מה אומר לנו הממוצע?

במקום אחר, ובהקשר אחר לגמרי, גם בית הספר לרפואה בעיר קליבלנד חיפש ממדים טיפוסיים לאנשים. הפעם היה החיפוש אחר תכונות מייצגות של האשה הבוגרת. מידותיהן של 15 אלף נשים, שנלקחו מן התיקים הרפואיים שלהן, הוזנו למערכת חישובים ופלטו את "דמות האשה הטיפוסית". על סמך דמות ארכיטיפית זאת אף יצרו פסל של האשה האולטימטיבית, שניתן לה השם "נורמה", והוא הוצג בחזית המוזיאון של קליבלנד. ואז הכריזו על תחרות לחיפוש האשה האמיתית המתאימה לנתונים הממוצעים. כמעט 4,000 נשים נרשמו ושלחו תמונות ומידות. לא נמצאה ולו אשה אחת שהתאימה לנתונים הללו.

פסל האשה האולטימטיבית במוזיאון קליבלנד צילום: מוזיאון קליבלנד

גם במקצועות הניהול זכורה תרומתו של פרדריק טיילור, מהנדס הניהול הנודע של תחילת המאה ה־20. ה"טיילוריזם" היתה גישה לניהול שהניחה שסוד היעילות מצוי בסטנדרטיזציה. נבנה פסי ייצור, ייעץ טיילור, ונתכנן אותם כך שיפעלו על פי מדידות התנועה, המהירות, הכוח והתפוקה הממוצעים. על כישלונה של שיטת הטיילוריזם למדנו, בין היתר, מן הפרודיה של צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים". שוב ושוב אנו מגלים שאנשים הם ייחודיים.

בספרו "The End of Average: How We Succeed in a World That Values Sameness" חותר המחבר לשכנע שאף אחד איננו ממוצע. טוד רוז, פרופסור בהרווארד וממנהיגי תנועה מדעית חדשה המטיפה למיקוד על היחיד, מבקר כאן את השימוש בממוצעים. לא אני, לא אתה, לא את ולא הוא — אף אחד מאיתנו איננו ממוצע, ולא צריך להיחשב או להיבחן ככאלה. כולם ייחודיים. גם אף מצב איננו "ממוצע". עלינו להיערך להתייחסות אחרת לעולם שמאוכלס ביחידי סגולה, שהמצבים בו ייחודיים.

אף שחישובי ממוצעים שימושיים כאשר רוצים להשוות קבוצות שונות, עלינו להגביל מאוד את ההישענות עליהם. השימוש בחישובי ממוצעים לא רק חסר ערך אלא גרוע מכך — הוא מזיק. במקום לייעל ולחסוך מאמצים, הממוצע מטעה ומסיט. במקומות רבים מדי החישובים של ממוצע (או חציון ושכיח) נשמעים כמו־מדעיים, ולכן מתחזים להיות מדויקים ועמוקים. ולא היא.

ספרו של רוז מסכם את חולשותיהם של מדדי האמצע, למשל האופן שבו ממוצע מסתיר את ההתפלגות, וגם מדגיש את החשיבות של פיתוח מדע העוסק ביחיד. המשמעויות של העברת מרכז הכובד מן הממוצע אל הייחודיות מרחיקות לכת. זוהי קריאה לעשות הכל אחרת, שכן נכון להיום מערכות החינוך והכלכלה, הבריאות, הצבא והתעשייה — כולן מתוכננות ונבחנות בהשוואה לממוצעים. עתידם של יחידים וקבוצות נקבע על פי אמת מידה זאת. לפי רוז, עלינו לבנות תוכניות לימוד, לעצב ביגוד, לפתח תרופות ולתקצב פעולות בהתייחסות להבדלים בין אנשים. צעד ראשון לכך הוא להכיר בחולשת הממוצע.