למה כולם שונאים את התל־אביבים?

"תל אביב מתנהלת כמו מדינה בפני עצמה, אנשים לא מבינים את זה, היא לא חלק ממדינת ישראל — היא משהו נפרד לגמרי. זאת עיר שנוגדת את כל מה שקשור לרעיון היהודי במדינה".

מיקי מכלוף זוהר, ינואר 2016

בתחילת החודש, כשחבר הכנסת מהליכוד מיקי מכלוף זוהר אמר את הדברים שלעיל בניסיון (שנכשל בסופו של דבר) לקדם חוק לסגירת עסקים בשבת, הוא ידע שיש לו גב. שאין באמירה הזאת פרובוקציה אמיתית והיא גם אינה מציגה איזו נקודת מבט חתרנית על החברה הישראלית. להפך. האמירה של זוהר צמחה מתוך אווירה ציבורית ברורה שמסמנת את תל אביב כישות זרה בתוך ישראל, ושונאת אותה ככזאת.

הנה תמונת מצב מקוצרת של האווירה הזאת: בזירת "הרחוב" — באינטרנט, בטוקבקים וברשתות החברתיות — כמחצית מ־75 אלף הפוסטים ב־2015 שבהם הוזכרו תל־אביבים כללו הכללות מהסוג של "בועה", "תל־אביבים מנותקים" ובאופן עקרוני התייחסות מבטלת לתושבי העיר כ"שמאלנים". הכעס בפוסטים האלה אינו מופנה לבעיותיה של תל אביב העיר — הפקקים, המחירים, הדירות המתפוררות, ראש העירייה או אירועים המוניים — אלא מבוסס על שנאה לרעיון של תל אביב ובעיקר לתל־אביבים עצמם. הנתונים, שלקוחים מדו"ח השנאה של קרן ברל כצנלסון בשיתוף חברת המחקר Vigo, חושפים את עומקה של השנאה הזאת: כרבע מהשיח על התל־אביבים ב־2015 כלל שימוש בקללות ואלימות מילולית —

"זבלים", "זונות", "חארות", "תל־אביבי שמאלני מסריח", "מדינת תל אביב הזבלים" — פי ארבעה מהשימוש בקללות נגד ירושלמים ופי שמונה מהקללות נגד חיפאים.

התל־אביבים חוטפים לא רק ברשת, אלא גם ברחוב, בבית. בדצמבר צץ פתאום שלט ענקי בשדרות רוטשילד, שאומר "העם בעד צה"ל, העם נגד השתולים". זה היה חלק מקמפיין רחב של ארגון הימין אם תרצו נגד ארגוני שמאל, והמסר של השלט הזה, במיקום הספציפי הזה, היה ברור: מצד אחד תל אביב — שמאלנים, שתולים, שונאי צה"ל — ומצד שני העם. לקמפיין הזה אחראי משה קלוגהפט, יועץ תקשורת ומלבה שנאה ידוע, שלצד מלחמתו העיקשת בשמאל סימן גם מטרה סביב תל אביב. הוא היה, למשל, האיש שהגדיר את התל־אביבים חסרי עמוד שדרה ובכלל די בלתי נסבלים, באמצעות קמפיין ה"לא מתנצלים" של הבית היהודי, שבו גילם נפתלי בנט היפסטר מזוקן שלא מפסיק לבקש סליחה מכל אחד שהוא בא איתו במגע. הפניית האש של הימין כלפי תל אביב, אגב, מגיעה לעתים למקומות ממש מפתיעים. כך, כשנחשפו העדויות שלפיהן ח"כ ינון מגל מהבית היהודי הטריד מינית, הוא אמנם הודה והתפטר, אבל הטוקבקים פטרו את מגל מאחריות והאשימו את תל אביב, עיר הפריצות והזימה, שהדיחה יהודי כשר ואיש משפחה למעשים כאלה. בבחינת יש צדיקים בתל אביב, אבל העיר הורסת אותם.

אם השנאה לתל־אביבים היתה נגמרת רק בזה, בטוקבקים שמזהים אותה עם שמאל וחופש (השווה ערך לפריצות) ובמתקפות של גורמי ימין שצריכים לסמן אויב פנימי — דיינו. אבל השנאה הזאת כל כך עמוקה, שהיא נמצאת גם אצל ליברלים שמאלנים, לפחות בעיני עצמם. "אני רוצה להקיא מהמטורפים הימנים האלימים וההזויים שנראו רוקדים בחתונה המבחילה עד מאוד, ואני רותח מזעם כשאני שומע את יפי הנפש המלוקקים של השמאל, היושבים בבתי הקפה בתל אביב ועושים עצמם למצפון המוסרי שלנו", כתב יובל דיסקין ממש באותו שבוע שבו תלה קלוגהפט את השלט בתל אביב. דיסקין, לשעבר ראש השב"כ ומבקר קבוע של שלטון הימין, בעצם לא הסתפק בלמתוח ביקורת על אנשי הימין הקיצוני שנראו רוקדים ודוקרים בסכין תמונה של הפעוט שנרצח בשריפה בכפר דומא; הוא היה חייב גם "לאזן", ולתקוף את יושבי בתי הקפה של העיר המושמצת. כאילו ברורה מאליה ההקבלה בין מי שתומך בטרור וברצח תינוקות לבין מי שאוהב אספרסו ארוך ומעז להשמיע את דעתו. ודיסקין אינו היחיד. גב לשנאה לתל אביב ניתן למצוא דווקא בקרב כמה מאנשי השמאל הרדיקלי. "אין זה מפתיע כי מי שיונקים וחיים מהשאריות שמחלקת הבועה התל־אביבית, שגולת פעילותם מסתכמת בכתיבת פוסטים כועסים בפייסבוק, לא יתחברו לעזרא נאווי. עזרא הוא ניגוד וסתירה של כל התרבות הילדותית הזו", כתב באחרונה מיכאל סולסברי־כורך, ירושלמי, מרקסיסט ופעיל חברתי ושמאלני, במאמר תמיכה באיש השמאל נאווי.

לכל המתקפות האלה תל אביב הגיבה כמו תל אביב — בשילוב של התמרמרות ואדישות. פוסטים ומאמרים נכתבו, בתי הקפה נותרו מלאים. מאחורי התגובות הללו עומדות לא רק בחירות אישיות של אנשים, אלא גם היסטוריה עירונית. בידיעתם או שלא בידיעתם של התושבים, הם ממשיכים מסורת ארוכה של עמידה איתנה במתקפות על העיר מתוך החברה הישראלית.

בימים שבהם התל־אביבים שוב ניצבים על המוקד, "מוסף כלכליסט" יוצא לבחון את ההיסטוריה של המוקד הזה, ומגלה שתל אביב ספגה אש מאז הקמתה ועמדה בכל, בין השאר בגלל היחסים המורכבים מאוד של שאר המדינה עם המטרופולין המרכזי שלה. ישראלים אוהבים לשנוא את תל אביב, אבל לא יכולים בלעדיה. בעלי תפקידים רשמיים במדינה תוקפים אותה אבל תמיד מוצאים גם זמן לקפוץ לקפה. ובסופו של דבר היא לעולם נשארת הקטר שמושך את המפעל הזה קדימה. הכלבים נובחים, והעיר דוהרת.

ערכים חלופיים > המבנה הציבורי הראשון שהוקם בתל אביב כבר ב־1909 לא היה בית כנסת אלא גימנסיה הרצליה ברחוב הרצל צילום: Government Press Office

מצעד הגאווה ב־2014. החילוניות והליברליות אפיינו את תל אביב מאז הקמתה — והרגיזו דתיים כבר אז צילום: אי פי איי

דת ומדינה בעיר הלבנה

"תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל ותמצאו את דמות דיוקנה של תל אביב: אותה תרבות תלושה, אותו חוסר שורש, אותה תלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה עצמיות מדומה — הנחכה גם לאותו סוף?".

דוד בן־גוריון, מרץ 1935

ב־1935 תל אביב היתה בת 26, וכבר מנוע פוליטי, תרבותי וכלכלי של היישוב העברי המתחדש. סופרים ואמנים, אנשי עסקים ומדינאים מילאו אותה, ובהם דוד בן־גוריון, כבר אז מהמנהיגים הבולטים של היישוב, שגר בשדרות קק"ל, לימים שדרות בן־גוריון. ודווקא משם, מהשדרה הרחבה המובילה לים, הוא השווה את תל אביב לקרתגו, לא פחות, בניסיון לקדם את עבודת האדמה והרומנטיזציה של חיי הכפר, אלטרנטיבה אגררית שמפנה גב לאורבניות. בן־גוריון היה חריף, כהרגלו, אבל הוא עצמו ירד לשטח רק 18 שנה אחר כך, ב־1953. עד אז גם הוא, חרף ההתקפה על העיר, לא מיהר לעזוב אותה.

המסר לאורך השנים היה זהה: הרוח התל־אביבית מנוגדת לרוח המדינה או המדינה שבדרך, שצריכה להיות מיישבת אדמה/סוציאליסטית/יהודית, תלוי מתי ואת מי שואלים. ולא סתם מנוגדת, הרוח התל־אביבית פוגעת במפעל הגדול שסביבה ומזיקה לו. במשך כל השנים, המחזיקים בטענות האלה נטו להתעלם מחלקים גדולים של המציאות. "כבר בשנות ה־20 עלתה השאלה: מה פתאום עיר?", מסביר פרופ' מעוז עזריהו, המתמחה בגיאוגרפיה תרבותית ומחבר הספר "תל אביב העיר האמיתית: מיתוגרפיה היסטורית". "אנשי העלייה השלישית אמרו: באנו לשנות את כל דרכינו, אנחנו לא רוצים עוד עיירה פולנית. כבר אז זה התבטא בשאלה הנצחית: איפה עובדים כל האנשים האלה בתל אביב ששותים גזוז? הציונות הסוציאליסטית הסתכלה על העיר כהיפוך של הציונות הפרודוקטיבית. היהודי עכשיו הוא עובד אדמה, הוא לא סוחר יותר".

אלא שבמבחן ההיסטוריה, הסוחרים, "התל־אביבים", ניצחו. "החלום של מאיר דיזנגוף היה בפירוש עיר קפיטליסטית של שוק חופשי, והוא היה במיעוט. היה לו משפט שאותו חזר ואמר: 'עתידה של תל אביב להתפשט על פני כל ארץ ישראל'", אומר עזריהו, "אתה יכול לקחת את זה כמשל: הערכים של תל אביב מתפשטים בכל ישראל. כל קניון חדש שנפתח בישראל מוכיח שדרכה של תל אביב ניצחה. מדהים לראות שדגניה ותל אביב נוסדו באותו זמן, שני מודלים. איפה דגניה ואיפה תל אביב?".

לצד הקפיטליזם, יש עוד מאפיין מובהק של תל אביב מראשית ימיה שספג ביקורת כל השנים: החילוניות. הבניין הציבורי הראשון שנבנה בתל אביב לא היה בית כנסת אלא גימנסיה, מזכירה הדוקומנטריסטית ענת זלצר, שיצרה עם מודי בר־און את הסדרה "תל אביב־יפו". "זו היתה עיר בעלת צביון חילוני מן ההתחלה, דבר שעורר גם את זעמם של תושבי ירושלים ושל הדתיים השמרנים. והנה, מיד קיבלנו את השנאה של הגורמים הנחשבים היום לימניים", היא מאתרת את השורשים הארוכים והעמוקים של הגל הנוכחי.

בחזית הזאת, אגב, תל אביב לא התפשטה לכל ישראל, והצעת החוק של ח"כ זוהר מזכירה שזו מלחמה שעדיין מתנהלת, אחת לכמה שנים, גם בתוך העיר עצמה. כבר ב־1926 הורתה העירייה לסגור עסקים בשבת, וב־1928 קם בית הקפה אלטשולר באלנבי ותבע את העירייה. עד בית המשפט העליון הגיע העניין, והעירייה הפסידה. חוק השבת החדש של העיר, מ־1932, מראש כבר לא חל על מסעדות. אבל המאבק של אלטשולר צרב עוד יותר את אופיה החילוני של תל אביב, וגם את זעמם של הדתיים לנוכח המפעל החילוני הזה.

מבלים במלחמה ויוצאים למחאה > 1970, עוד יום שגרתי בקפה רוול בדיזנגוף, הרחוב שהעלה על נס את ההנאה והבילוי כערכים לגיטימיים ואפילו רצויים; צילום: דוד רובינגר

המאהל ברוטשילד ב־2011. הצדדים עדיין מתווכחים עד כמה העיר פוליטית, ועד כמה היא קוסמופוליטית צילום: תומי הרפז

קפה ואידאולוגיה

"יותר מכל דבר אחר, שינקין הוא קו ייצור של היסטריה. פעם זה ילדים מוכים, רגע אחר כך זה זכויות הומוסקסואלים. מחר זה יהיה פמיניסטיות נגד שילוט חוצות. והכל רעשני ונרעש, מלא וגדוש בפוזה, מתוקשר ומתווך עד זרא".

יאיר לפיד, מאי 1993

הפעם זהו יאיר לפיד, שנולד, גדל וחי בתל אביב, האיש שאוחז בתמלוגים על "גרה בשינקין, שותה בקפה תמר", באינספור טורים שבהם התיימר לקבוע מהי הישראליות וגם בקריירה פוליטית שהובילה אותו עד משרד האוצר. בשנות התשעים הוא מצא לנכון לתקוף את תל אביב דווקא על כך שאינה מנותקת ויושביה מבקשים להוביל שינויים חברתיים ולהגן על החלשים.

גם המתח הזה בין תפיסת התל־אביבים כנהנתנים לבין הערכים שהם מקדמים היה שם תמיד. "יחסי אהבה־שנאה נרקמו עם שאר היישוב, בייחוד עם מעמד הפועלים, שכבר אז בז לאמנים הבטלנים שנהנים בבתי הקפה אבל רצה שהיוצרים מתל אביב יבואו אליו", מסבירה זלצר. היא מזכירה שהיוצרים האלה אכן יצאו מהעיר, אבל חזרו אליה, כדי לכתוב בה שירים וספרים שכוננו את האתוס החלוצי, החקלאי, הפועלי, הלאומי. נסו לדמיין את הציונות בלי אלתרמן, למשל (ובלי טוריו ב"דבר", שהמערכת שלו ישבה באותו רחוב שינקין). ועכשיו נסו לדמיין את אלתרמן בלי תל אביב. גם שאר אנשי "דבר", מהללי ההתיישבות העובדת מברל כצנלסון ודרומה, התקשו לוותר על הזכות ללגום בקפה תמר הסמוך.

אלתרמן המשיך לשבת בקפה כסית שבדיזנגוף גם במלחמת העצמאות. זאת היתה המלחמה הראשונה שהעמיקה את התחושה שהכרך מנותק מהנעשה מסביב, והתחושה הזאת רק התעצמה בכל אחת מהמלחמות שפרצו מאז. "זו היתה בועה אסקפיסטית במלחמת העצמאות, אף שהמלחמה התנהלה גם בתל אביב", אומרת זלצר ומכוונת לעימותים בכפר הערבי סלמה ובכפר ג'מוסין, היום אזור היוקרה של מגדלי אקירוב וצמרת. "באזורים האלו התנהלו קרבות, אבל מה שאנשים זוכרים הוא שבתוך העיר המשיכו החיים להתנהל כרגיל". 2,000 מבניה של תל אביב נהרגו במלחמה ומאה תושבים נהרגו כתוצאה מיריות ביפו, מציין עזריהו בספרו, אבל בתודעה הישראלית נצרב הדימוי של אנשים שיושבים בבתי קפה בזמן הלחימה.

בשנים הבאות, של העליות הגדולות, המעברות והצנע, תחושת הפער בין העיר לכל השאר העמיקה. העיר התרכזה ברחוב דיזנגוף, שנהפך למושא להערצה — ושנאה. כולם רצו להזדנגף, אבל העובדה שהרחוב העלה על נס את ההנאה והבילוי כערכים לגיטימיים ואפילו רצויים גררה ביקורת מישראל הקרתנית שמסביב, וגם בתוך תל אביב עצמה. העיתונאי, הסופר והמשורר משה בן־שאול, למשל, הגדיר ב־1962 את צעירי העיר "סיירים של דיזנגוף", בניגוד לסיירי הפלמ"ח והיחידות המובחרות שצמחו מאז קום המדינה. סיירי דיזנגוף היו, במילותיו, "ריקים, משולחי רסן, חסרי תרבות, חצופים, פעלתנים, תועלתנים ומנופחים". הדואליות הערכית והמתח בין חיי העיר למתרחש סביב חלחלו לכל מי שגדל בעיר. "תל אביב נחשבה למעוז זעיר־בורגנות, וכל ילד ניהל איתה יחסי אהבה־שנאה. הם הרי גרו בתל אביב, אבל בתנועת הנוער הם שאפו להגשים את החלום ולעבור לגור בקיבוץ, באזור ספר", אומרת זלצר.

גלי השנאה התעלמו מהמורכבות האידאולוגית הזאת. היום תל אביב מזוהה יותר מכל עם השמאל — "כל התל־אביבים סמולנים מניאקים", מגדירים זאת בטוקבקים — אבל דווקא הימין היה זה שחיזק אותה ברגע קריטי, כשקרנה של העיר ירדה בשנות ה־70. מנחם בגין התל־אביבי, מנהיג ההמונים העולה, לא כיוון את האש לעיר, הוא כיוון אותה לקיבוצניקים ולבריכות השחייה שלהם. שלמה להט (צ'יץ') הליכודניק אחראי במידה רבה לפריחתה המחודשת. רוח התנועה הליברלית והקפיטליזם ניצחו את הסוציאליזם, ותל אביב, הנציגה המובהקת שלהם, יצאה כשידה על העליונה. אלא שבשנות השמונים הקיבוצים התפוררו בקריסה דרמטית, בגין הסתלק, והימין הלא־דתי נדרש לאויב חדש. העיר התוססת — גם על רקע מלחמת לבנון והאינפלציה הדוהרת והאינתיפאדה, והעלייה הגדולה מברית המועצות — משכה את האש בקלות.

במקום דיזנגוף, משנות ה־80 רחוב שינקין הוא שנשא את נס התל־אביביות המושמצת, ומצדו התנשא על כל מה שמסביב. "אחד הדברים שאפיינו את התרבות השינקינאית באותו זמן היה היהירות מול תושבי הפריפריה הקרובה, כמו חולון, בת ים ורמת השרון, שהגיעו לרחוב בימי שישי", אומר עזריהו. הרחוב נהפך לסמל לשמאל ליברלי: העיתונאי וההיסטוריון תום שגב דיבר על המאבק הפוליטי בין ש"ס לשינקין, בנימין נתניהו בבחירות 1996 דיבר על זה שכל מה שנשאר לשמאל זה שינקין, צוותא ורמת אביב, כולם כמובן בתל אביב. וב־2001, בעודו ראש ממשלה המתמודד שוב בבחירות, גם אהוד ברק הבין שהשמאל בבעיה כי "אנחנו רק בשינקין. אין לנו אחריות כלפי האזרחים שלנו שגרים במקומות אחרים?". כשאנשי יש"ע ביקשו למחות נגד שיחות עם הפלסטינים, הם עשו את זה גם באמצעות מחאה רועשת בשינקין, ובוויכוח תרבותי על גלי צה"ל שלא משמיעה מוזיקה מזרחית (כשלעצמו ויכוח שיוצא מהנפטלין לפי הצורך) נטען שהיא "משדרת לשינקין וסביבתו". שינקין היה חזות כל מה שאפשר לשנוא בתל אביב.

בנט בסרטון ההיפסטרים. תל אביב מדומיינת צילום: youtube

עוד שונאים לדוגמה > לפיד. חי בה ובועט בה; זוהר. רוכב על הגל; מגל. העיר היא זאת שהשחיתה אותו צילום: עמית שעל, אוהד צויגנברג, שאול גולן

אבל שינקין כבר לא מה שהיה פעם, והמונח הרחב יותר "מדינת תל אביב" מייצג היום את כל מה שבעבר ייצג הרחוב הצר. אגב, הבונטון של לתקוף את שינקין התחיל לצמוח דווקא כשהרחוב החל לרדת מגדולתו. נדמה שגם ההתלהבות הנוכחית לתקוף את תל אביב באה כשהעיר כבר מאבדת רבים מהצעירים, האמנים, היסודות החתרניים, גורמי השמאל ושאר כוחות שכביכול מזוהים איתה, אבל כבר לא יכולים להרשות לעצמם לגור בה. גם הם מנהלים בשנים האחרונות דיון על הרעיון של תל אביב, למשל כזה שהתקיים בגיליון מיוחד של מגזין האמנות האינטרנטי "ערב רב" ב־2012, ובו תיארו אנשים מקהילת האמנות המורחבת את תחושת הזרות והחריגות שלהם בתוך תל אביב עצמה. "עיריית תל אביב ניסתה למתג את תל אביב כעיר עולם בינלאומית. אבל עיר קוסמופוליטית היא כזאת שבה אף אחד לא בבית וכולם מרגישים בבית. תל אביב לא כזאת", אומר יונתן אמיר, מעורכי המגזין. "בעיניי תל אביב היא לחלוטין לא איך שקלוגהפט מיתג אותה", הוא מתייחס לסרטון ההיפסטרים של בנט. "כיום אני רואה את תל אביב כעיר שדומה יותר למצביעי יאיר לפיד מלחבורה של שמאלנים מתנצלים. והמרחק בין לפיד לבנט לא גדול — שני גברים לבנים ועשירים מאוד. אני מרגיש ברחובות תל אביב יותר עוצמה כלכלית ופוליטית ופחות שמאל אנטי־ציוני".

חרף השינוי שאמיר מתאר, נראה כי היום יותר מתמיד קשה לרדד את התל־אביבים לאוכלוסייה מסוג אחד ולהתקיף אותם כמטרה אחת, כפי שמדגישה אורטל בן דיין, פעילה פמיניסטית מזרחית. "תל אביב מחולקת מאוד מבחינה מעמדית, חלוקה שיש בה גם חפיפה לזהות אתנית ושמכתיבה גם את הסגנון: צפון תל אביב לא דומה בשום צורה למרכז תל אביב ולדרום תל אביב. למי שחי במרכז או בדרום תל אביב, כמוני למשל, לא יוצא להגיע לצפון. בארבע השנים האחרונות הייתי אולי פעמיים בצפון תל אביב", היא אומרת. "אז כשמיקי מכלוף זוהר מדבר על תל אביב, האם הוא מתכוון לשכונת התקווה, לשפירא, לנווה שאנן, ליפו? לא. הוא מתכוון לקבוצה שהוא רואה בעיני רוחו — ששייכת למעמד בינוני־גבוה, קבוצה אינטלקטואלית, של אמנים, לרוב אשכנזים. ויש בתל אביב קבוצה כזאת, אבל יש בה עוד הרבה קבוצות. הוא מוחק את השכונות הדרומיות ואת הקיום שלהן בתוך תל אביב. ועדיין, בכל זאת, למרות הביקורת והקושי והפערים המעמדיים, זו העיר שיש בה הכי הרבה חופש בישראל".

הקטר והקנאה

"אין בכוונתי להקטין את תל אביב ולהקטין את הערך הציוני הרב השל העיר העברית הראשונה הזאת, הלא תל אביב היום היא כמעט חצי היישוב. אבל דווקא עובדה זו — שעיר אחת עושה חצי יישוב — היא תולדה של אותו סוג שאני מרשה לעצמי לכנותו תל־אביביות, שמשמעותו התבדלות, יצירת חיים השונים תכלית השינוי מחיי כל הארץ. יצירת רמת חיים שאינה עומדת בשום יחס עם רמת החיים בכל הארץ. מוסד שבו כרוכה לדעתי סכנה לתל אביב גופה ולכל היישוב העברי".

משה סמולנסקין, 1934

כבר כשהסופר משה סמולנסקין הגדיר את תל אביב כאיום על ישראל כולה הרעיון לא היה חדש. ב־2008 פרופ' ארנון סופר מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה אפילו עשה מהרעיון הזה ספר, "מדינת תל אביב — איום על ישראל", שבו טען שהתרכזות ישראל לאזור המרכז תוביל לסופה. מבחינתו, גל השנאה הנוכחי לעיר הוא הוכחה לצדקת דרכו. "אני שמח שהמסרים שאני עמל עליהם מחלחלים לתוך הציבוריות הישראלית, שמבינה את האסון שאליו מובילה אותנו העיר המתנשאת הזאת", הוא אומר כעת. "כשפרסמתי את הספר, הראשון שהתקשר אליי היה רון חולדאי. הוא אמר לי: 'ארנון, אני מסכים איתך. מה צריך לעשות?'". לתפיסתו של סופר, ישראל חייבת לבזר את האוכלוסייה היהודית, בין השאר כמאבק דמוגרפי מול ערביי ישראל, ובשנאה לתל אביב הוא רואה "אקט הישרדותי ממש, של עם שמבין שהוא חייב לצאת אל הספר כי אחרת יחדל מלהתקיים".

פרופ' סופר דוגל בצעדים הצהרתיים חריפים לטיפול בעניין. "לנוכח הרהורי כנס הרצליה, שהפך להיות הפרלמנט האמיתי של ישראל־תל אביב על חופה של הרצליה, אנו מציעים צעד דרסטי נוסף". הוא כותב בספרו. "על כל נושאי המשרות, אזרחים ולובשי מדים, ייאסר להופיע בתל אביב רבתי, אלא רק בירושלים, בכל הצהרה ציבורית או מדינית, כמו שעושים נשיא ארצות הברית ודובריו בווושינגטון הבירה. מובן שדובר צה"ל חייב לעבור לירושלים לאלתר. החלטה כזאת תיאלץ את התקשורת התל־אביבית לצאת מהחממה שלה, לעלות לירושלים ולהתפזר בשוליים. בבואם לשם הם ייתקלו בנופים, באנשים, בגבולות ובמקומות שעד כה לא ידעו על קיומם".

אבל להתמרכזות של ישראל בתל אביב יש היבט נוסף. "מדינת תל אביב היא מה שישראל היתה צריכה להיות, ואני אומר זאת בגאווה. כאן המרכז הכלכלי, הבורסה, ההייטק — החוסן הכלכלי נמצא בתל אביב", אומר איש הפרסום אודי פרידן. האם אפשר לבזר את כל זה, והאם בכלל צריך? הרי בכל העולם ערים גדולות הן מרכזים כלכליים אדירים, וגם מרכזים תרבותיים וחברתיים מורכבים, וכל השאר הוא, ובכן, כל השאר. פרידן לא מאמין שאפשר אחרת, בטח לא בירושלים. "ללא תל אביב אתה מקבל מדינה חשוכה של קנאות דתית עם מחבלים קיצוניים משני הצדדים. ירושלים היא עיר של מלחמות וקנאה דתית", אומר פרידן. "התעמולה של הימין השמרן היתה מאז ומעולם מאוד מתוחכמת. הם לוקחים מושג אמורפי כמו מדינת תל אביב ומשתמשים בו כדי לייצר קנאה ושנאה, בעוד שמדינת תל אביב היא זו שבעצם מצילה כאן את המצב. ללא תל אביב מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. בדרך מתוחכמת הם הפכו את מדינת תל אביב למושג שלילי לכאורה, שכל דבר שמתקשר לשמו יוצר אסוציאציה שלילית, אבל המציאות היא בדיוק ההפך". פרידן בעצם מונה את הרוח היזמית כאחת מאבני היסוד של תל אביב וחלק מסוד כוחה — לצד החילוניות, החופש וההנאה שהוזכרו קודם. "תל־אביבים ואנשים שמאמינים ברוח התל־אביבית הם אנשים שמנסים להזיז את הגבינה. הרי גם בעסקים וגם במסחר אתה חייב לנסות דברים, לא יכול להיות מקובע. תל אביב היא עיר שכל הזמן מתחדשת, וערים אחרות בארץ עסוקות בלשמר את הקיים".

פרופ' ערן ישיב, כלכלן בכיר שעבד עבור גופים בינלאומיים מרכזיים, איש אוניברסיטת תל אביב וראש התוכנית לכלכלה של המכון למחקרי ביטחון לאומי, מחזק את האמירה שבהיותה מרכז כלכלי, לתל אביב יש חשיבות לאומית אדירה. "מה שקורה היום הוא שמדינת גוש דן לוקחת על גבה את מדינת יהודה, הנגב והגליל. תל אביב סוחבת על גבה את הצבא, כולל את טכנולוגיות הצבא, את הרפואה המתקדמת, את המדע המתקדם ואת המרכז הפיננסי", הוא אומר. "בניסוי מחשבתי חילקתי את ישראל לשתי מדינות: מדינת יהודה נכנסת לחובות כבדים והיא לא מסוגלת להחזיק את עצמה. מצבה ללא תל אביב גרוע יותר משל יוון, והשלטון שבה משלב דעות פוליטיות של מדינה קיצונית דתית. התיאור הזה הוא בחלקו כלכלי, אבל מתחבר לעניין חברתי־סוציולוגי: השנאה לתל אביב נובעת היום בעיקר ממצוקה כלכלית. אפשר להגדיר את זה ממש כאילו העולם השלישי מסתכל על העולם הראשון. לא מדברים על זה בצורה גלויה, קוראים לזה מדינת תל אביב, אסקפיזם, אבל מה שעומד מאחורי זה הוא קנאה בפער הכלכלי העצום בין המרכז לפריפריה".

ואמנם, אפשר להסתכל על שני שורשים שונים לשנאת התל־אביבים הנוכחית. האחד הוא שנאה לערכים שהעיר מייצגת: חופש, חילוניות, הנאה, האפשרות להיות מי שאתה בלי להרגיש חריג. "כשאתה שומע שאותו ח"כ אומלל אומר שתל אביב מנותקת, זה בגלל הפחד שתל אביב מסוגלת להכיל בתוכה את כל סוגי האנשים, עם כל השונויות", אומר פרידן.

השורש האחר הוא הקנאה, כפי שסבורים ישיב וגם פרידן. "זו עיר שבה 24/7 אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה: לטייל בשדרה, לקנות, ללכת לים", אומר האחרון, ומכוון לכך שייתכן שהתל־אביבים מייצגים את מה ששונאיהם היו רוצים להיות: יושבי בתי קפה ומשוטטי רחובות, חופשיים מעול וסדר, מחוברים לעולם הגדול. הם אלה שמצליחים לגור בעיר שמחירי הדיור בה בלתי אפשריים, בעוד השאר נדחקים לפרברים. הם נתפסים כמי שלא מחויבים לעבודות תובעניות ולא עומדים בפקקים בדרך לעבודה (שנמצאת, בחלק גדול מהמקרים, בתל אביב). הם יכולים, לפחות לכאורה, לחיות את העיר כל יום, כל היום, כשהאחרים מגיעים רק בסופי שבוע ובלילה הלבן ועוד עלולים לזכות למבטי בוז כמי שמטמאים את ההיכל. הייחוד והעושר — לא רק הכלכלי — שתל אביב מציעה חוזרים אליה בבומרנג של שנאה.