אסור לחכות שהמדינה תטפל בתאונות העבודה בענף הבנייה
הקפדה על לבישת המיגון האישי, טיפול במפגעי בטיחות והימנעות מסיכונים יכולים לעשות את ההבדל בין פציעה קשה ואפילו מוות, לבין תקרית לא נעימה שאחריה כולם חוזרים הביתה בשלום
08:2412.06.16
ב-4 בינואר השנה נהרג המנופאי ויטלי אסף בנפילה מגובה 13 מטרים באתר הבנייה באלעד שבו עבד. שבועיים אחר כך נהרג אשרף טהא מכפר קאסם מפגיעה של זרוע משאבת בטון. שבוע מאוחר יותר נהרגו שני עובדי בניין נוספים – אחד בקניון חורב והשני בגבעת אולגה. למרבה הצער, המנה הקטלנית הזאת אינה חריגה. בשנת 2015 נהרגו 54 בני אדם בתאונות עבודה בישראל, מהם 34 בענף הבנייה לבדו, כלומר ממוצע של כמעט שלושה עובדים בחודש. ב-2014 נהרגו 31 עובדים באתרי בנייה, וב-2013 היו 32 הרוגים. דו"ח מבקר המדינה קבע כי רק 2% מאתרי הבנייה בהם התרחשו תאונות בשנים האחרונות נחקרו על ידי מפקחי משרד הכלכלה.
על פי דוח של משרד הכלכלה והמוסד לביטוח לאומי, שיעור ההרוגים בענף הבניין בישראל עומד על פי שניים מממוצע האיחוד האירופי – כ-13 הרוגים לכל 100 אלף עובדים, לעומת 5.8 הרוגים באירופה ו-9.5 בארצות הברית. מבין כל מדינות אירופה, רק בקפריסין ובפורטוגל שיעור ההרוגים בבניין גבוה מבישראל, וגם זאת בהפרש קטן. זהו תואר אירופאי אחד שבו אף אחד מאיתנו לא רוצה שנחזיק.
אילוסטרציה צילום: הפורום למניעת תאונות עבודה אין ויכוח על הצורך לעצור את תאונות העבודה בכלל, והתאונות בענף הבניין בפרט. כל הרוג הוא עולם ומלואו. ויטאלי אסף הותיר אחריו אשה ושלוש בנות; חייהן לא ישובו לקדמותם לעולם. מעבר לאובדן בנפש, הנזק מתאונות העבודה הוא עצום: על פי נתונים שפורסמו בעיתון "הארץ", בשש השנים האחרונות שולמו 24 מילארד שקל לנפגעי תאונות עבודה. רובם, כשישים אחוז, היו בענף הבניין.
מרבית הכתיבה בנושא מצביעה על בעיית אכיפה מצד המדינה כגורם המרכזי לריבוי התאונות הקטלניות. הסכום שמוציא משרד הכלכלה על מניעת תאונות עומד על בין אחוז אחד או שניים לעלות פיצויי הנפגעים. באתרי הבנייה עובדים אנשים מארצות שונות ובעלי הכשרה שונה, וכמות המפקחים עליהם פשוט אינה מספקת – כ-17 איש על 13 אלף אתרי בנייה.
ובכל זאת, לא ניתן להסתפק בצפייה לממשלה שתתעשת. נכון, האחריות הכוללת להסדרה ואכיפה היא של המדינה, אבל פתרונות ברמה הלאומית לוקחים זמן ומשאבים, וההמתנה עולה בדם. הקבלנים ומנהלי אתרי הבנייה צריכים לנקוט בצעדים משמעותיים שיחסכו בחיי אדם ברמה המיידית. אין ספק שהתאונות הן תוצאה של הזנחה או חוסר ידע ולא של זדון, ואף קבלן לא רוצה לסיים את הפרויקט עם הרוגים או פצועים – אלא שאדישות והמתנה לפעולה מצד הרשויות הן כיום חלק מהבעיה. העובדה המתסכלת היא שאת מקרי המוות האלו ניתן למנוע בכמה אמצעים פשוטים. הרבה מנהלים מדברים היום על "אחריות תאגידית", אבל המושג הזה מתחיל קודם כל בדאגה לכל חיי העובדים, ולא רק ביציאה להתנדבויות.
בואו לא ניתמם: לא נדיר לראות באתרי בנייה ציוד בטיחות שנערם כדי לצאת ידי חובה, שאינו תקין או שפשוט לא נעשה בו שימוש. על הקבלנים להקפיד שהציוד הכבד באתרי הבנייה תקין ובטיחותי, שהוא תואם למידות ולצרכים של כלל העובדים, ושהשימוש בו הוא חלק משגרת העבודה. חבישת קסדה או כפפות מגן יכולה לעשות את ההבדל בין פציעה קשה ואפילו מוות, לבין תקרית לא נעימה שאחריה כולם חוזרים הביתה בשלום. נפילה מגובה היא אחד מגורמי המוות והפציעה הקבועים באתרי בנייה – ושימוש בפתרונות בטיחות זמינים יכול למנוע אותה כמעט לחלוטין. ואולי הנקודה החשובה יותר קשורה להחדרת תרבות של אחריות – הקפדה על לבישת המיגון האישי, טיפול במפגעי בטיחות והימנעות מסיכונים. לא ניתן להפריז בחשיבות של פעילות הסברה שנעשית בשפה של העובד, בניהול אתר בנייה מסודר, מגודר ומסומן היטב, בהימנעות מקיצורי דרך ובהקפדה על נהלי עבודה מקצועיים.
אסור שהמאמץ הלאומי להגביר את היצע הדירות יוביל גם לעלייה בכמות הפצועים וההרוגים בקרבנו. בישראל של 2016 אין סיבה שאדם לא יחזור ממקום העבודה שלו, גם אם מדובר בענף מורכב ועתיר סיכונים כמו בניין.
יונתן פנטנוביץ' הוא מנכ"ל 3M ישראל
