"הקנאים הורסים את ירושלים. ואין תכנון שיציל אותה"

למה לבן?

"התרגלתי. יש לי גם כמה חולצות שחורות אבל כל האדריכלים לובשים שחור".

ספדיה (הוגים סָפְדי) לא רוצה להיות כמו כל האדריכלים. במקרה שלו זה גם די קל. הוא הבריק כבר בפרויקט הראשון שלו, בגיל 29, וזכה בהמשך במעמד של סטארכיטקט, כינוי לאדריכלים המובילים בעולם. בגיל 77 הוא עטור פרסים, פרויקטים בולטים שתכנן ועבודה ללא הפסקה. בימים אלה מוזיאון הנשיונל אקדמי בניו יורק מציג תערוכה נרחבת שסוקרת את עבודתו, ובה יותר מ־200 שרטוטים, מודלים, צילומים, סרטים וגם המחברות של ספדיה, המספקות הצצה לתהליך החשיבה שלו. אחרי ניו יורק היא תציג בבוסטון, ואז הוא מקווה להביא אותה לארץ, "אבל צריך למצוא לה בית".

ספדיה בממילא, החודש. "אני שומר על קשר עם הפרויקטים שלי ותמיד חוזר אליהם, בודק איך הם מסתדרים עם החיים" צילום: עומר מסינגר

לפני חצי שנה קיבל ספדיה את מדליית הזהב של המכון האמריקאי לאדריכלים (AIA), העיטור הגבוה ביותר בעולם האדריכלות (אחרי שבעבר קיבל את המדליה המקבילה מהמכון האדריכלי המלכותי של קנדה, ודיוקנו ומבנה שתכנן הופיעו על בול שהנפיק הדואר הקנדי). הוא שם דבר, עם חותם ייחודי לא רק בחולצה הלבנה, ועם דעות נחרצות על לא מעט מהתופעות האדריכליות בעולם ובישראל. הוא האדריכל הישראלי החשוב והמצליח בעולם, שנולד בחיפה, גר בביקוריו בארץ בעיר העתיקה בירושלים ועובד ממשרד בגבו של פרויקט ממילא, במקביל לעבודתו ממשרדיו בבוסטון, בסינגפור ובשנגחאי. הוא חתום בישראל בין השאר על נתב"ג 2000, תכנון העיר מודיעין, המוזיאון החדש ביד ושם, מרכז רבין ופרויקט ממילא. חלק מעבודותיו עוררו מחלוקת, אבל הפעם זהו דווקא ספדיה שמותח ביקורת חריפה, בעיקר על התכנון בירושלים ובתל אביב, שתי ערים שנרמסות תחת עפרונותיה של אדריכלות לא מוצלחת.

עם מגדלים, בלי שמורות טבע

על פוליטיקה ומרחב

מצבה של ירושלים מכאיב לו במיוחד. הביקור שלו כאן התקיים בעיצומו של גל טרור בעיר, אבל הוא מוטרד יותר מההקצנה שבה. "זה לא הפחד — פחד בא והולך, אחרי שבועיים שוכחים אותו", אומר ספדיה ל"מוסף כלכליסט". "הבעיה היא שהעיר משתנה באופן מהותי ועמוק. היא הופכת לריכוז של קנאים ותרבויות מאוד שמרניות וכל מה שליברלי, פתוח ומקצועי עוזב אותה, ולכן העיר לא מאוזנת. אנחנו פשוט הורסים אותה, זה שובר לי את הלב. אני דואג לה".

צילום: אי פי איי

זה חוסר איזון שתכנון עירוני יכול להתגבר עליו?

"כן, אבל הוא לא קיים. זה שבונים מגדלים בירושלים זה סקנדל. ועכשיו דניאל ליבסקינד (אדריכל־העל היהודי, שתכנן מגדל פירמידה בלב ירושלים, ברחוב אגריפס) רוצה לבנות 33 קומות אף שכתוב בתב"ע 24. למה? התכנון היה יכול לעזור אבל הוא כמעט לא קיים".

וכשיש תכנון, הוא לעתים שגוי. גשר המיתרים שתכנן סנטיאגו קלטרווה והוצב בכניסה לעיר הוא שגיאה כזאת, לדעתו. "קלטרווה איש מוכשר מאוד ויש משהו בפיסול של הגשר הזה, הוא אלגנטי. הבעיה היא שאין לו מרווח ומקום לנשום, ואין לו הצדקה דווקא במיקום הזה. אני בעד הגשר, אבל לא שם".

החלטה בעייתית אחרת בעיניו היא זו שקיבל לאחרונה קבינט הדיור בראשות שר האוצר משה כחלון: לבנות 1,400 דירות במצפה נפתוח, במסגרת הותמ"ל (הוועדה לקידום מתחמים מועדפים), שתפקידה לקדם בנייה זריזה וקשה מאוד לערער על החלטותיה. ב־1998 ספדיה עצמו היה חתום על תוכנית בת 26 אלף דונם להרחבת ירושלים לכיוון מערב, אך לאחר שספגה 16 אלף התנגדויות בעיקר מארגוני סביבה, היא נדחתה וספדיה הסיר ממנה את שמו. על התוכנית לבנות במצפה נפתוח, אתר טבע עשיר בצמחי בר ובצבאים, הוא אומר כעת: "קראתי על זה היום בעיתון. זה היה גם חלק מהתוכנית שלנו למערב ירושלים, אבל בה שמרנו על שמורת הטבע הזאת, היא היתה קדושה. והנה זה קיבל אישור. איפה המתנגדים עכשיו?".

צילום: אוראל כהן

גם בתל אביב התכנון הקיים פוגע בעיר, הוא אומר, ומתייחס בעיקר לבניית מגדלי היוקרה במרכזה. "מה שרואים זה קרקע מאוד יקרה וציפוף של עיר שיש לה ביקוש גם מצד זרים. זה נהפך למין שטאנץ כזה, של בניינים שלא מתוכננים למגורי משפחות. בדרך כלל מגדל צומח מתוך מרקם של בנייה יותר ישנה, גרה שם אוכלוסייה אמיתית שפתאום צומח לה מעל הראש דבר כזה, שזורק את הצל שלו, בלי מחשבה על ההשפעה על המרקם ההיסטורי, איפה ראוי לשים ולא לשים מבנים. זו מחלה בינלאומית. עצוב לי שאין לבניינים האלה קשר לעיר. הם נראו כאילו ייבאו אותם — אחד מניו יורק, אחד ממיאמי. תל אביב היא עיר עם אופי מיוחד מאוד, ותל אביב הלבנה נותנת לנו את הכיוון".

איך מייצרים מרחב בתוך צפיפות

על ענווה ומגלומניה

הפרספקטיבה של ספדיה חובקת עולם; הוא תכנן או מתכנן ברוב היבשות, ומכיר היטב ערים שונות. מראשית הדרך הוא עוסק בשאלת הקשר בין מבנה לאנשים שחיים בו וסביבו. מהביטאט 67 במונטריאול, פרויקט המגורים שפרסם אותו ושבו 158 קוביות שיוצרו מראש והונחו זו על זו ולצד זו כמו טראסות מאווררות, ועד פרויקט צ'ונגצ'ינג שהוא בונה כעת בסין — שישה מגדלים, ארבעה מהם מחוברים במין גשר עילי, בשטח כולל של מיליון מ"ר ובהשקעה של 4 מיליארד דולר — הפרויקטים של ספדיה מתמקדים באנשים שיחיו בהם. הוא לא מנסה לאלף את העיר או את תושביה, אלא מקבל כהנחת עבודה את רצונם של אנשים לגור בערים הגדולות, שהן צפופות, עמוסות ויקרות. מבחינתו, תפקידו כאדריכל הוא לנסות לתכנן בניינים, גם ציבוריים, שיתחשבו באילוצים האלו. "גישתו המקיפה והאנושית לתכנן חללים ברחבי העולם נגעה במיליוני אנשים", ציין ארגון ה־AIA בהודעה על זכייתו במדליה.

צילום: libeskind.com

האחריות באדריכלות כבדה: אתה מגיע למקום, בונה משהו גדול, לעתים עם מטען רגשי או משמעות תרבותית, ועוזב, משאיר את העיר והדיירים לחיות איתו.

"אנשים יכולים להיות תקועים איתו הרבה שנים, לטוב ולרע, וזו אחריות אדירה. זו הסיבה שאני שומר על קשר עם הפרויקטים שלי ותמיד חוזר אליהם, בודק איך הם מסתדרים עם החיים. לפעמים צריך לשנות או לעדכן אותם. בנתב"ג אני לא מניח להם, בכל פעם שאני מגיע לארץ אני מתקשר לשאול מה הם עושים, למשל כשכיסו את העמודים בפרסומות. בתכנון נתנו להם מספיק מקום לפרסום, ויש דברים שצריכים להישאר נקיים, כמו השער לישראל. תכבדו אותם. גם בהביטאט, שעוד מעט בן 50, הדיירים רצו לסגור את הגנים שלהם בסולריום (חדר שמש) אז עיצבתי להם משהו. אני משתף פעולה וגם לומד מזה איפה הצלחתי ומה היה צריך לעשות אחרת".

תכנון פרויקטים גדולים למגורים בערים מחייב התמודדות בלתי פוסקת עם הצפיפות העירונית. איך דואגים לדיירים כשהצפיפות גוברת?

"ציפוף של עיר דורש מאיתנו הרבה דמיון וצעדים תכנוניים שיתגברו על ההיבטים השליליים של צפיפות. במודיעין, למשל, אמרנו שהצפיפות תהיה של 15-12 יחידות לדונם, אבל בתוך ה־15-12 האלה עשינו כל מיני דברים שנותנים תחושה שהצפיפות נמוכה יותר. בעמקים עשינו גנים, אז הבנייה הוסטה למדרונות, שם יש יותר נוף והכל יותר פתוח, אפילו בבניינים של ארבע קומות. אמרנו שמגדלים יוקמו רק בראשי הגבעות, וזה מיד הרחיק אותם (מהבנייה הנמוכה יותר). צעדים כאלה ממתנים את בעיית הצפיפות. בעיירה צ'ינגחואנגדאו בסין בנינו שכונה של אלף יחידות דירות, אבל מדורגת עם גגות, מרפסות והרבה דברים יפים שלא יוצא לראות בשיכונים.

"לתכנון כזה יש אמביציה יותר גבוהה בכל הקשור לאיכות החיים של הדיירים, ולצערי ברוב המקרים בונים צפוף בלי הצעדים האלו. הבעיה היא שבדיון הציבורי מתערבבים שני דברים: הציבור באופן אוטומטי נגד צפיפות, היזמים בעדה, ואין דיון על איכות. בארצות הברית האמינו כל השנים שכוחות השוק יודעים הכי טוב, אבל לדעתי צריך לתת לשוק מסגרת מסוימת".

צילום: Timothy Hursley

למה צריך גשרים בין בניינים

על משפחות ושחיתויות

אוצר התערוכה על ספדיה קרא לה "אזרח העולם", הגדרה די מדויקת לביוגרפיה של האדריכל. הוא בן לאב יליד סוריה ולאם אנגליה ממשפחה חלבית, שבגיל 15 היגר עם הוריו ואחיו למונטריאול, ושם גם למד ארכיטקטורה. בגיל 29 זכה לתהילה עולמית עם הביטאט 67 – אלא שדווקא אחריה דלתות נסגרו ולא נפתחו, מחשש שהגאון הצעיר אוונגרדי מדי. "קשה בגיל כל כך צעיר להגיע לכזאת הצלחה, זה היה בעייתי", הוא אומר. "נוצר מתח עצום מול הקולגות שלי, ואפילו מול לואיס קאן (המנטור שלו), שעבדתי אצלו ולמדתי ממנו. כשבאו ושאלו אותו עליי הוא לא השתולל ממחמאות. אחרי זה היתה לי תקופה קשה. חשבתי שאני כל יכול, שהכל יהיה קל יותר מעכשיו, אבל דווקא אז הכל נתקע. כל מה שהייתי עושה היה אנטיקליימקס. תוכניות הוזמנו והוגשו — הביטאט ניו יורק, הביטאט פריז, הביטאט ירושלים, הביטאט פורטו ריקו — וכל אחת לא נבנתה, מסיבות שונות".

ב־1969 חזר לישראל ופתח משרד בירושלים שבשיאו העסיק כ־20 אדריכלים. אחד הפרויקטים המורכבים שליווה כאן במשך השנים היה של מתחם המגורים והמסחר ממילא, מול העיר העתיקה בירושלים, שספג לא מעט ביקורת על היותו ראוותני, ריק מדיירים, שרובם תושבי חוץ וזר לסביבה באופן שפוגע בתושבים הוותיקים. אבל ספדיה מרוצה: "עבדנו על זה 30 שנה, ולא הרפיתי כי האמנתי בפרויקט ובכך שהוא יכול לשנות את העיר. וזה תענוג לראות שבאמת כל העיר שם, כל האוכלוסיות". סיבה נוספת לשביעות הרצון שלו, הוא אומר, היא העבודה עם יזם הפרויקט אלפרד אקירוב. "יש פרויקטים שאני לא לוקח בגלל היזם. אני בודק את ההיסטוריה שלו, ואם נראה לי שהוא לא עשה בניינים טובים לא אעבוד איתו, כי הבניין טוב כמו הקליינט, לא רק כמו האדריכל. אקירוב היה אחד הקליינטים הטובים שעבדתי איתם, אין הרבה ברמה הזאת בארץ. הוא בונה טוב, כאילו הבניין שלו לשנים, והוא מתחזק טוב".

ב־1978, אחרי כמעט עשור של פעילות בישראל, הוזמן ספדיה לעמוד בראש התוכנית לעיצוב עירוני של אוניברסיטת הרווארד. הוא עבר לבוסטון והחל לקבל גם פרויקטים גדולים בקנדה, כמו הגלריה הלאומית באוטווה ומוזיאון מונטריאול לאמנות. בהמשך הגיעו מוסדות תרבות חשובים בארצות הברית, של ארגונים גדולים או יזמים פרטיים; פרויקט אחד שזכה לשבחים רבים, למשל, הוא מוזיאון קריסטל ברידג'ס שהוקם בלב יער בעיירה בארקנסו עבור אליס וולטון, יורשת וול־מארט חובבת האמנות, בהשקעה של 1.2 מיליארד דולר.

בשנים האחרונות הגיע גם לאסיה. בהודו, למשל, תכנן כמה פרויקטים לדיור, אך הפרויקט הגדול ביותר שלו הוא קהלסה, מרכז למורשת הסיקים במדינת פונג'אב, שמורכב משני מבנים המחוברים בגשר, צורתו של אחד מהם כשל מבצר. ספדיה חקר את הדת הסיקית במשך שנתיים כדי לתכנן מרכז שייראה כאילו נבנה לפני 300 שנה ותמיד היה שם. בסינגפור הקים את הפרויקט המשמעותי השני בקריירה שלו, לצד הביטאט 67: מרינה ביי סנדס — קומפלקס עצום ובו מלון, קזינו, מסעדות וקניוני ענק, שהוקם ב־5 מיליארד דולר. גם כאן יש גשר שמחבר בין שלושה מגדלי ענק, שנקרא סקיי פארק וכולל בריכה שכאילו נשפכת אל תוך העיר מקצה הבניין; האטרקציות השמימיות בגשר לבדו מייצרות הכנסות של כ־25 מיליון דולר בשנה. בניינים המחוברים בגשר, אגב, נהפכו לסימן היכר שלו, בפרויקטים שונים בעולם. "זה דבר שעובד טוב, אז הוא הופך לחתימה", הוא מחייך.

כעת הוא מרחיב בסינגפור את נמל התעופה, ג'ול צ'נגי, ומתכנן פרויקט מגורים גדול, שמורכב משני מגדלים מדורגים בעלי 38 קומות, המחוברים בשלושה גשרים במפלסים שונים, שמשמשים למטרות קהילתיות כמו גני ילדים ובריכת שחייה. "הסינגפורים הם עם צעיר, הבניינים מיועדים למשפחות עם ילדים, ולכן הם מאוד נדיבים בעניין של חללים קהילתיים". בסין תכנן כמה פרויקטים למגורים שנבנים כעת, ובקולומבו בירת סרי לנקה את מגדל המגורים הגבוה בעיר, ובו 65 קומות וכ־400 יחידות דיור.

עד כמה העבודה באסיה שונה מזו שבמערב?

"כמה שטוב לעבוד בסינגפור, ככה קשה לעבוד בסין. מסינגפור יש לנו הרבה מה ללמוד. יש להם שירות ציבורי ברמה שלא ראיתי בשום מקום. הם שולחים אנשים להרווארד ו־MIT, לקבל את החינוך הכי טוב, ואחר כך מחתימים אותם ל־15 שנות עבודה בממשל, ותענוג לעבוד איתם. הכל מסודר, את יודעת בדיוק למה מצפים, יש דרישות שהן תוצאה של תכנון מפורט וארוך טווח. הם מווסתים את התנועה, בונים מערכת רכבות תחתיות שהיא פשוט חלום. כשאת משווה להשקעה שאנחנו עושים פה בתחבורה הציבורית זה עולם אחר. והם לא יותר עשירים מאיתנו, הם פשוט מוציאים את הכסף אחרת".

המשטר שם אוטוריטרי, זה מקל עליהם.

"אם מסתכלים 40-20 שנה אחורה על ניו יורק, היתה תקופה שבה בנו את הפארקים, החופים ומערכת הכבישים. זו היתה דמוקרטיה, ופשוט החליטו שהתשתית בעדיפות עליונה. זה גם מה שקורה בסינגפור".

צילום: Timothy Hursley

ומה קורה בסין?

"שם הבעיה היא לא רק שהשחיתות קיימת, אלא שהיא משפיעה על תקנוני הבנייה. הם יוצאים מנקודת הנחה שיש שחיתות ושלא יבנו טוב ומכניסים את השיקול הזה לדרישות מפרויקטים, אז הכל הרבה יותר קשה ואיטי. את הפרויקט בצ'ונגצ'ינג לקח שנתיים לאשר".

אתה בונה שם למגורים, אבל אומרים שכבר כיום יש בסין 50 מיליון דירות ריקות.

"אני לא מבין את הכלכלה הסינית, ואני לא יודע אם יש 30, 40 או 50 מיליון דירות ריקות. אני בהחלט ער לזה שכשנוהגים בעיר בלילה ועוברים פרויקט אחרי פרויקט שנבנו בשנים האחרונות רואים שלא גרים שם, שאין אור. כנראה קונים את הדירות האלה לספקולציה, וזה מה שמביא אנשים לומר שזו בועה ושהיא תתפוצץ".

לצד אסיה, ספדיה מתכנן כיום לא מעט מבנים בארצות הברית. על חוף ימה של צ'רלסטון, בדרום קרוליינה, הוא מתכנן את המוזיאון הלאומי למדליית הכבוד (Medal of Honor), האות הגבוה ביותר המוענק לאנשי צבא אמריקאים; הבניין שתכנן זהה בצורתו לכוכב המדליה. במקביל הוא משתעשע בגן המשחקים הנדל"ני הגדול בעולם, ומתכנן מגדל מגורים בגרמנט דיסטריקט במנהטן. "זה אזור שמשתנה ברגעים אלה, ובשכנות אלינו בונים ארבעה מגדלים נוספים".

בחיפוש אחר מה שעוד לא עשיתי

על יופי וכבוד

בארץ ספדיה עוסק כיום רק בתכנון "אצבע" נוספת לנתב"ג 2000 והמטה החדש של רשות העתיקות בירושלים. צמצום היקף העבודה כאן, לטובת עלייה בעבודה במזרח ובמערב, הוביל להקטנת המשרד שלו, שבו שלושה שותפים שעובדים גם על פרויקטים עצמאיים שלהם. בסינגפור הוא מעסיק עשרה אדריכלים, כך גם בשנגחאי, ובמטה בבוסטון יש 80. תיאורטית, הוא היה יכול לצמוח יותר, אבל "אני לא מאפשר למשרד לגדול מעבר ליכולת שלי להיות מעורב אישית ולטפל בכל פרויקט. זה בעצם מה שמגביל את המשרד". חלוקת העבודה דנה אותו לחיים של נסיעות: המרכז הוא בבוסטון, ומשם הוא יוצא בכל חודש לכמה ימים לסינגפור ולסין, ובדרך עוצר במדינות נוספות, כולל ישראל.

אחרי 50 שנה במקצוע, מה קורה להתלהבות?

"כל פרויקט מרגש אותי כאילו זו הפעם הראשונה", הוא אומר בעיניים נוצצות ובחיוך גדול. "כשעושים ספרייה שנייה ושלישית, יש תהליך למידה מפרויקט לפרויקט, זה מתפתח, והבניינים כל כך מושפעים מהמיקום שלהם. ואני גם מכוון ומנסה לעשות בניינים שעדיין לא עשיתי. למשל כשרציתי לעשות ספרייה חיפשתי פרויקט כזה. לא עשיתי בית חולים אז חיפשתי אחד ועכשיו בונים את הראשון שלי בקרטחנה, קולומביה. אז יש גיוון עצום כי אני מחפש גיוון, אבל גם כי כל פרויקט הוא סיפור חדש. עכשיו אני רוצה לעשות אצטדיון".

איך אתה מודד הצלחה של פרויקט? כשאתה מרוצה? כשהדיירים מרוצים? הקולגות? כשהוא כלכלי?

"הכל קשור אחד בשני. תראי, בניין עיריית בוסטון, שהוא כבר בן 40, קיבל ביקורות טובות מאוד מאנשי מקצוע, אבל תושבי העיר שונאים אותו. יש סביבו כיכר ענקית מתה והבניין עצמו הוא אדריכלות ברוטליסטית מבטון גס. בניינים שלא אוהבים אותם — לא שומרים עליהם, אז את גם רואה הזנחה. בניין שאוהבים וגאים בו שמור לתפארת. כך שהטסט הראשון הוא שהציבור הרחב והדיירים אוהבים את המבנה. מבחינת הכרה ציבורית, הניסיון שלי הוא שצריך לחכות. יש פרויקטים שבהם זה קורה מיד, אבל בהרבה מקרים זה מגיע עם הזמן. ואתה גם מפתח קצת נוגדנים לכל הנושא הזה".

"הנושא הזה" הוא הדיון בתוך הסצנה האדריכלית ובתקשורת על העבודות שלו. בישראל, למשל, ספג ביקורת לא רק על ממילא והתוכנית למערב ירושלים אלא גם על מודיעין. "הפרויקטים שלי עוררו ביקורת בלי סוף", הוא מאשר, ונדמה לי שאני שומעת שמץ של גאווה בקולו. הוא שומר את כל קטעי העיתונות שמתפרסמים על הפרויקטים שלו, כולל החריפים ביותר. "אני רגיל לביקורת, הפרויקטים הכי מוצלחים שלי, כמו הביטאט, קיבלו ביקורת קשה לפני שהם נפתחו. באסיה יש פחות ביקורת, אבל בארץ אפילו יד ושם חטף ביקורת".

אמרת בעבר שבישראל לא מפרגנים. למה?

"זה מקום קטן, נורא תחרותי, כולם חכמים ומשכילים, יש פחות הזדמנויות, ויש משהו באופי היהודי, אולי באופי הישראלי, של קנאת סופרים וחוסר פרגון. אני חושב שזה יותר קשה לאדם כמוני, שגם מקומי, מדבר את השפה ומעורה, אבל גם בא מבחוץ. זה מעורר את השאלה אם הוא משלנו או לא משלנו. אבל מאז שפתחתי פה את המשרד ב־1969 התמדתי. לא הרמתי ידיים".

לפחות החיבוק בעולם מעניק לו סיפוק, חותמת לדרך שעשה ולדגשים שלו. במאי, כשקיבל את מדליית הזהב של ה־AIA, אמר בנאומו: "הפכתי לתלמיד קשוב של התרבות וגיליתי את הסיפוק בבניינים שבאמת שייכים, כאילו מאז ומתמיד היו שם והם עדיין הולמים את הצרכים של היום. הרעיון שיש פתרונות אוניברסליים שמתאימים לכולם חייב להיעלם מהעולם בדיוק כמו הקולוניאליזם". את הדברים סיים בשיר שכתב ב־1982, בעיר העתיקה, באנגלית, והוא לדבריו היחיד שכתב בחייו: "מי שמחפש אמת ימצא יופי/ מי שמחפש יופי ימצא הבל/ מי שמחפש סדר ימצא סיפוק/ מי שמחפש סיפוק יתאכזב/ מי שרואה בעצמו משרתם של אנשים אחרים ימצא את השמחה בביטוי עצמי/ מי שיחפש ביטוי עצמי ייפול לבור השחצנות/ שחצנות מנוגדת לטבע/ באמצעות הטבע, טבע העולם וטבע האדם, נחפש אמת/ אם נחפש את האמת נמצא יופי".

למה בחרת להקריא אותו?

"חשבתי שהוא מסכם את אמונותיי כאדריכל ובסוגיות ושאלות שמעבר לאדריכלות. הרבה מהנאום שלי עסק ביחסים בין אדריכל ומי שהוא מעצב עבורו. זה מתקשר לכך שצריך מידה של ענווה והכרה שמה שאתה עושה הוא חלק מתהליך התפתחותי. וכמו בברירה הטבעית, תהליך כזה תמיד שואף לשלמות ומכאן נובעת ההגדרה שלי למה שמייצר יופי".