המסך הגדול VS המסך הקטנטן

רוב המקרים של שימוש בסמארטפון בקולנוע נגמרים בתוצאות טרגיות קצת פחות, אבל כל מי שהולך לסרט מדי פעם יודע שזו אחת התופעות המעיבות ביותר על חוויית הצפייה, ואין סיבה לחשוב שהיא תיעלם בקרוב. בתעשיית הקולנוע מבינים את זה, יודעים שבקרב צופים צעירים הבעיה חמורה אפילו יותר, ומתחילים לחפש פתרונות.

בלון ניסוי כושל

רשת AMC מחזיקה ב־350 מתחמי בתי קולנוע (מולטיפלקסים) בארצות הברית, ועוד 90 בסין. בקרוב, אם תאושר עסקת המיזוג בינה לבין רשת קארמיק, היא תיהפך לגדולה בעולם. בחודש שעבר החליט אדם ארון, המנכ"ל החדש של החברה, להפריח בלון ניסוי: בראיון שהעניק למגזין "וראייטי" הוא השווה את הבקשה מבני 22 לא לסמס במהלך ההקרנה לפקודה לקטוע את ידם מעל הזרוע. לפיכך, הציע ארון, אולי כדאי להפוך חלק מאולמות ההקרנה לידידותיים למסמסים.

בשעות שלאחר פרסום הראיון כבר הבינו ב־AMC את גודל הטעות. אתרי החדשות והרשתות החברתיות התפוצצו ממחאות קולניות ובוטות: המגיבים כינו את אולמות המסמסים "הרעיון המטופש ביותר בהיסטוריה של הקולנוע", האשימו את ארון בניתוק והציעו למי שלא יכול לעזוב את מסך המגע להישאר בבית ולא להפריע. AMC ניסתה תחילה למזער נזקים ולהבהיר שהכוונה היא לערוך ניסוי מצומצם בלבד, אך לבסוף ביצעה פניית פרסה: היא הבהירה כי קולות המחאה נשמעו "חזק וברור", והתחייבה שלא תרשה לסמס באף אחד מאולמותיה בעתיד הנראה לעין.

אבל הבעיה שביסוד בלון הניסוי לא נעלמה: תעשיית הקולנוע האמריקאית מאבדת קהל. נכון, היא הגיעה להכנסות שיא של 38.3 מיליארד דולר בשנה שעברה, במידה רבה בזכות הקרנות פרימיום בתלת־ממד ובפורמטים איכותיים (IMAX). אלא שבעוד היא מתמקדת בסרטי גיבורי־על, מדע בדיוני ופנטזיה, שאמורים להיות חביבים במיוחד על צופים צעירים, דווקא בקרבם בולטת נסיגה מטרידה. "הלוס אנג'לס טיימס" דיווח השבוע כי בשנה שחלפה נרשם שפל בהגעת צופים בני 24־18 לקולנוע: צופה יחיד בגילאים אלה קנה בממוצע 5.9 כרטיסים במשך השנה, 5% פחות מאשר ב־2014 ו־24% פחות לעומת 2012. כשהם יכולים לשבת בבית מול נטפליקס בלי להתנתק מקצב החיים הרגיל שלהם, אולם הקולנוע פשוט לא אטרקטיבי מספיק.

הנתונים האלה מתחילים להבהיר את ההיגיון שמאחורי ההצעה המקוממת של ארון. כש־AMC נסוגה ממנה, היא הבטיחה במקביל להשקיע סכומי עתק בשדרוג טכנולוגיות ההקרנה. זהו המסלול השני, הקונטרוברסלי פחות, שבו ינסו בתי הקולנוע לגרום למסך הגדול לנצח את המסך הקטנטן.

תנו להם בפריימים

מאז ראשית ימי הקולנוע המדבר היתה מהירות ההקרנה הסטנדרטית באולמות 24 פריימים בשנייה. השיפור באיכות התמונה התמקד במעבר להקרנה דיגיטלית, ברזולוציה גבוהה של 2K (2,048X1,080 פיקסל) ואף 4K (4,096X2,160 פיקסל). ליכולות משופרות אלה יש ערך מיוחד בהקרנות תלת־ממד, שדורשות העברת מידע חזותי רב. אך הדיגיטציה של טכנולוגיות הצילום וההקרנה מאפשרת גם להעלות את מהירותן, וליצור תמונה חדה ומושכת במיוחד.

מאחורי אחד הניסיונות המתוקשרים יותר לעשות זאת עמד פיטר ג'קסון, שצילם והקרין את החלק השני בסדרת סרטי "ההוביט" ("מפלתו של סמאוג", 2013) במהירות של 48 פריימים בשנייה. התוצאה עוררה תגובות מעורבות: התמונה אמנם שופרה, אך נראתה לרבים כצילום וידיאו איכותי ולא כמוצר קולנועי. כעת נכנס לתמונה הבמאי אנג לי ("נמר דרקון"): בסתיו הבא אמור להגיע לאקרנים סרטו החדש, "Billy Lynn's Long Halftime Walk", המצליב בין מראות האימים של המלחמה האמריקאית בעיראק לקרנבל הממוסחר שסובב את חזרתם של החיילים הביתה. את המתח הזה החליט אנג לי ללכוד באמצעות צילום והקרנה במהירות של 120 פריימים בשנייה, בתלת־ממד ובאיכות 4K — שיטה מהפכנית המכונה "Immersive Digital".

הראיון המתוקשר של מנכ"ל AMC נערך במסגרת סינמקון (CinemaCon), תערוכת איגוד בעלי בתי הקולנוע בלאס וגאס. באותו אירוע הציג לי 11 דקות מסרטו החדש, ובניגוד ל"מפלתו של סמאוג" הפעם התגובות היו אקסטטיות. הצופים שיבחו את האופן הייחודי שבו הצליחה טכנולוגיית ההקרנה להעניק חיוּת חסרת תקדים לסצנות קרב, וג'יימס קמרון אף כינה את התוצאה "סטנדרט הפלטינה החדש". אפשר להניח שההתרשמות הזאת לא תישכח ממנו בבואו לצלם את ארבעת ההמשכים המתוכננים ל"אווטאר".

יש רק שתי בעיות. האחת היא שכיום אין אף בית קולנוע שמצויד במקרנות שמסוגלות להתמודד עם הפורמט הזה. האחרת היא שאין שום הבטחה שתמונה חדה במיוחד תמשוך עוד קהל לקולנוע לאורך זמן, ותתפוס את תשומת לבו המלאה למשך שעתיים. אחרי הכל, מה שווה סצנת קרב אפית באיכות מדהימה מול פלרטוט בווטסאפ?