"בסוף הממשלה תאמץ את דו"ח לוקר מתוך חולשה, במצב של אין ברירה"

ממקום מגוריו הציורי של יוסי אקרמן בלב מטע זיתים גדול בבית לחם הגלילית, צפון הארץ נראה האזור השליו והמשגשג בעולם. אבל אקרמן, מנכ"ל ונשיא אלביט מערכות לשעבר, מפציר בנו לא להאמין למראה עיניים. "הצפון מוזנח, המדינה לא כאן בכלל", הוא מתריע, ומבטיח לקדם את האזור, בעיקר על ידי עידוד סטארט־אפים וחברות הייטק לפעול בצפון במקום לעבור למרכז הארץ. "אני אתן לצפון מה שהמדינה לא נותנת", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט".

יותר מ־30 שנה מחייו הקדיש אקרמן (66), מהנדס אווירונאוטיקה בהכשרתו, לאלביט מערכות, כמעט 20 מהן בתפקיד המנכ"ל. בתקופתו הגדילה החברה את הכנסותיה במאות אחוזים וצמחה להיות אחת המובילות בעולם בתחום המערכות האלקטרוניות ללחימה. רק לפני שנתיים החליט לפרוש מהחברה ולשוב אל שתיים מאהבותיו הגדולות - החקלאות וצפון הארץ, שבו נולד וחי רוב חייו. אבל הוא לא הפנה גב לעברו הביטחוני, וכאשר נקרא בתחילת 2014 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו להשתתף בוועדת לוקר לתקציב הביטחון, נענה מיד. בתום חודשי דיונים אינטנסיביים הגישה הוועדה את המלצותיה - שעיקרן קביעת תקציב שנתי קבוע של 59 מיליארד שקל למשרד הביטחון, שקיפות תקציבית, קיצוץ בכוח האדם, וביטול פנסיית הגישור של פורשי צבא הקבע - אלא שההמלצות נדחו כמעט מיד, ובאגרסיביות, על ידי מערכת הביטחון. משיחה עמו ניכר שגם עתה, כמה חודשים אחר כך, דחיית ההמלצות לא רק מרגיזה ומאכזבת, אלא גם מפליאה אותו, והוא מתקשה להבין מה בדיוק קרה שם; איך הוועדה שראש הממשלה הקים ומשרד הביטחון וצה"ל סיפקו לה את כל המידע, חטפה אש צולבת עם פרסום מסקנותיה, במהלך מתוזמר היטב של משרד הביטחון וצה"ל.

"מי שמינה אותנו היה ראש הממשלה נתניהו, שהבין שתקציב הביטחון נקבע תמיד ברבע שעה שבין ארבע לארבע ורבע לפנות בוקר כי חייבים לאשר כבר את תקציב המדינה, ואז סתם מוציאים מספר ומאשרים אותו", אומר אקרמן. "נתניהו הבין שזה לא עובד יותר, ודרש מאיתנו לראות קו של עשר שנים קדימה. אספו אנשים נפלאים, שבראשם יוחנן לוקר, ואני אומר בצניעות שיצא דו"ח טוב. לא שאין בו דברים שאפשר לשנות, אבל זה דו"ח טוב. זו כנראה גם הבעיה שלו כי דו"ח טוב הוא קשה לעיכול, הוא כולל סעיפים בעלי משמעות שקוראים לגעת בבשר החי. אבל להפתעתי הרבה לא באו ואמרו: 'יש בדו"ח הזה 50 סעיפים וכמה לא נראים לי', אלא פסלו אותו מכל וכל - פסילה שמי שצריך לבדוק את סיבותיה אלה אנשים ממקצועות אחרים, לא מהתחום הטכנולוגי".

אמרו שהדו"ח שהוצאתם שטחי.

"ישבו בוועדה שני אלופים (לוקר ועמי שפרן), שני פרופסורים (בן ציון זילברפרב ורבקה כרמי) ועוד כמה אנשים סבירים, אז להגיד שהדו"ח רדוד, הזוי ושטחי נראה לי קצת בעייתי".

מימין לשמאל: אופיר דובובי, יוסי אקרמן, קרן סגל וגלעד ויצמן, השותפים לחברת Open Valley. אקרמן: "הגיל שלי הוא כנראה כמו של שלושתם ביחד" צילום: זהר שחר

ובכל זאת, בסופו של יום משרד הביטחון וצה"ל פסלו את הדו"ח שלכם.

"משרד הביטחון פסל אותו, לא צה"ל. אני מכיר היטב את הצבא. מה שמפתיע הוא שרוב הדו"ח נכתב על סמך מידע ורעיונות ששמענו מהם. ישבנו שנה שלמה פעם בשבוע, וחלק גדול מהזמן היה עם אנשי משרד הביטחון וצה"ל. התבונה שלנו באה מהם, הרעיונות באו מהם. אנחנו חתומים על הדו"ח אבל הכל בא מהם".

אתה מרגיש שלעגו לך?

"אני לא מרגיש נלעג, מי שנלעג זה מישהו אחר. כל מי שמבין בניהול מפעלים יודע שאפשר לנקוט צעד אסטרטגי בשני מצבים: כשיש לך ברירה או כשאין לך ברירה. תמיד עדיף לעשות כשיש לך ברירה, מנקודה של חוזק, אבל לצערי בסוף הממשלה תאמץ את מסקנות הדו"ח במצב של אין ברירה, ואז זה יהיה מנקודה של חולשה".

המצב הביטחוני מידרדר. צה"ל יכול, מבחינה כלכלית, להתמודד עם האתגרים האלה?

"בדיוק בגלל זה לא תהיה ברירה אלא לאמץ את דו"ח לוקר, ובטווח הלא מאוד רחוק לדעתי. אין לצבא כסף, אין מקורות, ומה שאנחנו הצענו זו דרך להשיג כסף. הרי הפסיקו אימונים כי לא היה תקציב. כתבנו דו"ח טוב ואני חושב שיקיימו אותו, רק במצב פחות אידאלי. אני מאוכזב מזה כאזרח, לא כחבר בוועדה. אני יודע שביבי קרא את הדו"ח בעיון רב ומאמין בו, מאמין בכל סעיף בדו"ח, רק אין לו חשק וכוח פוליטי לאלץ את מערכת הביטחון ליישם אותו".

התייאשת?

"אני לא מתייאש כל כך מהר מהמדינה, ואם יקראו לי שוב - אבוא. כל מה שאני עושה עכשיו הוא למען המדינה, בעיקר למען הצפון".

מחיה הצפון

את בית לחם הגלילית עזב אקרמן לכמה שנים בלבד, בעת לימודיו בעתודה האקדמית ושירותו הצבאי. הוא היה קצין צעיר, שתכנן קריירה בצבא קבע, כאשר ב־1975 נהרג אביו בתאונה בעת שירות מילואים, ואקרמן, בכור לאח ואחות צעירים, שב לנחלת הוריו לנהל את המשק החקלאי ולתמוך באמו ניצולת השואה. מאז לא עזב שוב את המושב, גם בשנותיו הארוכות באלביט, וגידל בו את ארבעת ילדיו.

מאז הפרישה מאלביט שב אקרמן אל החקלאות, והוא מקדיש חלק ניכר מזמנו למטע הזיתים הגדול שלו, שנמצא בימים אלה בעיצומו של המסיק. הוא נראה נינוח מאוד בבית הבד המתקדם שבנה, ובחדר הסמוך למכלי שמן הזית הגדולים הוא מארח את מבקריו ומגיש להם ירקות גליליים ושמן זית מעשה ידיו. אם לשפוט לפי החיוך שעולה על פניו כאשר האורחים נהנים מהשמן, נדמה כי הדבר מסב לו הנאה גדולה יותר מעוד רבעון מוצלח של אלביט. בחזרתו למשק בנחלת אביו הוא רואה סגירת מעגל, שגם מאפשרת לו להקדיש את מרב זמנו לקידום הצפון. "מחיה הצפון", הוא מכנה את עצמו, ספק בצחוק, ספק ברצינות.

יוסי אקרמן במטע הזיתים שלו, בית לחם הגלילית. "אני לא פוסל כניסה לפוליטיקה. אם יש אנשים שחושבים שאני יכול לעשות יותר למען הצפון, שרק יגידו ואעשה" צילום: עמית שעל

"הייתי מנכ"ל ונשיא אלביט עד 2013, והחלטתי שאני רוצה להקדיש את עצמי לחיזוק צפון הארץ בשני תחומים מרכזיים שבהם אני מבין: חקלאות, שיש בה פגיעה קשה, וטכנולוגיה, שחייבים להבין שלא הכל בה חייב להיות בתל אביב". מעט האנרגיה הממשלתית לפריפריה מופנית כולה, לדברי אקרמן, לדרום, וניכרת הקנאה שהוא חש לנוכח ההשקעה הגדולה ב"עיר הסייבר" באר שבע. "אני לא חושב ששר הנגב והגליל היה בגליל בכלל", הוא אומר, ולא מנסה להסתיר את המרירות שבקולו.

מוקד עשייתו של אקרמן כיום הוא מיזם Open Valley שהקים עם שותפים תושבי האזור ברמת ישי - מתחם ענקי שמתוכנן לאכלס עשרות חברות סטארט־אפ והייטק שיקבלו שלל שירותים שיחסכו מהן, כך לפחות מקווים אקרמן ושותפיו, את הצורך לעבור למרכז הארץ.

"הממשלה מתמקדת בתל אביב ולא שמה לב לאזור הצפון, גם בתחום החקלאות וגם בתחומי התעשייה והטכנולוגיה", אומר אקרמן. "זיהינו שיש הרבה מאוד יזמות באזור הצפון, אבל היזמים אומרים לנו שה'אריזה' בצפון לא מספיק תומכת, והם שואפים לעבור לתל אביב ברגע שיגדלו. זה כמו שכשאתה עושה שמן טוב אתה צריך לארוז אותו בכלי הנכון, גם אנשים צריכים אריזה, והמטרה שלנו היא לספק להם את האריזה הזאת. בנינו מתחם שמאפשר לקבוצות קטנות לשבת ביחד ולקבל שירותים ברמה הכי גבוהה - ברמת ישי ולא בשדרות רוטשילד בתל אביב. אני מתכוון לשירותי ייעוץ כלכלי, ייעוץ משפטי, קרנות הון סיכון וכל דבר אחר שהם צריכים".

מימין: דוד ברוך, אקרמן, ראש הממשלה נתניהו, יוחנן לוקר ואסתר דומיניסיני בטקס הגשת דו"ח לוקר לראש הממשלה ביולי. "אני יודע שביבי קרא את הדו"ח בעיון ומאמין בו, רק אין לו חשק וכוח פוליטי לאלץ את מערכת הביטחון ליישם אותו" צילום: עמוס בן גרשום / לעמ

תחילתו של הפרויקט ברעיון של שלושה יזמים מהצפון: אופיר דובובי, ממייסדי חברת ההייטק קמינריו היושבת ביוקנעם, גלעד ויצמן, רואה חשבון מנופית, וקרן סגל, מרצה למתמטיקה ומדעים במכללה האקדמית גורדון. "שלושת אלה צירפו אותי לפרויקט המדהים שלהם", אומר אקרמן ומוסיף בחיוך: "הגיל שלי הוא כנראה כמו של שלושתם ביחד.

"בחרנו ברמת ישי ולא ביוקנעם, כי יוקנעם היא עיר של חברות גדולות כמו מלאנוקס, שהיא חברה נפלאה, אבל לחברה צעירה של שני יזמים לא מתאים האזור שם. אנשים שמקימים חברות רוצים שיהיו לידם מסעדות טובות, חדרי כושר, פאבים ובתי קפה, ואת כל זה יש ברמת ישי".

האם זה עובד כמו מאיץ חברות או חממה?

"כרגע אנחנו מציעים סביבת עבודה תומכת לכל יזם, לא רק בהייטק. אם בסופו של דבר ירצו גם השקעה, נדון בזה, אבל זה לא העיקר. יש בצפון יזמים שאין להם בעיה של השקעה, אבל כיום הם יושבים במושב בצפון לבד, מבודדים מכל הפעילות בתחום שלהם ועם ידע מועט של איך להגיע לאנשי המקצוע ואיך להתקדם בתחום. הם לא יודעים איך לפנות למדען הראשי, לדוגמה, או איך מקימים חברה. את כל זה אנחנו נותנים להם".

מה היזמים נותנים לכם בתמורה?

"הם משלמים לנו שכר דירה או דמי חבר חודשיים, ומקבלים מקום ושירותים. אנחנו רואים היענות רבה של אנשים שצמאים לשירות כזה, שיאפשר להם להישאר בצפון".

כמה חברות יהיו שם?

"יש לנו מקום ל־120 איש. החשש שלי הוא שהשטח קטן מדי, ואני מאמין שמהר מאוד נצטרך שטח נוסף".

האם התחלתם באכלוס המתחם?

"אנחנו מתחילים לאכלס בתחילת ינואר. יש לנו 15 חברות שכבר חתמו איתנו, שבהן כ־30 אנשים. יש מגוון רחב של יזמים, לא רק טכנולוגיים, ואווירה יזמית של אנשים שעושים משהו חדש. כשהבת שלי עבדה באזור רמת החייל בתל אביב היא אמרה לי פעם שהיא יכולה להחליף 20 מקומות עבודה בלי להחליף מקום חניה. פה אין דברים כאלה, וזה מה שאנחנו רוצים לשנות. ב־Open Valley אנחנו רוצים לתמוך ב־50 חברות צעירות, שאולי מישהי מהן תצליח. אני אישית מושקע כיום בשבע־שמונה חברות צעירות וכולן מהצפון. אני לא משקיע במרכז כי שם לא צריכים אותי".

אקרמן חונך סימולטור נהיגה של אלביט, 2011. "לאלביט יש מי שינהל אותה. את הצפון אני לא רואה מישהו אחר שינהל" צילום: אלביט מערכות

האנרגיות של הממשלה כיום מופנות כולן לדרום, לעיר הסייבר?

"טוב מאוד שמשקיעים שם, זה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל תראה איך הגליל מוזנח. אין תושבים חדשים, החקלאים נוטשים את השטחים שלהם. לכן אני מנסה להחליף את הממשלה, מנסה לעזור כמה שאני יכול, נפגש עם ראשי מועצות ועם כל מי שאני יכול".

עיר הבה"דים לא אצלך, זה מצער אותך?

"יש העדפה לדרום על פני הצפון, זה ברור. הצפון מוזנח. המדינה לא כאן בכלל, אין פרויקטים, אפס מוחלט. רק תנובה עשתה משהו מיוזמתה בצפון, כאשר הקימה מחלבה ענקית באלון תבור. הממשלה לא עשתה כלום, אפילו את המכללה בצפת כמעט שלא הקימו כאן. דבר טוב יחיד שאני חייב לציין זו תשתית הכבישים המוצלחת.

"באלביט אני שמח מאוד שבעלי המניות שלי הבינו את הצורך לבנות בצפון, ובנינו כאן למרות הבעיות. אם הייתי פועל רק לטובת בעלי המניות, הייתי מקים את אלביט במרכז עזריאלי - זה המקום הכי טוב בארץ, קרוב למשרד הביטחון עם גשר שמחבר ביניהם, קרוב לשדה התעופה וקרוב לכל המהנדסים. אבל למזלי בעלי המניות חשבו כמוני, ובנינו מפעל מדהים בקריית שמונה שאף אחד לא רוצה להגיע אליו כי זה רחוק. אפילו צה"ל לא אוהב להגיע לשם. בנינו גם מפעלים בשדרות, ערד, באר שבע, תל חי, כרמיאל ויוקנעם. וזה מה שאני רוצה לשכפל בחברות אחרות.

"עברתי מאלביט לתפקיד חשוב יותר, 'מחיה הצפון'. לאלביט יש מי שינהל אותה, והוא עושה עבודה נפלאה עם התשתית של הרכישות שהכנתי לו. את הצפון אני לא רואה מישהו אחר שינהל".

אולי תיכנס לפוליטיקה ותדאג לצפון בכובע כזה?

"אני לא פוסל את זה. אם תגיע הצעה, אם יש אנשים שחושבים שאני יכול לעשות יותר למען הצפון, שרק יגידו ואעשה".

לאחד את התעשיות הביטחוניות

תחום התעשיות הביטחוניות בישראל ידוע כבעייתי, עם שילוב של חברות פרטיות וציבוריות, מצליחות וכושלות, שלעתים קרובות מדי מוצאות את עצמן מתחרות זו בזו במכרזים גדולים בחוץ לארץ. לאקרמן יש משנה סדורה לגבי השינוי שהתעשיות הביטחוניות בישראל צריכות לעבור.

"האידאולוגיה שלי לאורך כל השנים היתה שצריכות להיות בישראל רק שתי חברות תעשייה ביטחונית: אחת פרטית לגמרי, נסחרת, שהיא אלביט, והשנייה ממשלתית, ש־20% או 30% ממניותיה נסחרות כדי לנהל אותה בצורה שקופה, ושתורכב מרפאל ומהתעשייה האווירית, כאשר תע"א יכולה להוביל. היה צריך לעשות את זה לפני עשר שנים. היה כבר דו"ח של מוסה פלד ז"ל שהמליץ על כך, אבל גם הוא על מדף הדו"חות שהממשלה קברה".

אם היית באלביט כיום, היית רץ לקנות את תע"ש?

"רציתי לקנות אותה לפני שנים אבל אז, במצב של יש ברירה, לא רצו למכור אותה. היום מחפשים למכור, כשאין ברירה. אני לא יודע אם הייתי רוצה לקנות את תע"ש היום אבל אני יודע שהיא שווה פחות, הרבה פחות, ממה שהיתה שווה לפני עשר שנים. אז היה לה הרבה יותר למכור מאשר היום, ומאז החברה שנים דיממה וצברה חובות. זאת בשונה מרפאל, שיש לה גם הרבה פעילות כאן בצפון, ועושה נפלאות".

אבל אין לרפאל מנכ"ל כבר הרבה זמן. למה בעצם?

"אתה יודע למה קשה לה למצוא מנכ"ל? כי היא בצפון", חוזר אקרמן לדבר על הנושא האהוב עליו. "אם אתה רוצה למצוא מנכ"ל במרכז, אין בעיה, אבל מנכ"לים לא רוצים לבוא לצפון, וזה חלק מהקושי".

אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבים בפני החברות האלה הוא ריבוי הכובעים של משרד הביטחון, שהוא גם הרוכש הגדול אבל גם מי שאחראי ליצוא וגם מחזיק בעצמו בשתי חברות גדולות.

"ראיתי פעם בהונדורס איש שעל ראשו שמונה כובעים. על המקום צילמתי והראיתי את זה בהרבה מצגות שלי כדי להדגים כמה כובעים יש למשרד הביטחון. בתור מנכ"ל אלביט, צה"ל היה גם הצבא שלי, גם קונה, גם הבעלים של המתחרה שלי, גם מי שמחליט מה אני מייצא ונותן לי אישורי ביטחון. הצבא ומשרד הביטחון הם ארגון טוב מאוד בהשוואה למשרדים אחרים - ארגון טוב ולא מושחת שעושה עבודה טובה, ואם היינו מוסיפים לו את דו"ח לוקר, הוא היה מופלא - אז הצלחנו לחיות איתו למרות ריבוי הכובעים. אולי במקום אחר זה היה מגיע לניצול לרעה אבל כאן זה לא קרה. ועדת לוקר היא היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. חייבים להקים עכשיו ועדה ולהתחיל ליישם את דו"ח לוקר".