הדיל למכירת העתיד שלנו

1. בואו נתחיל לשחק במספרים

"מדובר בחיסכון אדיר לקופת המדינה", סיכמה סגנית הממונה על תקציבים יעל מבורך את ההסבר להחלטת האוצר לקצץ את הטבות המס בפנסיה, אשר אושרה בוועדת הכספים בשבוע שעבר. לפי ההחלטה תונמך תקרת השכר שתזכה בהטבות מס על הפקדה לחיסכון הפנסיוני עד פי 2.5 מהשכר הממוצע, במקום פי 4 כמו שהיה עד כה. גובה ה"חיסכון" הוא 480 מיליון שקל למדינה, ולעובדים המשמעות היא שמי שמרוויח יותר מ־24 אלף שקל בחודש לא ייהנה מהטבות מס על הפקדות שייגזרו משכר מבוטח שמעל לסכום הזה.

אף שמדובר באחד המהלכים הבעייתיים ביותר של האוצר בעת האחרונה, הוא עבר בשקט יחסי, ללא מאבק, כמעט מתחת לרדאר. זה קרה משום שהמהלך הדרמטי נתפר כחלק מדיל, אחד מני רבים שהניב הסחר־מכר של חוק ההסדרים. ההסבר בקצרה אומר כך: יש יעדים חברתיים שצריך למלא? צריך כסף בשביל זה. בואו נפתח את הספרים, נשחק במספרים, נראה מאיפה אפשר לגרד כמה מאות מיליוני שקלים במינימום מאמץ, והנה – מצאנו. למעשה, ההחלטה על קיצוץ הטבות המס לעשירים מעוגנת גם בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכולנו, והיא מוצגת בו כהחלטה שנעשית כדי לעמוד ביעד הגירעון. כלומר – כדי לכסות את החריגה במינוס אנחנו פוגעים בחיסכון לעתיד. בוועדת הכספים אולי לא אהבו את הדיל והסתייגו ממנו, אבל היו"ר משה גפני הגדיר אותו "זה הרע במיעוטו" ומיהר להפנות את תשומת הלב להישגים, ולא למחירים ששילמו החוסכים.

איך הצליחו באוצר להעביר קיצוץ בהטבות הפנסיה? פשוט מאוד: קראו לזה קיצוץ לעשירים. אלא שהפעם העשירים הם לא האלפיון העליון או איילי ההון. אלה השכירים, משלמי המסים, שבעבודה קשה הצליחו לטפס במעלה סולם השכר הקפוא ולהשתכר פי 2.5 מהממוצע במשק. מה שעוד הקל על המהלך הוא שאותם שכירים "עשירים" טרודים כמו כל שכיר אחר בצורך להמשיך לעבוד ולהשתכר, ואין להם זמן לגיוס לוביסטים שיילחמו על זכויותיהם.

2. כמו בעולם, רק בדיוק להפך

הבעיה אינה בטכניקה של אישור המהלך, אלא במהות שמסתתרת מאחוריו. זו משקפת חוסר הבנה מוחלט של האוצר, שאינו מבין את המציאות שלקראתה אנחנו צועדים ומסתכל רק דרך החור של הגרוש. לכן באוצר יכולים להתגאות בחיסכון אדיר לקופת המדינה, בשעה שהמצב הפוך לחלוטין.

מערכת הפנסיה של מדינת ישראל בבעיה. מאות עמודי עיתונות כלכלית יוחדו בשנים האחרונות למשבר הפנסיוני המתקרב. גם בנק ישראל זיהה את הבעיה ואף המליץ לחוקרים באקדמיה למקד את מחקריהם בשאלה כיצד מתמודדים עם אוכלוסייה גדלה והולכת של פנסיונרים ללא חסכונות מספקים. ביטוח לאומי, מצדו, מזהיר שוב ושוב כי אין לו כסף לשלם קצבאות זקנה. ובינתיים אזרחי ישראל שלא התמזל מזלם ליהנות מפנסיה תקציבית והם חוסכים במנגנון הפנסיה הצוברת, חוטפים מכות קשות, תולדה של ריבית אפסית והתארכות תוחלת החיים.

רק השבוע פרסם ה־OECD סקירה מקיפה על מערכות הפנסיה. המסקנה שעולה ממנה היא שהחסכונות הפנסיוניים מוסטים למכשירי השקעה אלטרנטיביים (לא אג"ח, מניות או מזומן – א"א) מסוכנים, בניסיון להשיג תשואה – מנגזרים ועד הלוואות. בין המדינות שהגדילו מאוד את החשיפה להשקעות מסוכנות בעשור החולף נמצאות ארצות הברית (מ־11.5% ל־16%), קנדה (מ־22% ל־30%), בריטניה (מ־25% ל־38%), וישראל (מ־3.1%, ל־16.2%). הדו"ח של ה־OECD הוא עוד נורת אזהרה, כי פנסיות שמושקעות בנכסים מסוכנים ונמצאות במירוץ להשגת תשואה הן פנסיות תנודתיות שיש להן פחות ביטחון לחוסך. כולם מבינים את גודל הברוך, חוץ ממשרד האוצר.

הממונה על התקציבים באוצר אמיר לוי. מהלך מתחת לרדאר צילום: קובי גדעון, לע"מ

שלוש צלעות יש למשולש הברוך של הפנסיה: העובד, שעובד יותר שנים; המעסיק, שמפריש יותר ומ־2016 יחויב לשאת גם בעלויות התפעול של הפנסיה; והמדינה, שיכולה לתמוך במנגנון הפנסיוני, אבל במקום זה מקצצת את התמיכה במערכת החיסכון ארוך הטווח בכחצי מיליארד שקל, כחלק מדיל.

זו התנהגות הפוכה מזו של שאר המקומות שבהם מתמודדים עם אתגרי פנסיה בשנים האחרונות, כך לפי נתוני ה־OECD: באוסטרליה, למשל, העלתה המדינה את שיעורי התמיכה במערכת הפנסיונית, והטבות המס על ההפקדות גדלות. כך גם בצ'ילה, בגרמניה, באיטליה, בקוריאה – והרשימה ארוכה. כולן עושות צעדים הפוכים משל ישראל כדי להתמודד עם המצב.

3. לא חיסכון אלא חוסר אחריות

הטיעון המנצח לכאורה של האוצר הוא שמדובר בהטבות מס לעשירים. המדינה אינה רוצה לתמרץ עשירים. גם אם נניח לצורך הדיון שמדובר בעשירים ולא בשכירים שנושאים בנטל מס כבד, למה לבטל את ההטבה? האוצר יכול, למשל, להחליט להסיט את אותו חצי מיליארד שקל לתמיכה בפנסיות של עניים. הרי הכסף כבר הוקצה למערכת הפנסיה, למה אפוא לא להסיט אותו בין עשירונים במקום להשתמש בו למימון התקציב השוטף? אינספור הצעות לשינויים פנסיוניים נבלמות בגלל מה שמכנים באוצר "המשמעויות התקציביות שלהם". בפעם הבאה שמישהו יבקש להעלות, ולו במעט, את הפנסיה לעשירון התחתון ויענו לו שהמשמעות התקציבית היא חצי מיליארד שקל, שיזכיר לאוצר שחצי המיליארד הזה נשתה עכשיו בדיל מהיר.

מדוע המדינה מחייבת את אזרחיה לחסוך לפנסיה? הטענה היא שהאזרח קצר רואי, ואם לא ישגיחו עליו הוא יעדיף לצרוך היום במקום לחסוך לעתיד. כשהאוצר מפנה חצי מיליארד שקל לצריכה ולמימון הטבות כיום, במקום לתמיכה במערכת פנסיה כושלת בעתיד, הוא מפגין בדיוק את הכשל ההתנהגותי שמפניו הוא מזהיר. באוצר חייבים להפנים שאין מקום לצמצום בהטבות לפנסיה הצוברת. צמצום כזה אינו חיסכון, הוא חוסר אחריות.

4. כמה עניים תרצו להיות?

13.5מיליארד שקל. זהו, לפי סגנית אגף התקציבים בדיון בכנסת, הסכום שבו תומכת המדינה במערכת הפנסיה הצוברת באמצעות הטבות מס. כ־13 מיליארד שקל אחרי הדיל. ב־2012 נאמדה התמיכה ב־14 מיליארד שקל, כך שהיא הולכת ופוחתת. אבל בואו נדבר לרגע על הסכום: זה הרבה? זה מעט? זה מספיק? מי יודע? אם מוסכם שהמעסיק צריך לתמוך יותר והעובד לעבוד יותר ולפרוש מאוחר יותר, חייב להתקיים דיון עמוק ומסודר בחלקה של המדינה בתמיכה במערכת.

פנסיה אינה רק שאלה של אוצר, היא שאלה חברתית: קיצוץ במערכת הפנסיה היום יגרור הכבדה על מערכות הבריאות והרווחה בעתיד.

והקיצוץ הנוכחי אינו הדבר היחיד שמטריד. בדו"ח מבקר המדינה יוחד פרק שלם לליקויים בתמיכת המדינה במערכת הפנסיה התקציבית באמצעות אג"ח מיועדות. אלה אינם ליקויים חדשים, והמבקר מתריע עליהם מאז 1990. הם מצטרפים לליקויים בתמיכה של המדינה בביטוח הלאומי, שאמור לספק לפורשים את הרובד הראשוני של הפנסיה.

למעשה, הדיל הוכיח שהזנב מכשכש בכלב. ההחלטה על העתיד החברתי שלנו נגזרת מהמשמעויות התקציביות שלו. הגיע הזמן לשיח אמיתי, רציני ומסודר בעתיד שלנו. לא קיצוצים על הדרך, לא הפניית משאבים מהעתיד הרעוע להווה הגרוע מתחת לרדאר, אלא הכרעה אמיתית בשאלה הזאת: עד כמה אנחנו מוכנים להיות עניים לעת זקנה.