דברים טובים באים במשאית

"כאן" הוא החוף הכי צפוני של אילת, שאליו הגיעו לפני שבועיים וחצי. ואת כל מה שהם צריכים יש להם בתוך משאית שהפכו לבית, ושהחליפה את הדירה החולונית שבה חיו עשרות שנים. מגרש הקרוואנים שומם, רק כמה יחידים חונים בו, והם נראים ריקים. רוח קרה מנשבת, מקפיאה את העצמות ("כאן אין מלונות שיחסמו את הרוח", מסביר איציק), אבל בני הזוג לא מפסיקים לחייך. ראיתי את החיוך הזה לא מזמן, בהודו, מרוח על פניהם של ישראלים שעברו את גיל 30 והצליחו למלט את עצמם לחופשה אחרת. זה חיוך שאומר: עכשיו אני צריך להיות מאושר כי בעצם ניצחתי את המערכת, ואני אהיה מאושר גם אם הגסטהאוס שלי הוא לא מלון 5 כוכבים ולפעמים עולה ממנו צחנת שירותים. אצל אורה ואיציק הסטייט אוף מיינד הזה לא אמור להיות זמני. זו לא חופשה. ככה הם חיים עכשיו, ללא הגבלה, בלי חזרה למירוץ שמחכה מעבר לפינה, בלי שום מחויבות. מה הפלא שהם לא מפסיקים לחייך.

בלי פנסיה, עם חלום

2.5 מטרים רוחב על 8 מטרים אורך, זה הבית של החגואלים. בשטח הזה — שלכל מי שהתרגל לעולם שבו אושר נמדד במטראז' ייראה מגוחך — הם התקינו חלל של סלון ומטבח (עם כיור ודלפק, כיריים ותנור), חדר שינה ושני חדרי שירותים, אחד להם, עם מקלחת, ואחד לאורחים. ככה זה, הם מהדור שחייב שירותים לאורחים.

מבחוץ, זו נראית כמו משאית עם חלונות, לא כמו קרוואן. אבל היא מכריזה על עצמה הרבה יותר מזה: בין שפריצים של תכלת וכחול, הדופן מתהדרת בשם שבני הזוג העניקו למשאית — "חלומנע". "הייתי צריך שינוי. וכדי לעשות שינוי אתה צריך לחלום", מסביר איציק. "רוב האנשים חולמים, אבל רוב האנשים לא עושים עם החלומות שלהם כלום, הם רק ממשיכים לחלום". אחר כך הוא יוסיף שלא בטוח שהלוגו החולמני יתנוסס על המשאית עוד הרבה זמן; בני הזוג מחפשים ספונסר — כזה שירצה להשתמש במשאית שלהם כפרסומת, יצבע אותה בהתאם וישלם להם בתמורה.

אורה ואיציק חגואל על רקע בית המשאית שלהם. "יש לי כל מה שאני צריך, ומתברר שמה שאני צריך זה לא הרבה" צילום: מאיר אוחיון

בינתיים הם מסתפקים במה שיש, פנסיה זעירה והשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. כרגע זה מספיק, כי הם חיים off the grid, מחוץ למערכת ולמירוץ העכברים. בארצות הברית זו תופעה מוכרת, בארץ החגואלים עדיין נדירים. "אני לא צריך יותר את המערכת", איציק אומר, "את התשתיות המוניציפליות והממשלתיות. אין לי הוצאות על חשמל, מים, ארנונה, בעצם אין לי הוצאות על כלום. יש לי על הגג פאנל סולארי שמספק לי חשמל בחינם. בשביל מים יש לי מכל של 900 ליטר, אני ממלא בתחנות דלק או מהברזים במגרש הקרוואנים. גם דלק אני בקושי קונה, כי אני לא צריך לנסוע כל הזמן ממקום למקום. את כל החורף אנחנו מתכננים לבלות פה בים, כשכולם קופאים במרכז. וכשיתחיל להיות חם, ניסע צפונה, למטולה או לרמת הגולן. אנחנו פשוט לא צריכים כלום, רק מזון, ובשביל זה מספיק לי מה שיש לי. אז אני לא צריך יותר לעבוד".

רוב חייו הוא ניהל מפעל קטן לטקסטיל, ייצר בגדים בארץ, בשטחים ואחר כך בטורקיה. "ייצאתי בגדים לגרמניה, להולנד, מכרתי לרשתות הגדולות. והייתי עצמאי. בתור עצמאי אתה חי כאילו יש לך פוליסת ביטוח מהחיים, הולך ומפוצץ את הכסף, התגלגלתי. אז אין לי משם פנסיה. עבדתי נהדר, עד שבאו ואמרו 'אתה לא שווה כלום, כי אנחנו מביאים הכל מסין והרבה יותר טוב'. אז ירדתי מהדבר הזה, נהייתי נהג משאית. 10 שנים נהגתי, ומזה יש לי פנסיה של 500 שקל לחודש ועוד השלמת הכנסה". גם אורה מקבלת פנסיה קטנה, אחרי שעבדה במשך שנים כמזכירה של בית ספר דמוקרטי ביפו ופרשה לפני ארבע שנים.

השנים האחרונות, הם מודים, לא היו קלות. "איציק עבד כנהג משאית בחברת עצים. זאת עבודה קשה מאוד לאדם בגילו. הוא היה חוזר הביתה הרוס וסחוט, מתקלח ונרדם מול הטלוויזיה", מספרת אורה, ואיציק ממשיך: "למה אני עובד? בשביל מה? בשביל לאכול במסעדה? אני יכול להרשות לעצמי במסגרת מה שיש לי. האם אני עובד בשביל להשאיר לילדים שלי ירושה גדולה יותר? רק חמור יכול להגיד על עצמו שהוא חמור ולהיות צודק. זה מה שהייתי. הגעתי להכרה שאני לא יכול לעשות טיול מסביב לעולם. ועם מה שיש לי אני בקושי יכול לחיות. ככה נולד החלום על שינוי, אבל לחלום זה קל. כדי להגשים את החלום, הייתי צריך להבין שאת מה שיש לי אני לא רוצה".

מורדים בתפקיד הסבא־סבתא

ההבנה שהם זקוקים לשינוי נולדה אצל בני הזוג, שהקשר ביניהם מעורר השראה, לפני כשנתיים. אבל לקח זמן לכוון את החלום הזה. איציק רצה לעבור לגור בערד, אורה במצפה רמון. הפשרה שנמצאה היתה קרוואן. אביה של כלתם כבר חי ככה, אחרי שהתגרש. "המפגשים איתו הראו לנו שאפשר לגור גם אחרת. הם פתחו לנו את הראש", הם מסבירים. אבל בעיצומו של חיפוש קצר אחרי קרוואן, הם הבינו שזה לא בשבילם. "איציק גבוה והקרוואנים קטנים מאוד, וגם רצינו יותר ספייס, יותר נוחיות. בקרוואן כל תנועה שלך מורגשת", אומרת אורה. הרעיון הבא היה להסב אוטובוס לחלל מגורים — מהלך נפוץ בעולם, בייחוד בארצות הברית. הם בדקו אוטובוסים בכל הארץ, עד שהגיעו למסקנה כי דופנות הזכוכית של האוטובוסים חשופות מדי עבורם. "רצינו בית. אוטובוס הרגיש כמו לחיות בחלון ראווה". כששמעו על יוסי טיאר, אנימטור שבנה בית במשאית (ומת לפני כשנתיים), הבינו מה הם צריכים לעשות.

הסלון והמטבח במשאית. בשטח של 2.5 מטרים על 8 מטרים הכניסו שני חדרים ושני חדרי שירותים צילום: מאיר אוחיון

הם החלו בחיפוש אחר הבית הבא שלהם, ובתחילת מרץ קנו משאית יד שנייה, מודל 2009, ב־120 אלף שקל. הם שכרו איש מקצוע שמתמחה בבניית קרוואנים, וליוו את העבודה שלו מקרוב: "רצינו להיות מעורבים בכל פרט, היה חשוב לנו שדברים יהיו מדויקים". בתחילת הדרך המשפץ עוד היה סקפטי לגבי התוצאה הסופית, בסיומה הוא כבר רצה לקנות מהם את המשאית, מה שהיה יכול להניב להם רווח נאה. הם סירבו. "רציתי לגור במשאית, לא עשיתי את זה בשביל רווח", מסביר איציק.

אחרי כחצי שנה ועוד 190 אלף שקל, המשאית היתה מוכנה, ורק אז הם התחילו לספר עליה לאחרים. גם מהילדים הסתירו הכל לאורך כל התהליך. במבט לאחור, הם אומרים, זה כאילו היוצרות התהפכו: הם הפכו לזוג בני נוער המתכננים את הבריחה מהבית ומסתירים זאת מהמבוגר האחראי. "היינו נוסעים בסופי שבוע ובסוף ימי העבודה כדי לראות איך בניית המשאית מתקדמת".

הם הורים לשלושה — הבכור (43), שחי בחדרה, הוא איש משטרה ואב לשלושה. האמצעית (39) היא אם לבת שעובדת בחברת מחשבים וגרה בחולון. הצעיר (38) עוסק בתיירות, חי בתאילנד ומגדל שלושה ילדים. "פחדנו לספר את זה לילדים כי הם בוודאי היו מנסים להפעיל עלינו לחצים שנרד מזה", אומר איציק. "מבחינתם אנחנו מבזבזים להם את כספי הירושה בכל מיני הרפתקאות. כשסיפרנו להם, הבן הגדול חשב שהשתגענו. הוא אמר: 'אבא של אשתי כבר גר בקרוואן. מה אני צריך עכשיו גם שההורים שלי יגורו שם?'. הבת הקטנה אמרה: 'תעשו מה שטוב לכם', אבל בעיקרון שלושתם החמיצו פנים". ואורה מוסיפה שהילדים עדיין לא הגיעו לאילת לבקר, ושבאופן כללי "צעירים מעדיפים לראות אותנו בתפקיד של מבוגרים, של סבא וסבתא, זקנים בפנסיה. חושבים שאנחנו מיושנים. אבל אנחנו לא כאלה".

גם בעבודה של איציק לא ידעו, עד שהתפטר. "כשאמרתי לבוס שאני עומד לעזוב הוא שאל, 'עשיתי לך משהו לא בסדר?', אמרתי שאין לי טענות. בהתחלה הוא חשב שאני עובר למתחרה ורצה להעלות לי את השכר. כשהוא הבין שאני נחוש לעבור לקרוואן הוא אמר: 'אני נותן לך שבועיים כי אתה לא תסתדר עם האשה, אתם תחיו אחד בתחת של השני'. הבאתי אותו למשאית כדי שיתרשם, ובסוף עשו לי מסיבת שחרור וקנו לי שעון זהב".

אולי זה לא מתאים

כשהמשאית היתה מוכנה, בני הזוג התפנו להבין אילו חפצים הם צריכים כדי לצאת לדרך, ולפנות את הדירה שבבעלותם בחולון. "נפטרתי משני שלישים מהגרדרובה. לא פשוט לעשות את זה, אבל הבנתי שאני פשוט לא צריכה את הדברים האלה", אומרת אורה, ואיציק מוסיף: "תרמתי חליפות חדשות מהניילון".

בשלב הפינוי, המשאית חנתה ליד ביתם ברחוב גולומב בחולון. הסתגלות הדרגתית, שלהם אליה ושלה אליהם. השכנים באו להסתכל. "הם חשבו שחסר לנו בורג. מתברר שאנשים בבסיסם הם מאוד שמרנים", מסביר איציק. "אבל היה חשוב לנו להתחיל את המסע בסביבה מוכרת, ליד האנשים שאנחנו מכירים. חששנו לקפוץ ישר למים העמוקים. לא האמנו שאנחנו עושים את זה. זה לא פשוט לנו לעשות את המעבר הזה. אנחנו עדיין מחזיקים את הדירה, לא השכרנו אותה. חוששים שאולי זה לא יתאים לנו, החיים האלה, ונחזור אליה".

חדר השינה. קרוואן היה קטן מדי, אוטובוס היה חשוף מדי, משאית התגלתה כפתרון המוצלח צילום: מאיר אוחיון

אחרי שבועיים, בנובמבר, הרשו לעצמם להתרחק קצת, וחנו מול הים — בבת ים. אחרי עוד שלושה שבועות עלו צפונה, לחיפה, כדי להעביר את המשאית טסט בטכניון, במכון שבודק כלי רכב חריגים. "ואז התכוננו לחזור לחולון, אבל הבנו שאנחנו כבר בשלים ויכולים להתרחק קצת, וירדנו לאילת. בדרך עצרנו בערד ובמצפה רמון", אומרת אורה.

כשהגיעו לאילת התמקמו בחוף המאפשר חניית קרוואנים בחינם. שם הכירו את יהודה לוינזון (56), בעל חברה להשכרת קרוואנים, שהתלהב מהמשאית, ומיד נהפך לידיד. עכשיו הוא דופק בדלת, בא להתקין ממיר נוסף לטלוויזיה שבחדר השינה, שיהיה, אפילו שאיציק אומר ש"אין מה לראות, הכל משעמם".

לוינזון מזמין את בני הזוג לביתו באילת, כדי שיכירו את אשתו ואולי היא תשתכנע, וגם הם יוכלו לעבור למשאית. עוד לא מדובר בתופעה מתפשטת; הרוב נרתעים מהרעיון. אחות של איציק, למשל, שביקרה אותם כמה ימים לפניי, אמרה ש"גם תמורת מיליון דולר לא הייתי גרה ככה". אח של אורה, תושב אילת בעצמו, מזועזע מהרעיון. גם אשתו של יהודה, ענת, על כוס תה ועוגת קוקוס משובחת, מסבירה שהיא מעדיפה את הדירה שהיא כל כך אוהבת. "טיולים בקרוואן זה נחמד לשבוע, אולי שבועיים, לא ליותר מכך", היא אומרת.

גם מי שמתלהבים או מנסים לגור כך לא תמיד מצליחים להתמיד. במגרש הקרוואנים הכירו אורה ואיציק זוג צעיר מאזור הצפון, שירדו דרומה עם קרוואן ותינוקת. היום הם היו אמורים להדליק נרות יחד, אבל אורה מקבלת מהם הודעת ביטול. "נראה לי שבקור הגדול הם התקשו לחמם את הקרוואן, וגם המים שהיו להם לא הספיקו להם. גם השירותים הכימיים לא ממש מספיקים לתקופה ארוכה", היא אומרת. "צריך להיערך בהתאם ולתכנן בקפידה. הם לא עשו את זה לצערי. בעיקרון הם תכננו להיות שנה בקרוואן, אבל עברו רק כמה חודשים והם התייאשו ועומדים לעזוב. למזלם גם מי ששכרו מהם את הבית שלהם ביקשו לעזוב".

כל הזמן שבעולם

ערב, אנחנו שוב במשאית, ואני הולך לשירותים. כשאני מוריד את המים נשמעים קולות רמים וכל המשאית רועדת. זו סילוקית משוכללת, מסבירים המארחים, שהופכת את השפכים לנוזלים נקיים (יחסית) ומאפשרת לשפוך אותם בכל מקום, בלי מפגעי ריח וזיהום.

אני נשאר לישון, ומגלה שספסל הישיבה בסלון יכול להיהפך למיטה. איציק מרגיע שאין מה לדאוג. הכל שומם מסביב, אבל יש לו אקדח, על כל צרה שלא תבוא. הקור גובר, אבל בני הזוג לא מדליקים את המזגן, כי הפאנל לא אגר מספיק אנרגיה סולארית. אני נרדם מכוסה בשתי שמיכות, וכלום לא מעיר אותי. גם לא הצעקות שהעירו אותם ב־1 בלילה, של אשה שהתקרבה לקרוואן וצרחה ארוכות שאסור להם לחנות שם. למחרת יתברר לי שהיא הומלסית, שגרה מתחת לעץ בפאתי המגרש.

ב־4:30 לפנות בוקר איציק ואורה מעירים אותי. יש זריחה, והם קמים לראות אותה כל בוקר. אחר כך אורה יוצאת לצעוד, בשאר הזמן היא סורגת, או שוחה בים, או עובדת על הספר שלה: היא הכירה את איציק כשהיתה בת 14, ומאז הם יחד. כששירת בצבא כתב לה מאות מכתבים, היא ענתה לו במאות משלה, ועכשיו היא מאגדת את כולם יחד ורוצה להוציא אותם לאור.

גם איציק שקוע בתחביבים. הוא קורא המון ספרים, שצבר כל השנים, מנגן על גיטרה, כותב שירה וסיפורים קצרים, מלחין שירים של עצמו ומתכנן להוציא ספר שירה. הבוקר הזה מוצף גם ברכות, בטלפונים והודעות. מתברר שזה יום ההולדת שלו, והוא מאושר. "אני פשוט נהנה בפעם הראשונה בחיים שלי לא לעשות כלום. אני קם בבוקר, טוב לי, ואני לא עושה כלום. ונמשיך לעשות את זה כל עוד יהיה לנו כוח".