יפן איננה אופציה
רשמים מטיול בר מצווה במקום טוב יותר
יפן איננה אופציה. אתה קולט את זה כשאתה עומד במעבר החצייה העצום בשיבויה, בלבה של טוקיו, ממתין עם עוד מאות אנשים לחצות את אחד הצמתים הסואנים בתבל, מאות רבות מדי שתי דקות, שוב ושוב ושוב, ומלמעלה שלטי פרסום עצומים מקרינים פרסומות קולניות של H&M וסדרות יפניות צעקניות מתחלפות בתזזית, ובכל זאת נדמה שאיזו יד נעלמה מכוונת הכל בסדר מופתי וברוגע כך שכל אחד יגיע ליעדו במועד ולכן אין כל צורך להידחף או לעקוף או לקצר את התור. ובאמת איש אינו נוהג כך.
ילד וגן וסלעים. לשתוק מתוך הבנה הדדית צילום: אמיר זיו
יפן איננה אופציה. אתה נזכר בכך בכל פעם שאתה נכנס למסעדה והמארח שמזהה את כניסתך אומר בהתכוונות רבה irasshaimase, ואחריו אומרים ברוך הבא גם הקופאי מאחורי הדלפק ומכין הסושי הקשיש והמלצרית שעסוקה ליד שולחן מרוחק והטבח שכלל אינך רואה אותו אבל אתה שומע את ה־irasshaimase שלו מתגלגל אליך מעומק המטבח. בכל שעה, בכל מקום.
יפן איננה אופציה משום שהקרון של הרכבת עוצר בדיוק בדקה המיועדת, בדיוק מול נקודת העצירה שמסמנת המדבקה שעל הרציף, ושם ימתינו מול הדלת הנפתחת שני תורים ממושמעים של נוסעים, אחד מימין ואחד משמאל, ויחכו בסבלנות ליציאת היורדים בטרם יעלו בעצמם. ומשום שאיש ניקיון יטפס לאורך אינספור המדרגות בתחנת הרכבת ויאבק אותן במברשת אבק עדינה כי ממילא אין לכלוך לאסוף אבל אבק עלול בכל זאת להצטבר. ומשום שסדרנים בכסיות לבנות יוודאו בכל עצירה שאף אחד אינו מתקרב לפסים או נדחק לקרון עמוס ואיש לא יהרהר באפשרות שלא להישמע להוראותיהם, גם לא בתחנת שינג'וקו העצומה שבה כולם עולים ויורדים ומתקדמים לפי חצי הכיוון שעל הרצפה באופן שמאפשר ליותר מ־2 מיליון איש שעוברים בה מדי יום להגיע ליעדם בלי להפוך למערבולת מוות אנושית.
יפן איננה אופציה כי גם חדרי המלון הזולים ביותר לעולם יהיו נקיים כמו חדר ניתוח, והאוכל במסעדה לעולם יהיה טרי כאילו עכשיו נקטפו הירקות שממנו הוכן והדגים למנה עלו כעת מהים, ואיש הקבלה יקוד קידה וימהר למלא את מבוקשך גם אם איננו מבין מילה באנגלית, והמלצר יקוד גם הוא קידה ולא יסכים לקבל טיפ ויחזיר את העודף עד הפרוטה האחרונה בליווי חיוך וקידה נוספת, ולצד כל בניין בשיפוץ יעמדו שני פקחים, גם הם בכסיות לבנות, וישגיחו שעוברים ושבים לא ייפגעו חלילה.
תה ירוק, עוגייה ורודה. סדר צריך להיות צילום: אמיר זיו
יפן איננה אופציה משום שדברים מתנהלים בה כפי שתוכננו להתנהל. כלומר, מישהו חשב ותכנן כיצד ראוי לעשות לטובת הכלל, והכלל משיב לו כגמולו ופועל לפי ההוראות. כאן טמון ההלם התרבותי הגדול ביותר מבחינת התייר הישראלי, יותר מנערות המנגה הפרועות ואולמות הפצ'ינקו הרועשים והאוכל המוזר והטקסים במקדשים. התרבות אכן מרתקת ושונה, אבל התדהמה הגדולה היא דווקא מהמעטפת שבתוכה היא פועלת. קשה לתאר את שכרון השחרור של בוגר חוויית ההישרדות הישראלית שמגיע למקום שבו הדברים פשוט עובדים. בכל שעה, בכל תחום, בלי שתידרש לעמוד על שלך, לאיים, לפחד שיילקח ממך, להידרש להיות אגרסיבי, להיחשף לאלימות. סתם כך, הדברים מתנהלים כסדרם, זכויותיך שמורות, אין מה לחשוש, אתה מוזמן להתפנות לנהל את חייך. בעיניים ישראליות, סדר שאינו כרוך באלימות הוא בלתי נתפס. מתת אל שהופכת את יפן לבית הבראה מנטלי.
אתה יכול לחפש פגמים מנחמים ולהצביע על שיעורי הילודה הנמוכים ושיעורי ההתאבדות הגבוהים והשמרנות שפוגעת בחדשנות והדשדוש הכלכלי, אבל אז אתה נזכר שמדובר בכ־125 מיליון יפנים שחיים במדינת איים מבודדת בלב אזור עוין למדי ומועד לפורענות טקטונית, ובכל זאת הם נהנים מתוחלת החיים הגבוהה בעולם ומצליחים לקיים את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם ברמת אי־שוויון הגיונית, ונוסעים ברכבות של 300 קמ"ש ובכבישים חדשים תמיד, וגרים בבניינים יצוקים בטכנולוגיות שמותאמות גם לריכטר דרגה 7 וגולשים באינטרנט בקצב בלתי נתפס. אם דרושים מעט שמרנות או דכדוך בשביל כל זה, אנא המטירו אותם עלינו ונקבל בהכנעה.
הפער האדיר הופך ממש בלתי נסבל בנחיתה חזרה, כשאתה מגלה שאל המאבק הקיומי המבאס השגרתי נוספו התופת ברחובות וההתלהמות המגעילה בעקבותיה וחוסר הסובלנות הבלתי נסבל ופירות הבאושים הפוליטיים של אלימות גזענית מייאשת כל כך, שאינה מותירה מקום לתקווה. כמה שבועות מאז שובי אני עדיין מסרב לחזור להשתלב במרחב ונאחז בשאריות השפיות היפנית. תסלחו לי כולכם, אבל אני לא לגמרי מתחבר לתרבות הזאת שלכם.
ילדיי הם שגוררים אותי סביב העולם, ואני נענה להם בשמחה ומפזר את חסכונותינו הצנועים ברחבי הגלובוס. לטיול הנוכחי שימשו תגמולי הבר מצווה של האמצעי, שביקש לנסוע הכי רחוק והכי שונה שאפשר. זו היתה בחירה מצוינת לא רק מהנימוקים שלעיל אלא גם משום שהמרחק והשהות הארוכה והמקום האחר כל כך יצרו קרבת אב־בן נדירה, רגע לפני הגיל שבו השילוב ההדוק הזה הופך טבעי פחות. כך יכולנו לשבת יחד מול הסלעים בגן הזן שכבר שנים אני חולם בחשאי לבקר בו, ולשתוק מתוך הבנה הדדית שאנחנו חווים יחד פלא קטן ואינטימי. של הסלע הנעלם ושל הגילוי שבינינו.
יפן איננה אופציה. היא מציאות אלטרנטיבית, המחשה צורבת למה שלא יהיה כאן. וגם אם לא יהיה, את ילדיי אני רוצה לגדל אחרת.
