תנו להם לסיים את חייהם בכבוד
כ-180 אלף ניצולי שואה חיים בינינו, 65 אלף מתחת לקו העוני. מדוע משרד האוצר מקשה עליהם לקבל את שמגיע להם? סיפורו של משה ליפמן בן ה-94 הוא דוגמה לאטימות המערכת
08:1205.05.16
לפני כשנה וחצי זכיתי בחבר חדש, שמבוגר ממני בעשרות שנים, אבל צלול לחלוטין וממשיך להיות אופטימי גם בגיל 94 למרות כל האסונות שפקדו אותו בחייו. משה ליפמן הוא ניצול שואה שהיה במחנות הכפייה והמוות, כולל אושוויץ-בירקנאו, ונשאר בחיים כמעט יחיד מבני משפחתו.
הקשר בינינו התחיל בזכות התנדבותי בארגון "עמך" (המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני) ואני מבקר אותו פעם בשבוע.
הקשר בינינו הלך ונבנה לאורך הזמן. הוא איש מופנם ועדין נפש, עם חוש הומור שלא מסגיר את תולדות חייו. הוא נולד בוורשה, התייתם בגיל 4 ונשלח לסבא וסבתא שלו מצד אמו. עם מותם הועבר לבית יתומים. מאז לא ידע בית מהו. אמו אמנם נישאה בשנית אבל אביו החורג סירב לקבלו והוא נותר בבית היתומים ואח"כ בפנימיות נוספות עד פרוץ המלחמה.
משה ליפמן. משרד האוצר רוצה לשבור אותו צילום: עומר הכהן כשהוקם גטו ורשה באוקטובר 1940 מצא עצמו משה, כמו מאות אלפי יהודים נוספים, כלוא בין חומותיו, משם נדד בין מחנות ריכוז והשמדה ולמזלו שרד את התופת. בתום המלחמה, בשובו לוורשה ההרוסה, הכיר את חנה, בחורה יהודיה צעירה, ניצולת שואה אף היא. יחד עלו לישראל במסגרת תנועת "הנוער הציוני" לקיבוץ תל יצחק ושם נישאו.
לאחר תקופה קצרה עזבו את הקיבוץ ובמשך עשרות שנים עבד משה כצבע. משה הוא צייר חובב וככזה היה במשך עשרות שנים בעליה של חנות למִסְגָרוֹת.
ללא תמיכה או עזרה כלכלית מאף גורם, הצליחו משה וחנה לרכוש דירת 2 חדרים בשולי ת"א שם גידלו את 3 בניהם. חנה נפטרה בגיל 55 בפתאומיות ובהמשך נישא מחדש. שניים מבניו נפטרו ממחלות כשהם משאירים אחריהם משפחות, וגם אחד מנכדיו נפטר מסרטן. לאחרונה נפטרה אשתו השנייה שסבלה שבע שנים מאלצהיימר.
והאיש החייכן הזה, שמנת הכאב שלו עולה על גדותיה, לא מתייאש. נשאר אופטימי. הוא מספר לי כי מעולם לא איבד תקווה גם במצבים הקשים ביותר.
אבל, לאחרונה גיליתי כי הוא כועס, ומאד. על מי? על משרד האוצר.
במשך שנים רבות, לא קיבל שום סיוע מהמדינה כניצול שואה, למרות מה שעבר ולמרות שאיבד את השמיעה באחת מאוזניו באחת מצעדות המוות ממכות של חייל גרמני.
פנסיה אין לו משום שהיה עצמאי והוא כילה את כל חסכונותיו למימון האשפוז של אשתו במוסד סיעודי. הוא חי מקצבת הביטוח הלאומי, מקצבה קטנה מגרמניה ומקצבה ממשרד האוצר, כניצול שואה, בסך 2,200 שקל בלבד.
לאחרונה חלה הרעה במצב בריאותו, הוא סובל מבעיות אורתופדיות קשות, מתקשה בהליכה, כמעט שאינו שומע, והלילות קשים לו במיוחד, סיוטים תוקפים אותו לעיתים תכופות והוא מתקשה להירדם.
למזלו רופאת קופת החולים מאד מסורה לו, היא מבקרת אותו בביתו ולאחרונה הכינה מכתב ארוך ומפורט למשרד האוצר כדי שיעלה את אחוזי הנכות שלו, שהם כיום 25%, ובהתאם יגדיל את הקצבה. הוא חיכה כמה חודשים לתשובה ולבסוף התבשר כי בקשתו נדחתה, כאילו שבגיל 94 בריאותו רק הולכת ומשתפרת. במשרד האוצר הגדילו לעשות והציעו לו לערער לבית המשפט.
למרות צניעותו ואופיו הטוב, הוא שואל: "כמה שנים עוד נותרו לי לחיות, מדוע הם מסרבים להגדיל את הקצבה כדי שאוכל לחיות קצת יותר ברווחה. כסף למטרה הזו יש במשרד האוצר, אז מדוע להקשות עלינו ניצולי השואה. תנו לנו לסיים את חיינו בכבוד!"
בישראל יש כיום כ-180 אלף ניצולי שואה, בשנת 2015, 65 אלף מתוכם היו מתחת לקו העוני. בימים האחרונים, לקראת יום השואה, העלתה הקרן לידידות קמפיין מרגש שבו רואים מקהלה של ניצולי שואה קשישים, ובסוף מופיע מייסד הקרן הרב יחיאל אקשטיין ומבקש מהציבור לתרום לרווחת הניצולים. הייאמן?
במדינת היהודים, כפי שמגדירה ראש הממשלה נתניהו, ארגונים פילנתרופיים צריכים לגייס כספים לטובת ניצולי שואה, כאשר באוצר "שוכבים" כספים שמיועדים להם?
ואם באוצר לא יודעים איך לחלק את הכסף ששוכב שם, יש לי פתרון פשוט. כל ניצול שואה יזכה ל-100% נכות. בלי ועדות, בלי אישורים, בלי עורכי דין ובלי רופאים. זה המינימום שאנחנו יכולים לתת לאנשים שבזכותם אנחנו כאן.
