמן לחצו כאן לצפייה במפת 100 המשפיעים
העניין הוא שאף שהוא פינה את הבמה, בן האנג גו חצב לעצמו מקום של כבוד ברשימת מאה המשפיעים של "מגזין כלכליסט": הוא המייצג האולטימטיבי של הקופסה השחורה ששמה תאגידי הענק הסיניים. איש אינו יודע מיהו בן האנג גו, ואיש אינו יודע מיהו מחליפו — כלומר, יש אחד כזה, אבל כשניסינו לברר פרטים על אודותיו, אמרו לנו בשוק "זה סיני אחר". כשפנינו לנציגים בישראל וביקשנו פרטים ותמונה, אמרו לנו ש"הסינים עובדים אחרת: הם עונים מתי שהם רוצים, למי שהם רוצים".
אף שעוד ועוד חברות במשק עוברות לבעלות סינית, עדיין מתייחסים אליהם כאן כאל מקשה אחת: הסינים שרוצים לקנות את כלל, הסינים שרוצים לקנות את הפניקס, הסינים שקנו את מכתשים אגן. ומיהם אותם סינים? יש מיליארד אופציות לפחות.
יו"ר פוסון, גואו גואנגצ'אנג צילום: בלומברג הפלופ של בן האנג גו הוא לא היחיד שקרה השנה. חברת אדמה, לשעבר מכתשים אגן, ניסתה להנפיק השנה בניו יורק, ונכשלה. הבעלות הסינית, ושורת עסקאות בעלי העניין שבעלים אלו מעוניינים לבצע בחברה, הרתיעו את המשקיעים. אבל בינתיים, העסקאות הסיניות בישראל הולכות ומתרבות: יצחק תשובה מוכר את חברת הביטוח הפניקס לפוסון; זו מצדה מתעניינת גם ברכישת חלק מחברת מוצרי ים המלח אהבה; חברת המכשור הרפואי לומניס נרכשת על ידי XIO; חברת הטלרפואה שחל נרכשה על ידי קונצרן הענק הסיני שנגחאי ז'וצ'ואן — ובשוק מעריכים כי זו רק ההתחלה ובקרוב נראה יותר ויותר חברות ישראליות נרכשות על ידי גופים סיניים.
ולא מדובר בחברות קיקיוניות. ברייט־פוד, שרכשה מקרן אייפקס 56% מתנובה הישראלית לפי שווי של 2.5 מיליארד דולר, היא קבוצת המזון השנייה בגודלה בסין; בבעלותה ארבע חברות מזון סיניות מצליחות, הבולטת שבהן היא ברייט דיירי אנד פוד, חברת החלב השנייה בגודלה בסין. כחלק ממדיניות ההתרחבות נוקטת ברייט־פוד סדרה של רכישות של חברות מחוץ לסין, בין השאר בצרפת, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד. מאז 2010 השקיעה החברה כ־4.5 מיליארד דולר ברכישת חברות מזון בינלאומיות.
חתימת ההסכם של מכירת תנובה - מאיר שמיר, זהבית כהן ובן האנג גו, יו"ר תנובה לשעבר צילום: אוראל כהן בסין, שעד לפני שנתיים היתה מזוהה בישראל בעיקר עם ייצור חיקויי מותגים זולים ויצוא פועלים לבנייה, מביעים התלהבות מה"סטארט־אפ ניישן" הקטנה במזרח התיכון. אבל אם ההשקעות הסיניות הראשונות הוגבלו לתשתיות (לדוגמה, חפירות מנהרות הכרמל והרכבת הקלה) ולכימיקלים, השנה הורחב העניין הסיני בישראל גם לחברות ייצור ושירותים. בחלק מהמקרים, כמו בתנובה, החברה הסינית מעוניינת בטכנולוגיה. הצרכן הישראלי נמצא נמוך יותר, הרבה יותר, בסדר העדיפויות שלה. מצד שני, הצרכן הישראלי מעולם גם לא היה בראש מעייניה של אייפקס, ששלטה עד כה בתנובה וניצלה את מבנה השוק להעלאת מחירים שהובילה למחאת הקוטג'.
הפער התרבותי בין ישראל לסין עדיין גדול, והחברות הישראליות מביעות שורת חששות מהנהירה הסינית: התרבות שונה, השליטה הטוטליטרית של הממשלה מפחידה, והיעדר השקיפות בהתמודדות הממשל עם המשבר הנוכחי בבורסה הסינית, שממחיש עד כמה קשה לצפות כיצד יתנהל המשק הסיני. נוסף על כך, ישראל היא עדיין טיפה בים — בקושי עיר, ואפילו לא מחוז במונחים סיניים — ועולה חשש כי בעלי שליטה סינים המעוניינים בטכנולוגיה לבדה לא ימשיכו לפתח את החברה לאחר הרכישה.
התחזקות המעצמה הסינית היא כבר מזמן עובדה מוגמרת שהישראלים לא יכולים להתעלם ממנה. אף שדעת הקהל כאן נוחה יותר כשחברה משמעותית כמו תנובה מוחזקת בידיים זרות מערביות, אין ברירה אלא להתרגל לסין החדשה ולראות איך אפשר להרוויח ממנה. גם הממשלה התחילה להפנים שהעולם נע מזרחה, ולפני כמה חודשים הצטרפה ישראל באופן רשמי כאחת המדינות המייסדות לבנק האסייתי בהנהגת סין, שנבנה כאלטרנטיבה לבנק העולמי הנשלט על ידי המערב. המשלחות העסקיות והממשלתיות שנוהרות מסין לישראל בשנתיים האחרונות מבהירות עד כמה העניין הסיני בישראל גבוה, ואם החודשים האחרונים הם אינדיקציה לעתיד לבוא, הרכישה הסינית הבאה של חברה ישראלית כבר תיראה כמו עוד אקזיט שגרתי. השאלה שעדיין נותרה פתוחה היא עד כמה כל זה יהיה לטובתו של הצרכן הישראלי, ואיך תתבטא השליטה הסינית בביטוח שהוא קונה, במוצרי החלב שלו, בקוסמטיקה או בשירותי החירום.
עמרי מלמן ותמר טוניק
משתנים עם הזמן
הראל ויזל, בעלי פוקס, גבי רוטר, בעלי קסטרו
שוק האופנה, כמו שוק המזון, עובר מהפכה. הרגלי הצריכה השתנו והכלל "המחיר הוא המלך" תופס היום לא רק במוצרי מזון אלא גם בביגוד. המגמה הזו באה לידי ביטוי בהתחזקות רשתות הדיסקאונט המקומיות, לצד כניסה לישראל והתרחבות בחמש השנים האחרונות של רשתות אופנה בינלאומיות זולות.
הראל ויזל בעלי פוקס (מימין) וגבי רוטר בעלי קסטרו
מותגי אופנה קטנים ובינוניים התקשו לשרוד את התחרות, אבל קסטרו ופוקס, שתי חברות האופנה המובילות את המותגים המקומיים, זיהו את המגמות והתאימו את עצמן. הראל ויזל, מנכ"ל ומבעלי פוקס, נקט אסטרטגיה של הרחבת הפורטפוליו באמצעות קבלת זיכיונות של מותגי אופנה והנעלה בינלאומיים ופתח באגרסיביות עשרות חנויות של אמריקן איגל, דה צ'ילדרנס פלייס וצ'רלס אנד קיט; לאחרונה הוא קיבל גם זיכיון של מותג האופנה הספרדי מנגו והפך זכיין (לא בלעדי) של נייקי, וידו עוד נטויה. במקביל, פוקס ממשיכה לרכוש נתחים בחברות אחרות, ובהן חנויות הבוטיק יאנגה, סאקס, בילבונג וללין. לאחרונה אף פנה ויזל לעסקי נדל"ן מעבר לים.
קסטרו, לעומת זאת, בחרה להתמקד במותג שלה ולהדגיש את הפן הישראלי במקום להפוך לזכיינית של מותגים בינלאומיים. בשנים האחרונות, עם התעצמות התחרות, היא נכנסה לתחום בגדי הילדים והקימה ליין לנשים מבוגרות. לאחרונה היא מבצעת עוד מהלך משמעותי: כניסה לתחום הקוסמטיקה, עם קבלת הזיכיון למותג הבינלאומי איב רושה. כעת היא מקימה רשת חנויות של המותג בהשקעה של 20 מיליון שקל.
אורנה יפת
מיוקרתי לזול?
איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל
לאיציק אברכהן, סמנכ"ל התפעול שהוזנק בן לילה לעמדת הפיקוד על רשת המזון הגדולה בישראל, לקח לא מעט זמן להבין את גודל האתגר. הזיהוי המאוחר של השפעת המחאה החברתית על ענף המזון אילץ את אברכהן להוביל בשנה שעברה תוכנית הבראה אגרסיבית בהיקף חריג של 200 מיליון שקל, שכללה סגירת עשרות סניפים הפסדיים והוצאת מאות עובדים לפרישה מוקדמת.
איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל צילום: עמית שעל
זה היה מהלך אמיץ, אבל לא מספק: שנה אחר כך, ושלוש שנים וחצי לתוך הקדנציה של אברכהן, שופרסל עדיין מתמודדת עם תוצאות פיננסיות מדאיגות. בעבר היה ניתן להתגבר על האתגר בהעלאות המחירים הקבועות שביצעו הספקים, שהקפידו לתת מהשלל לקמעונאים — אבל המחאה החברתית טרפה את הקלפים ואילצה את הספקים להוכיח לצרכן שהם בצד שלו, ושלא הם אחראים ליוקר המחיה. ואת זה אפשר לעשות רק באמצעות הימנעות מהעלאת מחירים.
זה לא היה האתגר היחיד של שופרסל השנה. ההאטה שחווה השוק בעקבות צמצום הקניות על ידי הצרכנים הקשתה גם היא. כמוה גם הרגולציה המכבידה, ובעיקר חוק המזון שהטיל את עיקר ההגבלות על הקמעונאים ושופרסל בראשם. אברכהן מצא את עצמו עם ידיים קשורות בבואו לנהל את תנאי הסחר של הרשת: הקיזוזים החד־צדדיים שרווחו בתחום הפכו לא־חוקיים, וכמוהם גם תשלומי עתק שהרשת קיבלה מהספקים כל אימת שביצעה שינוי קטן בשמות של תתי־הרשתות שהיא מפעילה. סכומים שבהם שופרסל חייבה על דעתה את הספקים עוררו תרעומת באסם, בתנובה וביוניליוור: האחרונה סירבה לקבל את ההתנהלות, עצרה את האספקה לרשת והכריזה על הסכסוך העסקי הגדול של התקופה. לקרב הזה, שיקבע את עמדת שאר הספקים, אברכהן הגיע מוכן לאחר שביסס את המותג הפרטי כתחליף ראוי למותגים מובילים, והרחיב אותו לעולמות חריגים ובהם חיתולים, חלב ובשר טרי.
אבל אברכהן עוד רחוק מהשלב שבו יוכל לנוח על זרי הדפנה. גם הוא מבין שללא המשך ההתייעלות, צמצום תתי־רשתות, סגירת סניפים הפסדיים נוספים וצמצום הוצאות, עתידה של שופרסל בסכנה. ובכל זאת, אל מול חדלות הפירעון שאליה נקלעה מגה, המהלכים שהוביל — מאוחרים וחלקיים ככל שהיו — בולטים לטובה.
נורית קדוש
מחפש מקורות רווח חדשים
ניר שטרן, מנכ"ל סלקום
תוצאות התחרות בענף התקשורת ניכרים היטב בדו"חות הכספיים של סלקום, אבל המנכ"ל ניר שטרן, שהבין שהמציאות שאליה הורגל לא קיימת עוד, בחר להתחדש, ובתחילת השנה לקח הימור גדול עם הכניסה לשוק הטלוויזיה.
מנכ"ל סלקום ניר שטרן צילום: סיון פרג'
נכון, בעידן של קבוצות תקשורת מלאות שמספקות את כל השירותים כמו בזק ו־HOT, סלקום היתה חייבת לפתור באיזשהו שלב את נושא היעדר הטלוויזיה — אבל שטרן בהחלט היה יכול לחכות עוד קצת על הקווים, ואולי לתת לשחקנים אחרים את הכבוד להיכנס ראשונים לתחרות עם הדואופול העוצמתי של yes ו־HOT. בעבור סלקום הכניסה לענף חדש במהלך מלחמת הישרדות אכזרית בתחום הליבה, הסלולר, רחוקה מלהיות מצב אידיאלי.
סלקום מנסה להכות את HOT ו־yes באותם כלים שבהם הכתה אותה רק לפני שלוש שנים גולן טלקום: אחרי שנים של חיובים מנופחים מצד חברות הסלולר, גולן הביאה ללקוח הישראלי בשורה שנראתה כמעט דמיונית — חבילת הכל כלול במחיר נמוך ומשתלם, בלי תוספות ובלי הפתעות בחשבונית. זה בדיוק המתכון שבעזרתו מנסה סלקום לכבוש כיום את שוק הטלוויזיה. באופן סמלי, היא אפילו השיקה את הטלוויזיה החדשה שלה במחיר של 99 שקל בחודש — בדיוק התעריף שבו נכנסה גולן טלקום אל השוק. כעת נותר לראות אם אותו הטריק יעבוד גם בשוק הטלוויזיה, ואם הציבור יסכים לקבל את סלקום בתפקיד שחקן הדיסקאונט שבא לשנות סדרי עולם.
אופיר דור
חמסה חמסה
אבי כץ, בעלי קופיקס
אבי כץ, בעלי קופיקס צילום: עמית שעל
אבי כץ, שמכר בעבר את "הכל בדולר", חולל מהומה כאשר השיק את רשת קופיקס שמציעה כוס קפה ב־5 שקלים. הטלטלה שחולל כץ בשוק בתי הקפה אילצה את הרשתות המתחרות לתרץ מדוע הן מוכרות הפוך ב־16 שקלים, ואף להוריד מחירים. כץ, ממייסדי קרן הנדל"ן הגשמה, לא הוריד הילוך: ביוני האחרון הוא יצק את פעילות קופיקס (היום כבר עם 85 סניפים) לשלד בורסאי, והחברה החלה להיסחר בבורסה בתל אביב. נוסף על כך, הוא השיק השנה רשת מזון בשם סופר קופיקס, שמציעה כל פריט ב־5 שקלים. באקלים הצרכני הישראלי מדובר בהברקה, אבל המהלך הזה הוא עדיין אתגר עצום אפילו בשביל כץ, אדם שלא חושש מסיכונים. כץ נדרש כעת להגיע למסה קריטית של סניפים, ולמכירות גבוהות שיעניקו לו כוח קנייה מול הספקים — וכל זאת בעת ששוק הסופרמרקטים סובל מהתכווצות מתמשכת, והרווחיות של רשתות המזון נמצאת במגמת שחיקה. בניגוד למודל של קופיקס, ברשת הסופרמרקטים כץ לא מעניק זכיינויות בשל המרווחים הקטנים שהופכים את המודל ללא משתלם. כץ מחפש להכניס שותף לפעילות הזו, אבל לפי שעה, הוא דבק בהימור שלו.
אורנה יפת
הפך לענק
רמי לוי, בעלי רמי לוי
הנחישות שרמי לוי הפגין השנה בתחרות האגרסיבית בשוק קמעונאות המזון גבתה ממנו מחיר בשורת הרווחיות, שנשחקה וצנחה לכ־2%. אבל לוי לא אמר את המילה האחרונה. עם קריסת מגה, שהגיעה לחדלות פירעון בחודש יוני האחרון, הוא ידע לפעול לשיפור עמדות: בחירה מדוקדקת של שישה סניפים בערים שבהן טרם פעל הציבה אותו כמתחרה הישיר של שופרסל.
ההתעצמות של מי שהחל עם חנות קטנה בשוק מחנה יהודה, והפך לבעלי אחת מרשתות המזון הגדולות בישראל, ניכרת גם במשתנים הפיננסיים: שווי השוק של לוי נאמד ב־2.44 מיליארד שקל, בעוד זה של שופרסל מסתכם ב־2.27 מיליארד שקל. השקת המותג הפרטי של הרשת הנושאת את שמו, בעיתוי שבו הפכה שופרסל בהשקעה לא מבוטלת את המותג הפרטי למוצר לגיטימי, מעצימה בימים אלה את החיכוך בין שתי הרשתות.
במלחמה הזו לוי נחוש להציג מותג פרטי במחירים נמוכים מאלו שאליהם נחשפו הצרכנים עד כה, אגב שמירה על איכות מוקפדת של המוצרים. והרווחיות הנשחקת? זו, מבחינתו, משתלמת כשהיא בהלימה לצמיחה במכירות: לבנק, הוא יודע, הולכים לא עם אחוזים אלא עם שקלים.
נורית קדוש
רמי לוי צילום: בלומברג אריק שור, מנכ"ל תנובה
מתקפה על הבית
השנה החולפת הבהירה לאריק שור, מנכ"ל תנובה, כי גם כשמדובר בחברת המזון הגדולה בישראל, אין מי שחסין מהשפעות של התפתחות תחרות. ההאטה בשוק המזון הובילה באופן מפתיע לירידה אפילו בצריכת חלב, שנחשב למוצר היסוד הבסיסי ביותר.
האתגר שהציבה התכווצות סלי המזון הפך להיות משמעותי הרבה יותר נוכח התחרות החריפה במקררי החלב. לפני שנתיים תנובה נהנתה מכך שטרה היתה שקועה עד צוואר בהעתקת הפעילות מהמחלבה המיושנת בתל אביב למחלבה החדישה בנתיבות. העתקת מחלבה מובילה באופן טבעי לירידה ביכולות הייצור — וכיוון שמדובר במחלבה היחידה מחוץ לתנובה שמייצרת את מרבית מוצרי החלב הבסיסיים, כמו גבינה צהובה וחמאה, גרפה תנובה את כל המכירות שטרה לא הצליחה לספק. אלא שהשנה טרה השיבה לעצמה את נתחי השוק והמכירות שאיבדה, אגב שהיא נוגסת בתנובה. אם לא די בכך, שור נאלץ השנה להתמודד גם עם הרחבת המותג הפרטי, שעד כה שיחק בעולמות המוצרים היבשים, למקררי החלב והבשר. המהלך, שהתבצע על ידי שופרסל, הלקוחה הקמעונאית הגדולה ביותר של תנובה, הפך את המכה לכואבת יותר.
מנכ"ל תנובה אריק שור צילום: אוראל כהן
שור, שמבין היטב את הסיטואציה החדשה בענף המזון, פעל בחוכמה: הוא לא הסתפק במהלכי התייעלות, אלא בחר להיות הראשון מקרב החברות הגדולות שישתף פעולה עם סופר קופיקס של אבי כץ, באמצעות פיתוח מוצרים קטנים וייחודיים לרשת שכל פריט בה עולה 5 שקלים.
נורית קדוש
פועל במקביל
אייל רביד, בעלי ויקטורי
אייל רביד פועל בשוק המזון כבר לא מעט שנים, אבל רק בשנה החולפת הצליח לצאת מקבוצת הקמעונאים הפרטיים המכונה, עוד מהימים שקדמו לקריסת קלאבמרקט, "הרשת הרביעית" — ולעמוד בזכות עצמו. רביד עשה זאת באמצעות ביצועים פיננסיים מרשימים, אך לא פחות מכך בזכות הובלת מהלכים אסטרטגיים שזיכו אותו בהכרה ציבורית.
ההתבגרות של רביד בשנים האחרונות באה לידי ביטוי בשיקול דעת בכל הנוגע לניהול הרשת המשפחתית. במשך שנתיים הוא ישב על הגדר וראה כיצד שופרסל, מגה, רמי לוי, יינות ביתן ואחרים פותחים עוד ועוד חנויות, גם כשאלו גורמות לקניבליזציה והופכות סניפים אחרים של אותן רשתות להפסדיים. הוא העריך שהשוק יעבור טלטלה קשה ושרשתות ינסו להיפטר מסניפים, והמתין לשעת כושר עם קופת מזומנים. בתחילת 2014, כשראה שהשינוי בשוק מתעכב ושההמתנה בולמת את צמיחת ויקטורי, הוא פתח חמישה סניפים חדשים ונערך עם מיקומים נוספים.
אייל רביד, בעלי ויקטורי צילום: צפריר אביוב
המהלך הזה נתן דחיפה נאה לתוצאות, ואיפשר לרביד להתפנות לטפל בנושא התמחור. זאת הוא עשה באמצעות יבוא מקביל, שבאמצעותו חתך בחצי את מחירם של מוצרים כמו פסטה ברילה, סכיני גילוח ג'ילט, חומרי הניקוי של אסטוניש וקפה ג'ייקובס. הקיצוץ הזה לא עבר בשקט: רביד דיבר בגלוי על הלחצים שהפעילו עליו היבואנים והספקים הגדולים, אבל הצהיר שאין בכוונתו לעצור. הדרך שלו הוכיחה את עצמה כשהרשתות המתחרות מיהרו לדרוש מהיבואנים מחירים דומים, ואילצו אותם להשפיע על בעלי המותגים בחו"ל להוריד את המחיר.
נורית קדוש
שחקן חדש בעולם ישן
אדוארדו אלשטיין, בעלי אי.די.בי
ארוך, מתיש, ובעיקר יקר היה מסעו של אדוארדו אלשטיין לראשות הפירמידה הגדולה בישראל, אי.די.בי. בהתחלה הוא נאבק בדנקנר על השליטה בבית משפט; לאחר מכן הוא נאבק בשותפו לשליטה מוטי בן־משה, עד שהשניים נפרדו. וכעת? איכשהו, פירמידת אי.די.בי, שרק לפני שלוש שנים לא היה ניתן לדמיין את המשק הישראלי בלעדיה, נראית היום כמו שריד של עולם ישן. העולם השתנה, גם חלק מהחברות באי.די.בי עצמה השתנו איתו והפכו רזות יותר. השאלה היא עד כמה כל השינוי הזה ישאיר שולי רווח לבעלים החדשים.
אדוארדו אלשטיין צילום: אוראל כהן
בינתיים אלשטיין ממשיך בשיטה שעבדה בשביל קודמו: התפתלויות בין חברות שונות בפירמידה. כך, למשל, חברת נכסים ובניין לקחה על עצמה ערבות במקום אי.די.בי עצמה כדי לגייס חוב לביצוע פרויקט. עוד התפתלות היתה באדמה, שמוחזקת גם על ידי כימצ'יינה הסינית: לאחר שאדמה נכשלה בהנפקה בארצות הברית בגלל חוסר שקיפות של מהלכים שמתכוונת לבצע השותפה הסינית, היא החלה השנה לקדם מיזוג עם אחת החברות הסיניות.
אתי אפללו
לא פראייר
אורי לוין, מייסד FEEX
אורי לוין, מייסד FEEX צילום: אוראל כהן
אורי לוין, ממייסדי Waze, האפליקציה הישראלית שעודדה נהגים לשתף את מה שקורה בכבישים, היה הראשון להבין את כוחם של ההמונים מחוץ לעולם של Waze. הוא ראשון המייסדים שעזב את החברה, ומאז פרישתו הפך למנטור שפורש את חסותו על מי שמבקשים לשבור שווקים אחרים. בהשראתו, הקימו עשרה צוותים של יזמים צעירים חברות שמבקשות לפתור כשלי שוק — עבור חלק מהם מדובר בסטארט־אפ ראשון אי־פעם או במשרה ראשונה בתעשייה.
גובים מכם עמלות מופקעות בפנסיה או בביטוח המנהלים? Feex, שגייסה כמעט 10 מיליון דולר, תשווה את תנאי הפנסיה שלכם לבעלי תוכניות דומות ותתמקח עבורכם כדי להוריד את המחיר, או לפחות להשוות אותו לממוצע. מחיר הטיסה נראה לכם גבוה מדי? כנראה אתם צודקים: FairFly, שגייסה 2 מיליון דולר, מכירה את השיטות של חברות התעופה, ותשלח לכם מחיר נמוך כל כך עד שישתלם לכם לשלם את דמי הביטול של ההזמנה המקורית. חושבים שעובדים עליכם במוסך? Engie תאפשר לכם לדעת בדיוק מה הבעיה ברכב שלכם ותמנע גבייה מיותרת של חלפים ועבודה לא הכרחית. לוין לא רק דואג שלא תעמדו בפקקים. נראה שהוא דואג יותר לזה שתהיו פראיירים פחות.
אסף גלעד
השיתוף עולה שלב
עדי בירן, ממייסדי ספלייסר ומאיה קומרוב, ממייסדי קרדיט־הוד
הכלכלה השיתופית היא לא עסק חדש בכלל, אבל היא מקיפה רק חלק זעיר מהכלכלה שלנו. אוּבּר כבר מעודדת אותנו להסיע זרים עם הרכב הפרטי שלנו, Airbnb עושה מאיתנו מלונאים לעת מצוא, ושירות Eatwith הישראלי הופך כל אחד מאיתנו לשף ליום אחד המארח בביתו זרים לסעודה בתשלום.
כמה יזמים ישראלים המשיכו ופיתחו את התחום בשנה האחרונה: ישי כהן, למשל, יזם בן 19 בדחיית שירות צבאי, הקים בהשראת ההסעות בבית הספר שלו את Smartbus. זה התחיל עם טיולי בית ספר ואירועים המוניים. כהן ביצע מכרז מהיר בין נהגי אוטובוסים ריקים או חצי־ריקים שנמצאים בקרבת מקום ומוכנים להביא קבוצה של אנשים אל יעדם. כעת כהן מבקש ללכת על הדבר האמיתי: לפתור את בעיית הסעות ההמונים היומיומיות מהבית אל מקום העבודה ובחזרה. בסמארטבאס מעוניינים לאתר את קבוצת הנוסעים האופטימלית ביותר בכל אחת מהדרכים, ולהציע להם הסעה אלטרנטיבית שבתחבורה הציבורית הרגילה תדרוש יותר זמן ויותר כסף.
עדי בירן (מימין) ומאיה קומרוב
הסטארט־אפ CreditHood, של מאיה קומרוב, לקח על עצמו להיות הרובין הוד של העסקים הקטנים: עסק קטן כמו מספרה או מסעדה שירצה להתרחב יוכל, במקום ליטול אשראי מהבנק, לגייס אשראי מלקוחותיו הנאמנים. כמו באתרי גיוס ההמונים קיקסטארטר, אינדיגוגו או הדסטארט, תאפשר תרומת האשראי ללקוחות לקבל זיכוי לשירות עתידי בעסק: תספורת, ארוחה או כל פרס אחר. באופן זה מגייסים אשראי בלי עמלות גבוהות, מערבים את הלקוחות בחיי העסק ומייצרים התרחבות כלכלית.
חברת Splacer, שמנוהלת על ידי אחת ממייסדותיה, עדי בירן, מציעה שירות שמאפשר להפוך חללי עבודה משותפים, וילות, סטודיואים, לופטים וגינות פרטיות לאולמות אירוח לכנסים, נשפים וסתם אירועים. השלב הבא אחרי Airbnb הוא לאפשר לכל אחד לארח בביתו או במקום העבודה שלו קבוצות קטנות של חוגגים, ואפילו להרוויח מזה.
אסף גלעד
