אדם בעקבות גורלו

במקרה שלי מדובר בהרבה מעבר לסימבוליקה. שבע שנים מחיי כבר העברתי כמעט פה ממש, בבניין סמוך שעליו מתנוסס הלוגו של העיתון "גלובס". עשור תמים חלף מאז שעזבתי, התקדמתי לא מעט, לפחות כך הייתי סבור, וכעת מאותת לי גורלי ומחזיר אותי בחיוך מרושע לאותה נקודה עצמה. עשר שנים, ושוב אני מול בית הקברות המגובב, בין אותם מוסכים חשופי בלוקים שנדמה שמעולם לא הושלמה בנייתו של אף אחד מהם וחנויות עודפים למשפחה ולספורטאי ולתינוק. מכל עבר משתרעת שממה אורבנו־צרכנית מדכדכת ונטולת חן, ובמרחק נשקפות אליי דיונות פרא שגופות אולי קבורות בחולותיהן ולבטח יס מקס וסופרלנד, כל אחד מהם כשלעצמו אי מנותק מהקשר של אושר מלאכותי.

צריך להודות, המעבר לראשון לציון קשה מנשוא. ולא בגלל קשיי התחבורה או הנוף המבאס. ראשון לציון היא אִי־מקום. עיר עם היסטוריה רוטשילדית ראויה לזיכרון והווה עצום ממדים שמאכלס כ־250 אלף איש, ובכל זאת היא איננה. לך ברחובותיה ולא תחוש. הבט סביב ותתקשה למצוא.

מחלון חדרי נשקף בית קברות

בעבר הרחוק גם ראשון לציון היתה מקום של ממש, שהיה ניתן להגדיר את אופיו וגבולותיו התרבותיים והחברתיים. אלא שהוא גדל מכפי מידותיו והלך והתנפח עד שנהפך לאי־מקום. יותר מדי אנשים פרוסים במרחב אורבני שתכנונו לא התיימר אלא לאכלס אותם ולכן אינו מאפשר קיומו של מקום בעל אופי. משטח חלק לחלוטין שאתה מטפס לתוכו ופשוט מחליק החוצה מהדופן הנגדית. נקודת המשען התרבותית ההיסטורית כבר אינה מסוגלת לשאת עליה את משא העיר, ונקודת אחיזה חדשה לא נולדה ואין לה סיכוי להיווצר.

במקרה שלי הדברים חמורים עוד יותר, מכיוון שכאשר אינני בעבודה אני גר באי־מקום שנקרא גבעתיים. בליל אורבני אמורפי, נטול גבולות, שהגדרתו היחידה נגזרת מקרבתו הפיזית הקורצת לתל אביב. עד כדי כך קרוב שבשנים האחרונות, בצר להם, נדחקים תל־אביבים צעירים עם בעיות מימון אל שוליה של העיר הגדולה, ואז הם מגלים לתדהמתם שהם בגבעתיים. פרנסי העיר עטים עליהם כמוצאי שלל רב כי הנה בא המזור והעיר תתעורר מתרדמתה ופאבים וחנויות אופנה ימלאו אותה והומואים ולסביות, ברוכים תהיו, ישנו את אופיה הסטרייטי כל כך, אבל גם הם יודעים בלבם פנימה שלא. כוחו של האי־מקום חזק מכל, והשפע האנושי הטוב הזה ייבלע בתוך שנים ספורות אל תהום הנעימות הגבעתיימית הבנאלית שבסופו של דבר כל בן אנוש, היפסטרי ככל שיהיה, יטבע בתוכה. היא מאכלסת המוני אנשים שרבים מהם בעלי אופי וייחודיות וכישרון ואהבות וחשקים מובהקים משל עצמם, ואז מרדדת את הסך הכל לכדי אי־מקום שיכול לעשות קולות רקע בדיסק החדש של קרן פלס ורמי קליינשטיין.

גבעתיים היא בליל אחיד שאיננו בינוני בהכרח, אבל לעולם מקדש את דרך הביניים, את הממוצע שאינו פוצע איש. אי־מקום שמאפשר חיים ראויים, אין מחלוקת, הלוואי שהכל היה גבעתיים, ודווקא בשל כך ניטל ממנו אופיו.

וכך, מדי בוקר, אני מתעורר באי־מקום גבעתיים, נוסע בטרמפ במקרה הטוב או ברכבת משולבת בשאטל מטעם העבודה – ירחם השם כמה נהייתי אבא שלי – ויורד בנחת באי־מקום ראשון לציון.

אני חייב לעצמי דין וחשבון על הבחירה לגור בגבעתיים. יחסי אהבה־שנאה ארוכי שנים מתקיימים ביני לבין האי־מקום הזה שגדלתי בו ושבתי אליו אחרי גלות של עשור לצורך לימודים בירושלים ומגניבות בתל אביב, ואני מתעקש היום שלא לעבור ממנו. אני מתעקש, אף על פי שאני מתעב את הידיעה שהקניון הבנאלי שלה נהפך ללב הפועם של העיר, ואני בז לג'יפונים שגולשים למרתפי המגדלים של הכסף החדש ברחוב בן צבי, ואני משועמם עד מוות ממערכת החינוך הכל כך אין מה להתלונן שלה, שאופקיה צרים כרגליה של ברבי.

התשובה שאני נותן לעצמי היא שאי־מקום מחייב אותך להתעורר מדי בוקר ולתת לעצמך דין וחשבון מי אתה, במנותק מהסביבה שממילא אינה קיימת. אינך יכול להתעטף במעודכנות תל־אביבית שמגורים בעיר מקנים לך, אינך יכול לומר "אני ירושלמי" באיזה מילרע שמיד מתייג אותך, אין רגבי בוץ שדבקו לנעליך בעבודה בגד"ש, פניך אינן צרובות משהייה על שפת הבריכה בווילה כי בדירת השיכון שאתה גר בה אין מקום לכל כך הרבה מים. אתה רוצה לדעת מי אתה? תסתכל פנימה, לא מסביב.

במובן הזה, כך לפחות אני מסביר לעצמי, אי־מקום מעודד יצירתיות משום שהוא מחייב אותך להתאמץ עבורה. היא לא תגיע מיציאה לרחוב שאין בו גירויים, ולא תנשוב אליך ממבט בנוף האחיד שנשקף מהחלון או מטבילה בבריכה בקאנטרי החדש שיש בו 55 חוגים שכותרתם "כך תהפוך לקשיש בלי שתרגיש".

אם במקומות של ממש אתה צריך להיאבק כדי שלא יתייגו אותך, הרי שברחובות האי־מקום אתה חייב להילחם בבנאליה כדי לא להפוך חלק ממנה. הרוב, אגב, נכשלים. ואתה גם חייב להטמיע בילדיך סקפטיות וסקרנות וחשיבה שונה, שמנוגדות תהומית לסביבה שבה כל מסמר בולט מיד מכים בראשו.

במובנים מסוימים, אני משכנע את עצמי, זה נהדר. כאן ניתן להיות עצמך, אינך צריך להיכנע לתכתיב סביבתי כי הסביבה אינה תכתיב, היא לוח אפור חלק שמאפשר לך לצייר עליו כרצונך. אז יכול להיות שלמתבונן מבחוץ אני נראה כמו שקף מספר ארבע במצגת כנס בורגנות 2016, עם שלושה ילדים ו־3.5 חדרים וחוג וחוג וחוג ואוטו בן שנתיים ושאטל לעבודה שיש בה חדר עם חלון שממנו ניתן לראות באופק פנסיה סבירה ובית קברות. אבל בפנים, את זה אני יודע, מסתתרת נפש סוערת, יצירתית, מאתגרת, לא יודעת גבולות. לפחות ככה אני אומר לעצמי.