תקציב שהוא "הזמנה לאסון" או "חזרה לפרופורציות"

יאיר לפיד  2013־2014:

"האוצר לא מצא את ידיו ורגליו בדו־שנתי הקודם"

"תקציב דו־שנתי הוא הזמנה לאסון. הנושא נבדק והוכח כשלילי, ובכל זאת, בשם הטיעון ליציבות פוליטית במקום חשיבה על אזרחי ישראל עושים זאת שוב", כך אומר שר האוצר לשעבר יאיר לפיד ל"כלכליסט" בראיון כלכלי ראשון זה זמן רב.

לפיד נכנס למשרד האוצר ב־2013 אחרי כהונת שר האוצר יובל שטייניץ, שבה נוסה לראשונה תקציב דו־שנתי. התוצאה היתה גירעון כפול מזה שהציגו תחזיות האוצר ודו"ח מבקר מדינה שיצא נגד התנהלותו. "כשנכנסתי לאוצר, העשייה היתה תוצר של ניהול קלוקל של התקציב הדו־שנתי. מצאתי בור תקציבי של 40 מיליארד שקל, גירעון של %4.5, תחזית גירעון של %5.5 ואבטלה שעוברת את ה־6%. המשרד לא מצא את הידיים והרגליים שלו. אני זוכר שאגף התקציבים לא ידע לומר מה קרה בעבר ומה יהיה קדימה, כי אי אפשר לנהל כלכלה בתקציב דו־שנתי. אחרי שנתיים אף אחד לא יכול לערוך תחזית".

שר האוצר יאיר לפיד צילום: אוראל כהן

שרים בממשלה אומרים שבאמצעות תקציב דו־שנתי יוכלו לתכנן מהלכים ארוכי טווח.

"המדינה היחידה שמשיתה תקציב דו־שנתי היא בחריין. אי אפשר לתכנן תקציב כזה מראש ואין מנגנון שמאפשר לממשלה לעבוד על טווחים כאלה. אין אדם אחר בעולם שחושב שתקציב דו־שנתי הוא חיובי. כשהייתי שר האוצר עסקתי בשיקום נזקי התקציב הדו שנתי וגם כעת ברור שזה ייגמר בהעלאות מסים ובסגירת מפעלים. אולי רק שטייניץ חושב שזה טוב".

אם זה רע כל כך, למה אנחנו לא שומעים אף שר או גורם אחר מדבר על זה?

״הדבר המדהים הוא שהטיעון הפוליטי לדו שנתי מתקבל בשקט. הרי דווקא בגלל שהקואליציה כה קטנה, אם רק אחד יקום ויגיד שדו שנתי יסב נזק לישראל, אפשר יהיה לשנות משהו. לכן זה לא נתפס ש־61 אנשים יצביעו רק כי אמרו להם לעשות כך. יש פה משהו שאין עליו ויכוח מקצועי, כולם יודעים שזה לא בסדר אבל אין בכלל דיון, על הטוב ועל הרע״.

כחלון אמר באחרונה שתקציב דו־שנתי הוא רע, אבל הוא מחויב לתמוך בו בגלל ההסכם הקואלציוני.

"בהסכמים הקואלציוניים יש הרבה הבטחות ולא את כולן מקיימים. אם נושא מסוים חשוב מספיק, אפשר שלא לעמוד בסעיף כלשהו. מה חשוב יותר — טובת המדינה או היציבות הפוליטית?".

רוני בר-און 2009-2007

"כישלון מהדהד"

"לא ניתן לחזות את צורכי המשק והיכולות שלו ב־2017–2018 על סמך נתונים מאקרו־כלכליים של אוגוסט 2016", כך אמר שר האוצר לשעבר רוני בר־און, המתנגד בחריפות לתקציב דו־שנתי. לדבריו התנגד לכך "עוד בטרם זכה עם ישראל לחזות בכישלון המהדהד של תקציב 2011–2012. אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה, והצרכים הפוליטיים והגיאו־פוליטיים מחייבים גמישות של תקציב שנתי".

רוני בר-און צילום: אלכס קולומויסקי

בר־און הזהיר מהפגיעה בדמוקרטיה הגלומה בהחלטה לפנות לתקציב דו־שנתי, והוסיף: "המקום היחיד בחוק שבו הכנסת מתפזרת כסנקציה הוא כשהיא לא מעבירה תקציב. כשזה קורה רק פעם בשנתיים, נפגע העיקרון החוקתי של מדינת ישראל".

בר־און תוקף את היוזמה של נתניהו ומגדיר אותה "תעלול פוליטי". לדבריו, "כל אחד מ־61 חברי הכנסת, שראש הממשלה תלוי בהם, יכול ליצור בעיה, כמו המשבר שהיה סביב בני הפלשמורה". הוא לא מצפה מפקידי האוצר המתנגדים למהלך לקחת אחריות ולהתפטר, אלא מטיל את האחריות על הקברניטים. "מי שצריך להתפטר הוא שר שחושב שהמהלך לא נכון. אני מניח שכשר אוצר לא הייתי מגיע למצב שבו ראש הממשלה מחייב אותי לעשות את זה".

יובל שטייניץ 2009־2013

"תכנון תקציב חד־שנתי ארוך יותר מהביצוע שלו"

"יש אנשים שמתסכלים על התקציב כדרך לניהול ספר החשבונות הלאומי. זו טעות, מדובר בניהול המדינה. דרך התקציב מופעלות הממשלה והמדינה כולה", טוען שר התשתיות יובל שטייניץ. לדבריו, ההתנגדות העיקרית לתקציב הדו־שנתי נובעת מהסתכלות לא נכונה על המטרות שלו.

"נוצר חוסר התאמה קיצוני בין הזמן שבו מתעסקים בתכנון לבין הזמן שמקדישים לביצוע הרפורמות לטווח הארוך. בניית תקציב אורכת לפחות שישה חודשים, שבהם יש הסבה של חלק מתשומת הלב והמאמצים לתקציב. בדרך כלל התקציב מאושר בדצמבר, בינואר ניגשים לביצוע התוכניות, ובאפריל־מאי כבר עובדים על הכנת התוכניות החדשות. היחס בין התכנון לביצוע הוא אחד לאחד. תקציב דו־שנתי מקנה לממשלה יכולת לנשום. יש לה 18 חודשים לקדם תוכניות שאושרו, ומספיק זמן לפעול בוועדות השונות לתוכניות ארוכות טווח"'.

יובל שטייניץ צילום: נמרוד גליקמן

אז למה לא לעשות תוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח, כמו תוכניות חומש, ועל בסיסן לאשר תקציבים שנתיים?

"לא הגיוני לעבוד בתקציבים שנתיים ולכן חלק מתקציבי משרדי הממשלה הם רב־שנתיים - לדוגמה תקציב הביטחון, תוכניות החומש של צה"ל המותקצבות לחמש שנים, התקציב בתחבורה שרובו לעשר שנים. מכיוון שרוב התוכניות הן לטווח ארוך, נוצר מתח בין תקציב המדינה והסעיפים שנידונים בכל שנה לבין התוכניות הרב־שנתיות".

"משרדים שלא בתוכניות רב־שנתיות, כמו משרד החינוך, נפגעים בכל שנה מהקיצוצים ומהיעדר תכנון. כשחלק מהממשלה עובדת במחזור של חמש שנים וחלק במחזור של שנה אחת, נוצר מתח לא הגיוני".

אולי הבעיה אינה בעיקרון, אלא בביצוע. הרי תקציב 2012 הסתיים בגירעון כפול מהמתוכנן.

"הטיעון של כל המתנגדים לתקציב נשען על תקציב 2012, שלפיו הגירעון היה גבוה מהצפוי. הטיעון הזה הוא כמעט איוולת. בקיץ 2011 התחזית לא היתה שונה מ־2010. גם אז לא חזינו את העלייה הקטנה בהכנסות ב־2012. רק בתחילת 2012 התברר שההכנסות נמוכות יותר. גם אם היינו עושים תקציב חד־שנתי לא היה הבדל. כשבוחנים את ארבעת התקציבים הדו־שנתיים, לא רואים סטיות גדולות, הן פחות או יותר בגדר הנורמה. גם ב־2012 היתה סטייה סבירה".