הערבות של דלק ונובל במקרה של אסון סביבתי במאגר תמר: רק 35 מיליון דולר

מהנתונים המפרטים את הערבויות שהפקידו שותפויות הגז עולה כי ערבות כיסוי הנזקים במאגר לווייתן עומדת על 50 מיליון דולר - 20 מיליון לחזקת לווייתן דרום, ו־30 מיליון דולר לחזקת לווייתן צפון. במאגרי כריש ותנין, על ארבעת הרישיונות שמרכיבים אותם, הערבות היא 5 מיליון דולר. במאגר ים תטיס שפעל מול חופי אשקלון עד העת האחרונה, הערבויות עומדות על 15 מיליון דולר. כל המאגרים מוחזקים בעיקרם על ידי דלק קידוחים ונובל אנרג'י.

פרט מטריד שעולה מהנתונים הוא שאף על פי שחוק הנפט מחייב את החברות המחפשות גז להפקיד ערבויות למקרה של תאונת קידוח או אסון אקולוגי, יש שותפויות שלא הפקידו כלל ערבות כזאת. בין שותפויות אלה אפשר למצוא את שותפות גוליבר, שיו"ר הדירקטוריון שלה הוא ראש המוסד לשעבר מאיר דגן. גם שותפות שמן שבשליטת ג'קי בן זקן ואבהרם נניקשווילי לא הפקידה ערבות, אף שכבר ערכה קידוחי ניסיון. משרד התשתיות נמצא במגעים מול שותפיות אלה להפקדת הערבויות.

אסון עברונה יקר יותר

הנתונים נמסרו בתגובה לעתירה לחשיפת נתונים שהגישו העמותות לפני כחצי שנה באמצעות עו"ד רחלי אדרי, רונה זמשטייגמן ואביתר קנולר. עם זאת, המשרד מסרב להשיב לדרישת העמותות לחשוף נתונים על פוליסות הביטוח שרכשו השותפויות לכל רישיון או חזקה, ובייחוד את גובה הפיצוי המקסימלי האפשרי לקופת המדינה במקרה של אסון.

סעיף 57 לחוק הנפט קובע כי "לא תינתן זכות נפט אלא אם נתן המבקש ערבון או ערבות... המניחים את דעתו של המנהל, כערובה לנזקים שייגרמו בפעולותיו... ולהוצאות שהוא חייב לשלם לפי חוק זה", כדי שבמקרה של תקלה יהיו למדינה ביטחונות לטפל בנזק. אסון דליפת הנפט מצינור קצא"א בשמורת עברונה נחשב לאסון האקולוגי החמור ביותר, ומומחים מהטכניון מעריכים את תיקון הנזק ביותר מ־500 מיליון שקל. זוהי הערכה נמוכה לעומת העלות באסונות בקידוחים ימיים. לאחר אסון דליפת הנפט במפרץ מקסיקו חויבה BP הבריטית לשלם 18.72 מיליארד דולר על הנזקים.

קידוח תמר צילום: אלבטרוס

הערבות שנקבעה בישראל היא הסכום הראשוני והמיידי שהמדינה יכולה לשים עליו יד כדי לממן את העלויות הכבדות. הבטוחה הנוספת שהשותפויות צריכות לדאוג לה היא פוליסת הביטוח שאמורה לספק את הסכום העיקרי לכיסוי הנזקים. אולם משרד התשתיות מסרב לחשוף את גובה הביטוח.

האינטרס הציבורי הוזנח

גובה הערבות עודכן בספטמבר 2014 בנוהל של משרד התשתיות, הקובע כי בחזקה (תגלית מסחרית) ביבשה הערבות המינימלית היא 1.5 מיליון דולר, ובחזקה ימית - 7.5 מיליון דולר. עם זאת, החוק קובע שהמנהל, שהוא הממונה על הנפט במשרד האנרגיה, יכול לדרוש ערבויות גבוהות מאלו, עד רמה "שתניח את דעתו".

אך על פי העתירה הוזנח האינטרס הציבורי במשך שנים, והתברר שקידוחים קודמו ללא מתן ביטחונות כלל או בלי ביטחונות מספיקים. העותרים פנו למשרד התשתיות והאנרגיה מכוח חוק חופש המידע, אולם לטענתם הוא סירב למסור את המידע.

במשרד נימקו זאת בסעיפים מחוק הנפט המאפשרים לבעלי הזכויות לדרוש לשמור ידיעות שנוגעות לסיכויים לגילוי נפט. עוד טענו במשרד שמסמכי הביטוח כוללים מידע מסחרי רגיש.

ממשרד התשתיות נמסר בתגובה כי "מעל 90% מבעלי הרישיון העמידו את הערבויות, מלבד חברת גוליבר שקיבלה התראה לפני לקיחת הרישיון וחברת שמן שערערה על ההנחיות. יחד עם חברת ייעוץ בינלאומית בחן המשרד את פוליסת הביטוח ואת גובה הביטוחים הנדרש. הכיסוי הביטוחי עומד בסטנדרטים בינלאומיים המחמירים".

עו"ד קנולר, ממגישי העתירה אמר כי "רק לאחר העתירה מצאה המדינה לנכון להעביר את הערבויות שניתנו לה על פי החוק. התנהלות המדינה שמתחמקת למסור את נתוני הביטוח מעלה את השאלה על מי היא מגנה: על הציבור או על בעלי הזיכיונות?".