הפנים של המהפכה

בין הנתונים השגרתיים על שיעור התעסוקה בישראל, שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בתחילת החודש, הסתתרה היסטוריה קטנה: לראשונה, רוב הגברים החרדים עובדים. 56% מהם הם חלק משוק העבודה, לעומת שפל של 34% שנרשם לפני 13 שנה. להשלמת התמונה, 76% מהנשים החרדיות עובדות, ו־66% מהחרדים בכלל, גברים ונשים, עובדים.

התגובה הפבלובית בקרב מנהיגי הציבור החרדי לא איחרה לבוא. "שטויות, לא קרה שום שינוי", אמר יו"ר ועדת הכספים משה גפני ל"הארץ", "חברת הלומדים גדלה, לא קטנה. לא היה ולא יהיה שום שינוי באורח החיים החרדי". אבל התגובות הרחבות יותר מאשרות את הממצאים, וחוגגות אותם: אתרי האינטרנט של הציבור החרדי — בחדרי חרדים, חרדים10, כיכר השבת וערוץ 7 - דיווחו על הנתונים בשמחה. באתר כל הזמן, למשל, אמרה הכותרת: "נטל? הלמ"ס: רוב הגברים החרדים עובדים".

גם המציאות בשטח מוכיחה שהשינוי שגפני וחבריו מכחישים אכן מתרחש. בחודש שעבר הושק מאיץ הסטארט־אפים של קרן קמא־טק, שאליו ניגשו יותר מ־200 סטארט־אפים של חרדים. בשבוע שעבר יצא לדרך המחזור השני של סטארט־אפים של פורום ההייטק החרדי בבני ברק. לפי מוסד שמואל נאמן, יותר מעשרת אלפים חרדים לומדים כיום במוסדות אקדמיים והעלייה במספרים נמשכת. מדובר במהפכה של ממש. דור שגדל במוסדות חרדיים סגורים, שמסלולו היה מוכתב מראש במידה רבה, מחליט לפרוץ דרכים חדשות ולאמץ אורחות חיים אלטרנטיביים. בתוך החברה החרדית, לא מחוץ לה. בלי כפירה, אבל עם פרנסה ומימוש עצמי.

שני דברים בולטים עלו בשיחות שלנו עם כמה מנציגי הדור הזה, צעירים בני 20 עד 30 פלוס שטרחו לרכוש מקצוע ולבסס את עצמם בו. הראשון הוא שיש כאן שינוי קונקרטי. המצוקה הכלכלית, הם אומרים, גדלה בשנים האחרונות. יוקר המחיה המאמיר ששלח חילונים לרחובות ב־2011 והשכר הנשחק של הנשים העובדות הכריחו לא מעט גברים חרדים ללמוד מקצוע ולצאת לעבוד. השני הוא שיש כאן טלטלה תודעתית. המרואיינים מדברים בגלוי על כך שלימודי קודש אינם מתאימים לכולם, וגם על צורך למצוא סיפוק בחיים. השורות כבר לא לגמרי אחידות, גם בחברה החרדית יש אינדיבידואלים שרוצים מסלול חיים עם מימוש עצמי. והם מוקפים במשפחות ובקהילות שמתחילות להבין את הצורך הזה ולקבל אותו.

ועדיין, צריך לסייג מעט. יש מי שטוען כי השינוי העיקרי הוא במספרם של אלה שהתחילו לעבוד בגלוי. בעבר, מי שעבדו לא בהכרח דיווחו על כך מחשש שיגויסו לצה"ל, ואילו בשנה החולפת חוק הגיוס אפשר לאנשים לעבוד ללא חשש מגיוס.

כך או כך, זו רק ראשיתה של המהפכה. האנשים האלה הם עמוד האש לפני המחנה: אם יצליחו להשתלב היטב בשוק העבודה, אחריהם כבר יבוא השטף. והמבחן הוא אחד: שכר. במכון הישראלי לדמוקרטיה מגדירים זאת מעבר "מכניסה לעבודה לעבודה מכניסה". מהבחינה הזאת, הטיימינג של המהפכה מעט בעייתי, בתקופה של שכר נמוך למדי לרוב העובדים, וקפוא כמעט לכולם. כדי לעבור את הימים האלה ולהצליח לשנות את ההיסטוריה של החרדים, הם צריכים לא רק נחישות ותשוקה, אלא גם סבלנות. וגם אנחנו. משום שהעלייה בהשתתפות החרדים בעבודה, העלייה בשכרם (ולכן במסים שהם משלמים) והעלייה בחלקם בנטל הן במידה רבה גם המפתח להישרדות הכלכלית של ישראל בעשורים הקרובים.

"היום בלי מקצוע אתה לא שווה כלום"

שלומי בן דוד, שרברב. בן 32, נשוי + ארבעה, ביתר עילית, עצמאי

המוטיבציה: "אם לא הצורך הכלכלי לא הייתי הולך לעבוד, אבל אני צריך להביא כסף. זה התחיל ממקום שלא היה לי לחם בבית. למדתי בכוילל, אבל הרגשתי שחייבים לפרנס. אשתי לא עבדה, כי בביתר אין הרבה אפשרויות. המשכנתא התחילה ללחוץ, כבר היה לי ילד אחד או שניים, וחיפשתי מקצוע. ראיתי בעיתון מודעה של קרן קמח (קידום מקצועי חרדי) שמחלקת מלגות ועוזרת לחרדים למצוא עבודה, הם נתנו לי מלגה של 85% ללימודים במכללת מלטש להכשרה מקצועית בתל אביב. כולם שם היו חילונים אבל מה אכפת לי אני, הלכתי ללמוד מקצוע בשביל לעבוד, לא בשביל לשחק. והיום אנחנו חיים ממה שאני מרוויח. אני אגיד לך יותר מזה: יש לי ילדה נכה, אוטיסטית, 165% נכות. היא מקבלת כסף מביטוח לאומי אבל אני חוסך אותו בשבילה, לא צריך לגעת בו".

הקשיים: "אינסטלציה זה מקצוע שאתה חייב להיות מורעל עליו. להשקיע, לקנות את הציוד. בהתחלה זה אפילו לא רווחי. אתה צריך לגדול בו, להכיר לקוחות, לצבור מוניטין. בארבע־חמש השנים הראשונות זה קשה מאוד. צריך המון סבלנות, היו המון רגעים שרציתי לזרוק הכל ולגמור עם זה. אבל עברתי אותם, והיום אני מאמין שאני יכול לגדול. תראיין אותי בעוד שנתיים־שלוש ואני כבר אהיה הרבה יותר גדול. אני יודע שהמון חרדים הולכים להייטק וזה תחום שמרוויחים בו יותר, אבל זה תחום שיום אחד יכול לקרוס, ולעומת זאת תמיד תצטרך מישהו שיתקן לך את הסתימה".

המהפכה: "הלקוחות שלי רובם מביתר עילית, ואין להם כסף. אתה פותח לבן אדם סתימה ואתה מרגיש שאם תיקח לו 100 שקל, מחר הוא לא ילך למכולת בגללך. לכן מקצוע זה דבר חשוב, וקרן קמח עושים עבודה ראויה לשבח. היום בלי מקצוע אתה לא שווה כלום. אתה יכול להיות קופאי ולעשות 20 שקל לשעה, אבל אי אפשר לחיות מזה ובטח אי אפשר להתקדם מזה. ולא מספיק גם ללמוד מקצוע, לא כל מי שלומד ייצא עם משהו. צריך גם כוח רצון, ולהיות מורעל, וגם סבלנות".

שלומי בן דוד. "אתה פותח לבן אדם סתימה ואתה מרגיש שאם תיקח לו 100 שקל, מחר הוא לא ילך למכולת בגללך" צילום: אלכס קולומויסקי

"זה לא קשור לעוני. זה קשור למציאות"

משה גורט, רואה חשבון. בן 30, נשוי + שלושה, ירושלים (רחביה), מתמחה בפירמת רואי החשבון והייעוץ Deloitte, השנייה בגודלה בישראל

המסלול: "חיידר, בית ספר של יהדות התורה, ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה, כוילל ואחר כך תואר ראשון במינהל עסקים וחשבונות מהקריה האקדמית אונו. כסטודנט עבדתי ברשות המסים ובמשרד החינוך. עכשיו אני מתמחה במשרד הירושלמי של דלויט ומתלבט אם להמשיך כשכיר, עם ביטחון תעסוקתי ואופק קידום אבל שכר לא גבוה בהתחלה, ואני כבר בעל משפחה, או להיות עצמאי, ואז יש המון לחץ ומתח ושום דבר לא יציב".

המוטיבציה: "בשביל לחיות את חיי הלימוד צריך לתרום הרבה מהחיים הגשמיים. גם אם האישה תעבוד נון סטופ, אפילו בהייטק, החיים נהיו הרבה יותר יקרים, המשפחות היום כבר לא יכולות לעזור, אתה מתפכח ויודע שלא יהיה לך גב בשלב שתצטרך עזרה, ואתה מבין שאתה חייב לצאת לעבוד".

הקשיים: "יש פער גדול בין החרדים לחילונים,מפחדים זה מזה. היו הרבה ראיונות שידעתי שהתשובה תהיה ׳לא׳ רק כי אני חרדי. זה כאב לי. אבל אחרי שאתה נכנס למקום עבודה הקשר האישי מעלים שדים וסוגר את הפער לאט לאט".

המהפכה: "זה לא נכון שאנחנו מוכנים לחיות בכל רמה של עוני. תסתכל על הציבור החרדי ב־60 השנה האחרונות. סבא שלי היה ניצול שואה ולמד בישיבת פוניבז׳, והוא לא ישב ולמד כל היום, אחרי הישיבה הוא יצא לעבוד. היתה רנטה מהגרמנים, היו לו רק שני ילדים, יוקר המחיה היה נמוך, ובכל זאת בדור ההוא יצאו לעבוד. כך הם אפשרו לילדים שלהם לשבת וללמוד, לא היה חסר להם כלום, יכלו לקנות דירה ותמיד היה איזה חשבון שאפשר למשוך ממנו כסף כשצריך. כלומר בדור של ההורים שלנו לא הרגישו מחסור, וגם המדינה היתה סוציאלית יותר. אבל עכשיו, בדור שלנו, מתחילים להרגיש מחסור. אין לנו אופציות, אין רנטה, הכל יקר, המשפחות ברוכות ילדים. הדור שלי הבין שזה הזמן שלנו להיות או לחדול. זה לא קשור לעוני או לעושר. זה קשור למציאות.

"גם הרבנים ומובילי הדרך - לא כולם, אבל בחלק מהזרמים - מבינים שאין טעם להתנגד לזה, ושזה עוזר גם להם. הישיבות והכויללים מתבסס יםבעיקר על תרומות, ואם הבוגרים ייצאו לעבוד בסופו של דבר גם הישיבות ירוויחו מזה".

משה גורט. "היו הרבה ראיונות שידעתי שהתשובה תהיה ׳לא׳ רק כי אני חרדי" צילום: אלכס קולומויסקי

"אנחנו דור המבחן, אם נצליח יבוא הדור הבא"

ישראל אוזן, איש המגזר השלישי. בן 30, נשוי + שלושה, ירושלים (בית וגן), עובד בג'וינט ישראל

המסלול: "שלוש שנים בישיבה קטנה, לאחר מכן ישיבה גדולה עד החתונה בגיל 22, ואחר כך כוילל. אחרי זה עשיתי מכינה קדם אקדמית, שירות אזרחי במכון פועה לפוריות לפי ההלכה (עבדתי במחלקת זרע כדי לוודא שזה לא מתערבב), ואחר כך תואר ראשון במינהל עסקים בקמפוס החרדי אונו, שם גם הייתי מנכ"ל אגודת הסטודנטים. אחרי הלימודים עבדתי ברשות המסים כראש צוות מע"מ במרכז מידע טלפוני בירושלים — מיקרוקוסמוס ישראלי, סטודנטים, חרדים, ערבים והכל. עכשיו אני בג'וינט, מנהל תוכניות שמסייעות לאקדמאים חרדים להשתלב באופן מוצלח בשוק העבודה".

המוטיבציה: "המסלול התורני דורש התמסרות טוטאלית, לחלק יש תחומי עניין אחרים והם נמצאים במערכת תורנית ולא מרגישים שהם מממשים את עצמם. אם יש במקביל קושי כלכלי או משפחתי זה הופך להיות תמריץ משמעותי לחפש אפיקים אחרים, להבדיל מאברכים שבאמת יושבים מבוקר עד לילה בתוך הלימוד וגם אם יחיו בעוני מחפיר לא ינידו עפעף. היציאה שלי לעבודה הגיעה מזה שהיה נטל כלכלי גדול על אשתי, שהיא רואת חשבון. היא עבדה שעות רבות והרגשתי צורך לקחת חלק".

המהפכה: "לצעירים שיוצאים מהאקדמיה יש מחשבה עצמאית גדולה בעשרות מונים משהיתה כשנכנסו ללימודים, אנחנו לומדים שם לחשוב לבד, לבקר, לשאול שאלות, דברים שלא עשינו קודם. לכן ההנהגה החרדית נלחמת בסיפור הזה, היא רואה באקדמיה אסון. תוסיף לזה את המדיה: הצעירים חשופים יותר לתקשורת, ברשתות החברתיות נוצרת פתיחות.

"אנחנו הדור הראשון שבחר במסלול האקדמי, והדור הבא ממתין לראות מה יקרה לנו, עד כמה נשארנו חרדים, איזה מחיר אנחנו משלמים בזהות שלנו. אם בסופו של דבר אנשים נכנסו חרדים ויצאו פחות חרדים - החליפו את צבע החולצה או את גודל הכיפה - זה יפגע מאוד בתהליך כי הצעירים הבאים לא ירצו לפגוע בזהות שלהם. מעבר לכך, הם מחכים לראות את ההשתלבות עצמה בשוק. אם הם רואים אנשים שעשו את התהליך והצליחו, זה מצוין. ולפעמים ההצלחה זה לחזור הביתה ברכב חברה, זה מודל שאפשר לחקות אותו. אבל אם הם רואים צעירים שלמדו אבל ממשיכים להתגלגל בלי שכר גבוה, זה פוגע. לכן זה אתגר גדול מאוד של המשק, שהשילוב הזה יצליח ונהיה שווים בין שווים בשוק, בכל המקומות, לא רק בג'ובים של המגזר אלא גם בנקודות מפתח. בשבוע שעבר שמעתי על חבר שהתקבל למחלקת הבג"צים בפרקליטות. זה היסטורי. חסיד עם כל הלבוש שייצג את המדינה בבג"ץ זה חתיכת נ"צ בתהליך".

ישראל אוזן. "ההנהגה החרדית רואה באקדמיה אסון" צילום: אלכס קולומויסקי

"פעם ישראל היתה אליטה אחת, היום זה קבוצות קבוצות, אני רוצה שגם לי תהיה אמירה"

ישראל כהן, עיתונאי. בן 33, נשוי + אחת, בני ברק

המסלול: "שמונה שנים בחיידר, שלוש שנים בישיבה קטנה, אחר כך ישיבה גדולה ואז כוילל. למדתי עד גיל 25. אחר כך למדתי במשרד פרסום שפנה למגזר הציבורי, עשיתי קורס פרסום ותקשורת בבצפר, והיום אני כותב לאתר כיכר השבת ולשבועון 'מרכז העניינים'".

המוטיבציה: "אהבתי מאוד ללמוד תורה, אבל באיזשהו מקום היה לי את החיידק של התקשורת עוד מילדות. גם בישיבה הייתי קורא הרבה ומתעניין בתחום. ואז, בשלב מסוים, רציתי יותר פרנסה, ורציתי להרגיש שאני מממש את עצמי. כלי התקשורת שאני כותב בהם פתוחים יחסית לעיתונות החרדית הממסדית, המפלגתית, יש מקום גם לדעות אישיות ולנושאים מגוונים. כך שזה לא רק הכסף, זה גם העובדה שאני יכול להביא את הסיי שלי, וזו תחושה טובה".

המהפכה: "אנשים חושבים שהציבור החרדי זה גוש שחור אחד גדול, אבל האמת היא שזה עולם רחב עם המון גוונים. ובכל המגזרים יותר ויותר אנשים יוצאים לעבוד, בעיקר בגלל דוחק כלכלי. ואם פעם זה היה בושה והיית נחשב לסוג ג׳, היום זה לא ככה. מה שכן, אני לא רוצה שחברת הלומדים תתמוסס. יכול להיות שאת הטון ייתנו הלומדים והרבנים, ותהיה אליטת משנה, של אנשי עסקים ואנשי תקשורת וכו׳. אם החברה החרדית תצליח ליצור מצב שהיציאה לשוק העבודה לא פוגעת בצביון החרדי, ביידישקייט, ברוחניות, ואם יהיו עוד ועוד מקומות עבודה חילוניים שיכירו ברצון של החרדי להשתלב אבל גם ברצון שלו להיות שונה ולשמור על אורח חיים שונה - זה יהיה הטוב ביותר. הציבור החרדי עובר תהליך של ישראליזציה, מצד שני כל החברה בישראל עוברת שינוי, ואם פעם היתה אליטה אחת שהיה לה סיי, היום זה קבוצות קבוצות ואני רוצה שגם לי תהיה אמירה. להשתלב ולא להיטמע".

ישראל כהן. "אנשים חושבים שהציבור החרדי זה גוש שחור אחד גדול, אבל האמת היא שזה עולם רחב עם המון גוונים" צילום: תומי הרפז

"לכבוש כל פסגה אפשרית, בלי לפזול החוצה מהמגזר"

רבקה שוורץ, עורכת דין. בת 34, נשואה + ארבעה, ירושלים (רמות א'), עצמאית

המסלול: "למדתי יסודי ותיכון של חסידות ויזניץ׳ בבני ברק. אחר כך לסמינר, זו היתה האופציה היחידה אז, להיות מורה או גננת. כשעברנו לירושלים עבדתי בעבודות מזדמנות, בכל מה שרק היה אפשר, ואז למדתי להיות מדריכת כושר בסניף חרדי של מכון וינגייט, פתחתי סטודיו והייתי מאמנת אישית במשך כמה שנים. אחר כך למדתי משפטים בקמפוס החרדי של אונו, הייתי עוזרת הוראה במכללה, ועשיתי תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. עשיתי התמחות בפרקליטות המדינה, והיום יש לי משרד שעוסק בתחום הפלילי ובדיני משפחה. במקביל הקמתי את ארגון מיצר, שנותן סיוע משפטי לנפגעות ונפגעי עבירה מהמגזר החרדי, ואני חברה בהנהלות של גופים שונים. כל הלקוחות שלי מהמגזר - כשחרדי צריך עורך דין הוא לא מבין באיזה תחום זה, הוא רק רוצה שזה יהיה משלהם. יש לי ייחודיות כאשה שמדברת את השפה שלהם, גם תרבותית וגם יידיש. לא פעם ולא פעמיים תרגמתי ללקוחות את דברי השופט".

המוטיבציה: "הייתי צריכה משהו גם למוח ולא רק לגוף, והאפשרויות היו מוגבלות, זה היה או משפטים או מינהל עסקים. מאז נפתחו עוד הרבה אפשרויות וזה כבר מקובל יותר ללמוד. אבל כשהתחלתי יכול להיות שזה היה עניין של אופי, של להיות חלוצי, להיות הראשונה שעושה משהו, ואולי זה היה כך גם אם הייתי ממגזר אחר".

המהפכה: "באתי מההארד קור החרדי, הוריי חסידי ויזניץ׳. מתוך 11 אחים שגדלתי איתם ו־11 אחים של בעלי אני היחידה עם תואר אקדמי. אבל קיבלתי תמיכה גדולה משתי המשפחות. היום להיות עורכת דין חרדית זה לא כזה ביג דיל, יש עוד ועוד בכל שנה, ובכל זאת, אני חלק משוליים. ההארד קור החרדי לא יוצא ללמוד באקדמיה והעבודה היא בתחומים המסורתיים. ובכל זאת, למי שמעוניין יש הרבה יותר אפשרויות, אני יכולה כבר לשלוח את הילדים שלי למוסדות חינוך עם לימודי ליבה, לעשות בגרות - דברים שלא היו בימיי. האחים שלי לא ישלחו לשם את הילדים, אבל מוסדות החינוך האלה מלאים, והעובדה שיש לנו אפשרויות כאלה מדהימה בעיניי. אז אני לא במיינסטרים, אבל אני יודעת שאני אנסה לכבוש כל פסגה אפשרית באופציות שמאפשרים לי, אבל להישאר אותה חרדית. כלומר, לחזק את אפשרויות הקידום מבפנים, מתוך המגזר, בלי לפזול החוצה".

רבקה שוורץ. "יש לי ייחודיות כאשה שמדברת את השפה שלהם" צילום: אלכס קולומויסקי

"החתונה בוששה מלבוא, והרגשתי שאני צריך דברים נוספים חוץ מללמוד"

ישראל דקלבוים, בנקאי. בן 28, רווק, ירושלים (גאולה), עובד בבנק הפועלים

המסלול: "ישיבה חרדית עם בגרות מלאה, לימודים משבע בבוקר עד עשר בלילה, אבל הגעתי אליה בעיקר כי שם היה יותר מקובל לשחק כדורגל וכדורסל. אחר כך ישיבת מיר, ואז תואר ראשון במינהל עסקים בקמפוס החרדי של אונו - האפשרויות היו משפטים או מינהל עסקים ואמרו שבמשפטים השוק מוצף. עכשיו אני במסלול של עתודה ניהולית בבנק הפועלים".

המוטיבציה: "במגזר החרדי מקובל שנשארים בישיבה לפחות עד לחתונה, ואחר כך ממשיכים בכוילל. במקרה שלי החתונה בוששה מלבוא והרגשתי שאני צריך לשלב עבודה עם הלימודים. יש את אלה שבנויים לשבת כל היום וללמוד, אבל אני הרגשתי שאני צריך דברים נוספים, והעיקר נשאר העיקר - עד היום אני מקפיד על לימודים בחברותא".

ß הקשיים: "עשיתי בגרות מלאה, אז היה לי יתרון גדול, יש לי הרבה חברים שהיו צריכים שנה של מכינה לסגור המון פערים, וזו נחיתה לעולם אחר, סוג אחר של לימודים ומבחנים. למדו איתי חסידים שלפני זה לא נתקלו בשום תרגיל מתמטי או מילה באנגלית, ואחד מהם נמצא היום באחת הפירמות הגדולות בראיית חשבון".

המהפכה: "תמיד היו כאלה שרק למדו וכאלה שעבדו, אצל אבותינו ואבות אבותינו. אז עשו את זה בלי השכלה אקדמאית, והיו פחות משרות שפתוחות לציבור הזה. היום הרבה יותר מקובל ללמוד מקצוע. לקוחות בבנק שואלים אותי איך נכנסים לעבוד פה. בסוף אנשים מבינים שאף שהערך העליון הוא לימוד התורה, ומי שמסוגל ללמוד כל היום צריך לסייע לו בכך, אבל כל השאר חייבים לעבוד ולפרנס את משפחתם, ואחרי חתונה יש יותר לגיטימציה למי שיוצא לעבוד בטענה שהוא צריך לפרנס".

ישראל דקלבוים. "היום הרבה יותר מקובל ללמוד מקצוע" צילום: עומר מסינגר

"מי אמר שחרדי אסור לו להתפתח?"

תהילה בוסקילה, יועצת מס וסטייליסטית. בת 27, רווקה, בית שמש, שכירה בייעוץ מס ועצמאית בתחום הסטיילינג

המסלול: "למדתי בבית יעקב, במסגרת חרדית. בכיתה י"ב כולם עושים לך שטיפת מוח - לכי לסמינר, לא לשירות לאומי. היה עליי המון לחץ, גם מהבית, להמשיך במסגרת חרדית, אז הלכתי לסמינר לחינוך מיוחד. לא התחברתי למקצוע והיתה לי תחושת חנק. בכיתי כל יום. את באה ללמוד מקצוע אבל כל בוקר בודקים קודם כל שהנעליים והחצאית יושבות על הסנטימטר, בשביל לוודא שאת חרדית. מה זה קשור? זה סוג של משטר דיקטטורי, אי אפשר ליהנות מהלימודים ככה. פחדתי לעזוב, אבל אחרי חצי שנה עשיתי את זה, וההורים הבינו אותי כי הם ראו את המצוקה. הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות במכללה החרדית לנשים בירושלים. גם שם הגדירו גבולות של צניעות, אבל הדגש היה על לימודים ועל הצלחה אישית. כדי לא להתנתק מהמסגרת גם הלכתי למדרשות, להתחזק. כל הבנות שם היו פליטות סמינרים, שרצו להישאר בדרך החרדית אבל לא בהגדרה החונקת והמגבילה של הסמינר. אחרי הלימודים אספתי טלפונים של יועצי מס ורואי חשבון ושלחתי קורות חיים לכולם, ומאז אני עובדת במשרד שעובד בעיקר עם הקהל החרדי, ובמקביל אני סטייליסטית".

המוטיבציה: "באמצע החיים, בגיל 22־23, הרגשתי שמשהו בוער בי, והלכתי ללמוד תפירה בירושלים. אבל זה לא עניין אותי, הבנתי שאני מתעניינת בעיצוב, בסטיילינג, והלכתי לקורס סטיילינג בבית הספר של מיקי בוגנים בבורסה ברמת גן. הייתי יחידה בין כל החילונים, זה לא מקצוע שמעודדים אותו בעולם החרדי. הייתי לבד, אבל התמקדתי בלימודים, וגיליתי עולם מדהים, אתה לא מבין איזה סיפוק אדיר זה נותן לי, זה הדבר שאני הכי אוהבת. גם ההורים שלי, שניהם אנשים עובדים, מבינים את זה ולא מתערבים.

"כשסיימתי את הלימודים חברה סיפרה לי שדודה שלה פתחה חנות בבית - הרבה נשים חרדיות עושות את זה, מוכרות בגדים, פאות, צעיפים, מטפחות. אז דודה שלה פתחה חנות ולא ידעה איך לקדם את זה. הלכתי אליה ביוזמתי, לקחתי ממנה חצאיות וכו׳, הבאתי את כל האקססוריז שצריך, לקחנו דוגמנית חרדית וצלמת חרדית ומאפרת והרמנו הפקה שלמה, אתה לא מבין איזה מדהים יצא. העלינו את זה לפייסבוק וזה הרים אותי, מאז אין חודש שאין לי עבודה בסטיילינג, והכל חרדי. בגדים צנועים ויפים ואופנתיים. אף אחד לא אמר שהדת צריכה להיות משהו קיצוני וחונק".

המהפכה: "יש הרבה נשים שהולכות כמו עדר עם כולם, אף שיש בהן עוצמה ורצון לשבור ולעשות משהו אחר. הן צריכות להאמין בעצמן ולא לחשוב על מה החברה תגיד. גם נשים חרדיות יכולות להצליח בעולם העסקים. הן לא חייבות להיות רק במסגרות החונקות האלה או ללכת למקצועות שמקובלים בעולם החרדי. זה אפשרי. מי אמר שחרדי אסור לו להתפתח?".

תהילה בוסקילה. "יש הרבה נשים שהולכות כמו עדר עם כולם, אף שיש בהן עוצמה ורצון לשבור ולעשות משהו אחר" צילום: תומי הרפז