כשאבי כעס עליי הוא אמר: "אני מגדל אותך לבד וכדאי שתעריכי את זה"

"אבא עבד בשמירת תיקים במשביר לצרכן. הוא היה איש נעים הליכות, טוב לב, עם חוש הומור. רציתי שיהיה לו יותר עמוד שדרה, הפריע לי שפחד לעמוד על שלו והיה עסוק בלרצות אחרים, ליישר קו בלי לשאול את עצמו אם הדברים מוצדקים. היה לו חשוב להיות מקובל על הבריות. הוא רצה שאהיה ילדה טובה וממושמעת, אבל תמיד הייתי נעלמת, לא מגיעה הביתה בזמן, עושה מה שלא אמורים לעשות. הוא אמר לי לא פעם כשהיה לו קשה איתי: 'אני מגדל אותך לבד וכדאי שתעריכי את זה'.

1970. ננה שרייר בת השנתיים עם הוריה רעיה ואליושה בקובולטי, עיר קיט בגיאורגיה

"סבתא היתה הרבה יותר נועזת, ממש יצור פראי, מכרה בשוק הפשפשים בחיפה בגדים משומשים שהטליאה בעצמה. היה בה טוב לב גדול, והיתה ממזרות. המצאנו יחד סיפורים, היו לה סיפורים מפעימים על גיבורות נשים, ועל הבוקר היינו אופות חצ'פורי. היא היתה היחידה שהסכמתי שתלמד אותי ללוש בצק, כי המעמדים החגיגיים שבהם נשים בישלו יחד חינקלי וחצ'פורי הרתיעו אותי. לא אהבתי את הסיטואציה שבה הן עובדות שעות, ואז מגיעים הגברים, מתיישבים בשולחן משלהם, והנשים מגישות להם בצניעות ועוברות לשולחן הפשוט יותר.

"בגלל מעמד הנשים בתרבות הזאת פיתחתי התנגדות למנהגים הגרוזיניים, כך שאפילו סירבתי להיכנס למטבח. אבא צידד בסדר הקיים והסביר: 'חייבים לשמור על ההמשכיות של המנהגים'. רק כשהכרתי את בן זוגי לשעבר מאיר פיצ'חדזה למדתי להסתכל על התרבות הזאת בעיניים אחרות, לראות כמה היא מדהימה ועשירה, להסתכל גם על מפגש הנשים שבו הן מעלות זיכרונות ומדברות על ערכים, והייתי סלחנית יותר.

"הפסקתי לאכול בשר בגיל 12, אחרי שכחלק מהמסורת ניתן לי הכבוד להוביל תרנגולת שנבחרה לשחיטה. כשאתה רואה מול העיניים איך נלקחים החיים מיצור חי אתה מבין שהצרחות והפרפור לא מצדיקים שום פולקע. אבא התנגד והסביר לי: 'כך העולם נוהג'. נאלצתי להחביא קציצות במכנסיים כדי לא לאכול אותן.

"בבר הראשון שפתחתי היו מנות בשריות, בהתאם לדנ"א של מסעדה גרוזינית, שהוא בשר והדוניזם. אבל כיום אני מנהלת בר טבעוני. אבי, שמת לפני שנתיים, היה גאה באינדיבידואליזם וביוזמה שלי, למרות הקונפורמיזם שלו. כשהיה מגיע לאכול הוא תמיד אמר לכל העובדים בגאווה: 'זאת הבת שלי'. הוא נפטר לפני שנתיים ולצערי, את סוד האימוץ שלי הוא לקח איתו לקבר. למה? אולי יום אחד אני עוד אגלה".