"עסקת טבע־אלרגן היתה מהלך מדהים, בתזמון נפלא, אחד הגאוניים שראיתי. בשביל אלרגן"

למה עזבת את טבע? עד היום החתיכה הזאת בפאזל חסרה.

"מעולם לא עזבתי את טבע, טבע ביקשה ממני לעזוב. למה? אני לא יודע עד עצם היום הזה".

בגלל הירידה במחיר המניה? המשקיעים בארצות הברית שהיו חסרי סבלנות? הסתבכות עם היו"ר פיליפ פרוסט? טיפחת את החדשנות על חשבון הגנריקה? מה הסיבה?

"לא יודע. בכנות. מעולם לא דיברנו על זה".

איך זה יכול להיות?

"זה כמו שתנסי לנחש מה חושבת האשה הזאת שיושבת בשולחן לידנו. אני לא יודע, והיום לא אכפת לי".

לא אכפת לך? בסופו של דבר הפיטורים קטעו קריירה ארוכה שלך בניהול בחברות תרופות גלובליות ענקיות.

"ביליתי בתחום 25 שנה, הייתי בהרבה חברות, השפעתי על הרבה חברות, פגשתי המון אנשים טובים וחברים חדשים בטבע, היתה לי שם תקופה מרתקת עם אפשרות להשפיע על מיליוני חולים בעולם ולאפשר להם שימוש בתרופות גנריות זולות. היה לי זמן עשיר מאוד בישראל. היום אני על אותו מסלול שבו הייתי קודם, רק בסדרי גודל קטנים יותר"

לוין, השבוע בניו יורק. "אני לא מבזבז זמן על אנשים שאני כועס עליהם" צילום: dagomatic

ובכל זאת, פיטורים בנסיבות כאלה - אתה לא מרגיש פגוע?

"האמיני לי, אני לא מוטרד מזה אפילו לדקה אחת. הלב שלי בבית אלפא, בללכת בגולן. כל השאר הוא רק רעש. את חייבת להאמין לי, כך אני חי. מה שחשוב לי היום הוא איך לעזור לילדים חולים שכרגע אין להם מענה".

אתה לא כועס על טבע?

"חברות הן חברות. אנשים הם אנשים. את מבזבזת זמן על אנשים שאת כועסת עליהם? אני לא, אני פשוט מתעלם מהם. הם היסטוריה עבורי, הם לא משפיעים על חיי".

בדרך לעוד פריצת דרך, הפעם נוירולוגית

בתחילת 2012 ג'רמי לוין, אז בן 59, סגן נשיא בענקית התרופות האמריקאית BMS ועם רזומה עשיר בנוברטיס ובחברות אחרות בענף, זומן להיות מנכ"ל טבע. מבחינתו, עם הרקע היהודי והנגיעות הישראליות שלו, הוא נקרא לדגל. "הגעתי לכאן כמו שנקראים לשירות מילואים. כשאתה נקרא אתה פשוט בא ועושה את זה. מבחינתי שירות למען ישראל הוא תענוג גדול. לרגע לא חשבתי להגיד לא".

באביב אותה שנה הוא נכנס לתפקיד והחליף את שלמה ינאי. לוין קיבל חברה שהתמודדה עם לחץ רגולטורי גובר בשוק האמריקאי, תחרות עולה מכיוון הודו, מועד מתקרב של פקיעת הפטנט על הקופקסון ומניה מדשדשת. הוא היה אמור להיות מי שמחזק את הפיתוח של תרופות המקור בחברה שמזוהה עם גנריקה, ובחר להתמקד בטיפול במחלות הקשורות במערכת העצבים (אלצהיימר, פרקינסון, טרשת נפוצה) ובמחלות פסיכיאטריות (סכיזופרניה, דיכאון) על חשבון תחומים אחרים. בין לבין נאלץ להתמודד עם הסערה סביב הקלות המיסוי שמקבלת טבע מהממשלה ועם ההחלטה על פיטורי אלפי עובדים של החברה, ומצא את עצמו בפגישות עם יו"ר ההסתדרות. אבל לוין לא הספיק המון, הזמן נגמר לו מהר, כששנה וחצי אחרי מינויו לתפקיד, באוקטובר 2013, פוטר בפתאומיות. יו"ר החברה פיליפ פרוסט, מי שגייס את לוין, הסביר כי הוא פוטר לנוכח "חילוקי דעות לגבי ניואנסים באסטרטגיה", ורק הגביר את התעלומה ואת ההשערות - אלה שעסקו בחוסר שביעות הרצון של הדירקטוריון מהדגש האינובטיבי של לוין, ואלה שדיברו על טיפול לא מספיק נחוש שלו בפרשת ההתייעלות והפיטורים.

ינאי (מימין), פרוסט ולוין, עם ההכרזה על חילופי המנכ"לים בטבע ב־2012. "אני לא מוטרד ממה שקרה אפילו לדקה. זה הכל רעש" צילום: ענר גרין

לוין לא פיזר את הערפל, ופשוט חזר לאמריקה. "אחרי טבע היתה לי, לראשונה בחיי, שנה שלקחתי כדי לחשוב מה אני רוצה לעשות. זאת מתנה", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט" בראיון ראשון מאז הפיטורים, שמתקיים בישראל, בעברית שוטפת מהולה בקצת אנגלית. "התייעצתי עם מאות אנשים מדהימים מהתחום, יזמים, רופאים, גם חולים. היתה לי אפשרות להשקיע בחברות, היתה לי אפשרות לנהל חברה גדולה פי כמה, ולא רציתי. אני לא צריך לנהל חברה גדולה כדי להרגיש טוב, האפקט על החולה יותר חשוב לי מהאגו. בשבילי העניין הוא איך אתה מוצא תרופה. ללכת לעוד חברה ולנסות לתקן את התרבות הניהולית שלה - זה דבר שאתה יכול ליהנות ממנו מאוד, ואני באמת אוהב את זה, אבל אתה לא מגיע לגעת בחולים. אני בא משום דבר, מחווה, מחקלאות, ואני רופא, לכן מבחינתי צריך לחשוב על חולים שאין להם מענה

"ניסיתי להסתכל קדימה ולהבין באיזה תחום אפשר יהיה לרשום בשנים הקרובות פריצת דרך, והבנתי שמדובר בנוירולוגיה. גם הכסף זורם לשם, בהיקף עצום, למשל לטיפול באלצהיימר. בכלל, ההתעוררות בתחום מזכירה לי את ראשית הפריחה בתחום האימונו־אונקולוגיה (טיפול בסרטן באמצעות המערכת החיסונית של הגוף) שקידמתי ב־BMS לפני כעשור. בעיות מדעיות נקודתיות החלו להתברר, תרופות התחילו לצוץ, ומשם הפריחה שאנחנו רואים היום של טיפולים חדשניים לסרטן".

השאיפה הזאת, למצוא את פריצת הדרך הבאה, הביאה לפני שנה וחצי להקמת Ovid Therapeutics, הסטארט־אפ שלוין הוא אחד המייסדים שלו והמשקיעים בו, וגם המנכ"ל והיו"ר. החברה מפתחת תרופות נוירולוגיות, מעסיקה 30 עובדים וגייסה עד כה כ־75 מיליון דולר; את ההון הראשוני נתנו המייסדים, אבל אחר כך הצטרפו אליהם משקיעים גדולים כגון חברת התרופות סאנופי, הקרן האמריקאית פידליטי והישראלית ספרה. "באוביד אני רואה את החולים עצמם, פיזית, ואני חושב שאוכל להשפיע על החיים שלהם. יש הרבה קשיים בחברה קטנה, יש לך פחות משאבים, אבל אתה יותר ממוקד. כל הימים מלאים בדבר הכי יקר שיכול להיות לך - 100 אחוז מהזמן שלך מושקע בלעשות את מה שחשוב בעיניך".

אלי הורביץ. "היה אדם מבריק" צילום: בועז אופנהיים

ומה התפיסה שמנחה אתכם?

"פרופ' מתיו דיורינג, השותף שלי בהקמת החברה והמדען הראשי שלה, הציע לקחת תרופות שעברו ניסויים קליניים למטרות אחרות ולנסות לשדך אותן למחלות נוירולוגיות, לבדוק תרופות שלא הבשילו לטיפול בבעיה אחת, לשחק עם המינונים ולראות השפעה על מחלות שמקורן במוח. וברגע שמבינים עניין אחד במחלה אחת, אפשר ללמוד מזה על מכניזם רחב יותר ועל מחלות אחרות. גם זה דומה לתהליך עם הטיפולים האימונו־אונקולוגיים, שם פריצת דרך בטיפול במלנומה הובילה לפריצת דרך גם בסוגי סרטן אחרים. כרגע אנחנו מתמקדים במחלות יתומות (מחלות נדירות, שבדרך כלל לחברות התרופות לא משתלם להשקיע בפיתוח תרופה עבור המספר הקטן יחסית של החולים בהן - דב"נ), כמו תסמונות אנגלמן, איקס שביר, רט. אבל אני מאמין שנגיע גם לבעיות נוירולוגיות גדולות יותר, למשל אוטיזם".

מתי נדע אם ההימור שלך על התחום הזה הוכיח את עצמו?

"זה לא הימור, זה תהליך. משהו בטוח ייצא מזה, איזושהי תרופה. השאלה היא לכמה מחלות היא תסייע. את ההשפעה של התרופה הראשונה שאנחנו מפתחים נדע בעוד שנתיים־שלוש, עם אחרות זה ייקח חמש־שש שנים".

לא חבל לך שלא נשארת ב־BMS עד לתקופה הנוכחית, של הפריצה הגדולה של האימונו־אונקולוגיה?

"זה באמת התחום החם עכשיו, זה מטורף ומרגש. אבל זה כבר קרה, זה ישן, זה האתמול. עכשיו אני רוצה למצוא את הדבר הבא".

פרט למטרות הגדולות, לוין מודה שהוא גם נהנה מאוד מהיומיום של הג'וב הנוכחי, שבו משרדי הנהלת החברה פועלים מחלל העבודה המשותף WeWork בניו יורק. "ראיתי את המודל הזה, של חלל עבודה משותף, עוד בישראל, ואמרתי וואו, יהיה מדהים לקחת את כל הבכירים שעבדו פעם בכל הבניינים הגדולים ולומר להם - זהו, מעכשיו כל כספכם וזמנכם הולך לחולים וכל הידע שלכם מופנה לחדשנות. זה משוגע ומקסים. באים אלינו אנשים שבעבר היו לבושי חליפות ועונבי עניבות. גם אני כבר לא עונב עניבה. הם באים לכאן כבני אדם שיוצאים מהחליפות ובאמת מתמקדים בעסק".

התעשייה הגנרית צריכה להשתנות

בגלגול הנוכחי שלו, הסטארט־אפי, לוין רחוק מהפוליטיקה הפנימית ומיחסי החוץ של ענקיות התרופות, שהיו לחם חוקו במשך שנים. אבל הוא עדיין חלק מהענף, וממשיך לבחון את המתרחש בו בעניין. בשנה החולפת עקב אחרי המגעים של טבע, בתחילה ניסיון ההשתלטות שלה על ענקית התרופות הגלובלית מיילן, ואז פניית הפרסה לטובת קניית החטיבה הגנרית של חברת אלרגן האירית־אמריקאית תמורת כ־40 מיליארד דולר. ובהחלט יש לו מה להגיד בנושא.

"מהלך רכישת אלרגן היה מהלך מבריק, מדהים, בתזמון נפלא, אחד הגאוניים שראיתי בענף".

קורי, יו"ר מיילן. "בארצות הברית כל הזמן יש התבטאויות אגרסיביות בעת השתלטות עוינת" צילום: בלומברג

מהלך מדהים של טבע?

"לא יודע לגבי טבע. התכוונתי לאלרגן".

ואיך המהלך עבור טבע?

"תצטרכי לשאול את ארז (ויגודמן, מנכ"ל טבע). בכנות, יש לי הרבה הערכה כלפיו.

"אבל בארצות הברית הטרנספורמציה שאלרגן עשתה במכירה, מחברה גנרית לאינובטיבית, נחשבת לכזאת שנעשתה בטיימינג מושלם. השוק בשיא, המחירים גבוהים, ועכשיו לפול ביסארו (יו"ר אלרגן ומי שאחראי להפיכתה לשחקן משמעותי בזכות סדרה של רכישות ומיזוגים - דב"נ) יש עוד40 מיליארד דולר שהוא יכול להוציא כדי לקנות חברות אינובטיביות. הוא נפטר מכל הגנריקה שלו, והפך את החברה שלו לאחת מהחדשניות בעולם, השלים סדרה של עסקאות שהולידו חברה חדשה לגמרי של חדשנות. מדהים, סיפור מדהים, צעד מדהים. כששמעתי על זה אמרתי לעצמי, אלוהים, זה פשוט מבריק. אחד ממהלכי הביופארמה הכי מרשימים ואינטליגנטיים. ביסארו ראה קרב בין טבע למיילן, והבין שהוא הפתרון לקרב הזה, ובאופן כזה שכל אחד חושב שהוא קיבל מה שהוא רצה. פשוט מצוין, אני מעריץ את המהלך הזה, את הסיפור של ביסארו, שבתוך שנים ספורות שינה אסטרטגיה מגנריקה לחדשנות, באופן כל כך מוצלח. הוא רק חיכה לרגע הנכון".

אייקן, "הבחור הכי קשוח בתחום ההשתלטות העוינת. אחרי שיחה איתו את מרגישה שאת צריכה להתקלח" צילום: בלומברג

ומה היה כל כך גאוני בתזמון של עסקה הזאת ספציפית?

"אם אני רוצה למכור את הגנריקה שלי, אם זו יוזמה או אינטרס שלי, המחיר שתשלם יהיה נמוך. אבל כאן הסיטואציה היתה של 'הי, אני יכול לפתור את הבעיות שלך'".

ומה לגבי הדם הרע מאוד שזרם בדיאלוג בין טבע למיילן, כולל ההתבטאויות האגרסיביות, הבוטות ממש, של יו"ר מיילן רוברט קורי?

"אני לא באמת יודע מה קרה, אבל דברים כאלה קורים כל הזמן בהשתלטות על חברות. באמריקה כל הדיבורים האלה הם לא יותר מרעש, תראי את זה בדיאלוגים אחרים בתחום ההשתלטות העוינת. אני עבדתי בעבר עם הבחור הכי קשוח בתחום, קרל אייקן (משקיע העל המתמחה בהשתלטויות עוינות, שהונו מוערך בכ־22 מיליארד דולר - דב"נ), אדם יוצא דופן. הוא השתלט על חברת התרופות קאדוס כשהייתי המנכ"ל שלה. הוא מומחה בהשתלטות עוינת, וכשאת מדברת איתו הוא יכול להגיד כל דבר, עד כדי כך שאחרי שיחה איתו את מרגישה שאת צריכה להתקלח. יש לו שפה צבעונית וכולה חסרת משמעות. זה כמו לוחם שוורים, מנופף בסדין אדום, אבל צריך לשאול איפה מסתתרת החרב".

לוין אמנם נזהר מלדבר ישירות על מצבה של טבע, ובכל זאת עושה זאת בעקיפין. בסוף ספטמבר, במסגרת ראיון שנתן בכנס ביופארמה גדול בבוסטון, הוא נשא בשורה על עתיד הענף, על שינוי גדול בתחום הגנרי שהחברות צריכות להתאים את עצמן אליו. "כל חברה בתחום תצטרך לגבש אסטרטגיה להתמודדות עם השינוי", אמר. "אסטרטגיות ששימשו חברות בעבר, כגון רכישה מסיבית של חברות וניסיון לתקוף חברות חדשניות באמצעות שבירת הפטנטים שלהן, כבר אינן מעשיות יותר".

ארז ויגודמן, מנכ"ל טבע. "יש לי הערכה כלפיו" צילום: תומי הרפז

את הדינמיות של התחום והצורך בשינוי אסטרטגיות הוא מדגים באמצעות סיפור על אחד ממהלכיו של אלי הורביץ, מנכ"ל טבע המיתולוגי, באמצע שנות השמונים. "הורביץ היה אדם מבריק", הוא פותח, "הוא זיהה שינוי משפטי, שאִפשר לחברה גנרית שהצליחה לשבור את הפטנט של חברת המקור למכור את התחליף שלה בארצות הברית במשך שישה חודשים תחת בלעדיות. זה היה כרוך בהליך משפטי, אבל טבע ייצרה כמויות גדולות מהתרופה, ארזה הכל, חיכתה שהמשפט הסתיים - ואז פשוט שיגרה מטוסים עם התרופות לארצות הברית, העמיסה על משאיות, פיזרה בבתי מרקחת ומכרה במשך חצי שנה של חופש נפלא ב־60% ממחיר התרופה המקורית. זה היה בלוקבאסטר מדהים - כסף פשוט נפל מהשמים. היו עוד חברות בעולם שעשו את זה, אבל ישראל היתה חזקה בטיסות כאלה, עם עורכי דין מעולים ותכנון לוגיסטי נפלא. הורביץ היה גיבור.

"אבל חוקית המצב הזה השתנה בתחילת העשור, האפשרות לרווחיות כזאת נעלמה, המודל העסקי הזה נהרס והביזנס של החברות הגנריות השתנה. ועכשיו גם תעשיית התרופות ההודית חודרת לשוק האמריקאי, עם התמחות במעט מוצרים וזולים מאוד, ונוגסת בנתח השוק של חברות אחרות. במקביל ההערכות הן שהממשל האמריקאי יגביל את מחירי התרופות, וכל אלה יוצרים משחק אחר. אלה כבר לא ימי הורביץ, הכללים השתנו".

צריך לקחת את החרם הבינלאומי ברצינות

לוין (62), נשוי ואב לשתי בנות בוגרות, נולד בדרום אפריקה לאב עיתונאי ואם פעילת זכויות אדם, שבילדותו הפעילו חווה וגידלו חיות משק. "אבי נרדף בגלל התנגדותו לאפרטהייד, והמשפחה נאלצה להימלט לרודזיה. לקחו למשפחה את כל הרכוש, ואחותי ואני - הייתי אז בן 12 - נשלחנו לישראל, לקיבוץ בית אלפא. גרתי בבית הילדים, זה היה כיף, וחלק מהזמן הייתי אצל חיים וקסמן, מנהל הרפת של בית אלפא שהכיר את אבי, גרתי אצלו ועבדתי ברפת. רפת זה הארדקור, אבל היה לי ניסיון מהחווה של הוריי. אהבתי את העבודה בידיים, והוקסמתי מישראל של אז, חברה לא חומרית שמסורה לרעיון שצריך לבנות את המדינה".

כשהוריו עברו לאנגליה הוא חבר אליהם שוב, סיים שם תיכון, תואר ראשון בזואולוגיה ותואר שני בביולוגיה מולקולארית באוניברסיטת אוקספורד ("היה כיף לפגוש שם המון ישראלים"), ואז פנה ללימודי רפואה בקיימברידג'. בשנים ההן, הוא מספר, ביקר בישראל בכל שנה, תדירות שפחתה כשעבר לארצות הברית ב־1986 והשתלב בענף התרופות.

עכשיו תדירות הביקורים שוב עולה. "אני אוהב את ישראל, יש לי כאן חברים, משפחה, קשרים בני יותר מ־40 שנה. ואני גם מתכנן שחלק מהניסויים הקליניים של אוביד ייעשו בחולים כאן".

לא רצית להמשיך להיות חלק מהתעשייה בישראל, לתרום לענף כאן?

"אם הייתי יכול להקים כאן חברה זה היה יותר משמעותי. אבל כדי להקים תעשיית ביופארמה מתפקדת צריך הון, ניסיון, חדשנות והון ציבורי. לכם יש רק רכיב אחד מכל הארבעה, את החדשנות. חזרתי עכשיו מכנס בתחום, ישבתי בחדר שלאנשים בו היו במצטבר 2,500 שנות ניסיון בביוטכנולוגיה. בישראל זה לא מתקרב לזה, השוק קטנטן וגם ההשקעות, וטוב מאוד שיש קרנות שמשקיעות בתחום בישראל, אבל הן זעירות בקנה מידה בינלאומי. הון ציבורי שמושקע בתחום אין כאן. אז אני יכול לגייס את החדשנות ולהביא לכאן אנשים מנוסים, אבל אני לא יכול להסתפק רק בהון העצמי, בשוק שאין בו מספיק הון. אני צריך את כל ארבעת הרכיבים.

"אבל אני מאמין מאוד בישראל", חשוב לו להדגיש. "ואני ממשיך לעשות היום משהו שבעיניי הוא לא פחות חשוב מלהקים פה תעשייה, וזה להכניס לדירקטוריונים של חברות ישראליות בכירים מנוסים מאוד בענף. זאת הדרך שלי לתרום לישראל, ואם אני יכול לעזור בזה - זה באמת עושה אותי מאושר".

מנקודת מבטך, בארצות הברית, איך אתה מתרשם מקולות החרם והאיומים הפוליטיים על חברות ישראליות?

"ישראל ידעה עננים שחורים בעבר, אבל הפעם זה שונה. היא מפסידה במלחמה הזאת, התדמית שלה איומה ומידרדרת עוד יותר, בעיקר באירופה. ראיתי את זה כשחבר טוב שלי ואדם שאני מעריך, רון פרושאור, עמד באו"ם כשגריר והציג טיעונים בצורה נהדרת - ואף אחד לא הקשיב. צריך לקחת את החרם ברצינות, כי הלחץ, למשל בסימון מוצרי מזון מהתנחלויות, רק יגבר. הממשלה צריכה לגבש מדיניות שתתמודד עם זה, לא תתעלם מזה, כדי שמי שמשקיעים באזורים שנויים במחלוקת לא ישלמו על זה מחיר".

המרחק מישראל לא רק מעניק לו פרספקטיבה על מצב התעשייה כאן ומעמד המדינה בזירה הבינלאומית; הוא גם מייצר אצלו געגוע. "יש לי חווה בקונטיקט, שאני מגיע אליה בכל סוף שבוע. יש לי שם כבשים ופרות, זה לגמרי הגעגועים לבית אלפא", הוא אומר ושולף את המכשיר הסלולרי שלו כדי להציג תמונות. "תראי איזה נוף. זו תמונה מאתמול, מהזריחה, אני קם ב־5־4 בבוקר לטפל בפרות. זה קצת מוזר, אני יודע, חברים שלי הולכים לשחק גולף ואני מבלה עם פרות, ובינתיים חושב על תרופות. אני מתבייש לספר למה אין לי ציפורן באצבע - בניתי משהו לפרות וזה נפל עליי. אולי אני שוכח שאני בן שישים פלוס, אולי זה אומר שאני מתאים יותר לעבוד עם השכל ולא עם הידיים. בכל פעם שאני עובד עם הידיים משהו קורה לי, אני כנראה יותר טוב במוח. אבל תראי את הפרות, ותראי את הנוף. רמת הגולן , לא?".