אמי, ניצולת פרעות תרפ"ט, פחדה מערבים ואמרה: "התאכזבתי מבוגדנות שכניי, חוץ מעוזרת ערבייה שהזהירה אותנו"

גדלתי ברמת גן, בשכונת הפועלים קריית בורוכוב. אמי אסתר ומשפחתה עלו לישראל מפולין כשהיתה בת 12, ב־1923. הם התגוררו במוצא, ובפרעות תרפ"ט הצליחו להסתתר מהפורעים שטבחו ביישוב. מאז אמי פחדה מערבים, והיתה מספרת על המאורעות אז: 'התאכזבתי מהבוגדנות של חבריי ושכניי שהגיעו לשחוט יהודים, למעט עוזרת בית ערבייה שהגיעה להזהיר את המשפחה יום קודם'.

"אבי פנחס עלה מאוקראינה בגיל 24, ב־1931. אני יודע עליו מעט כיוון שנפטר בגיל צעיר מסיבוך של מחלה קשה; הוא היה בן 55, אני הייתי רק בן 17. כשהגיע לארץ התיישב בקיבוץ יגור, אך עזב כי הקיבוץ לא היה די סוציאליסטי עבורו. בארכיון הקיבוץ גיליתי שאבי דרש כי 'על הקיבוץ לעשות מהלכים אקטיביים יותר בתחום השותפות והסולידריות בין החברים'. הוא עבד בבניין, בנמל חיפה, ואחר כך, במשך שנים ארוכות, כפועל בבית חרושת לקרמיקה.

1948. צבי סטפק בן השנתיים עם אמו אסתר, אביו פנחס ואחיו ידעאל (8), תל אביב

"הוריי שידרו תמיד צניעות. אבי, שהיה בו צד פילוסופי, הדביק אותי באהבת הפוליטיקה וההיסטוריה. אמי לעומתו היתה תכליתית ופרקטית, התפרנסה כמזכירה, כתופרת ובתקופות שבהן אבי היה מובטל גם כעובדת משק בית. כשמצבו הידרדר מאוד והוא כבר לא היה מסוגל ללכת, אני זוכר את עצמי מנסה ללמד אותו לצעוד בזהירות, כמו שמלמדים תינוק ללכת. לאמי לקח זמן להתאושש ממותו, אני זוכר ערבים רבים שבהם היא בכתה. מה שסייע לה לחזור לשגרה היה הולדת הנכדים והעבודה לצדי, כשהקמתי את בית ההשקעות. היינו שני העובדים הראשונים בעסק, והיא שימשה מזכירה.

"המקצוע הרציני הראשון שלי היה מורה להיסטוריה, והכנתי אלפי תלמידים לבגרות. אני מניח שאבי היה מרוצה לו נשארתי מורה ולא עושה הסבה לתחום קפיטליסטי, שמבחינת איש עבודת כפיים כמוהו ודאי היה נחשב לעסקי אוויר. אני מגדיר את עצמי קפיטליסט אך לא בקוטב החזירי של הקפיטליזם, אלא כזה שיודע גבולות, שלא מתגמל רק שכבה דקה מאוד של בעלים ומנהלים, ואנחנו מנסים לעשות זאת גם בחברה. מי שמזכיר לי את הגישה ההומנית של אבי הוא דווקא בני אבנר. אני נהנה להיות מופתע, ולגלות מאחרים על מקומות שבהם הוא מתנדב".