היום שבו נפלה חומת דנקנר

בקול רועד, כמי שמבין את גודל המעמד, הקריא אתמול השופט חאלד כבוב את הכרעת הדין במשפטם של נוחי דנקנר והברוקר איתי שטרום. שעה שלמה לא הרים כבוב את ראשו מדפי הכרעת הדין, כאילו מבקש שלא ליצור קשר עין עם מי מהשניים. ככל שעברו הדקות היה ברור מדוע: כבוב שיגר ערימה של כדורי באולינג לעבר טיעוני ההגנה ובכל פעם ריסק כמעט את כולם. איתי שטרום הקפיד לשמור על הבעת פנים חתומה, אך ניכר בו שהוא עצבני. רק כעבור 15 דקות הוא תפס את ראשו, עצם את עיניו, ומלמל לעצמו משהו. דנקנר נותר גם הוא בפנים חתומות לאורך כל הכרעת הדין, אבל נדמה שרק במחציתה התגבשה אצלו ההבנה שזה נגמר — שהשופט לא קונה את הגרסה שלו ושהוא עומד להיות מורשע בעבירות של השפעה על ניירות ערך בדרכי תרמית והנעה לרכוש ניירות ערך — הרצת מניות בשפה הלא משפטית.

אם מישהו היה אומר את זה לדנקנר לפני חמש שנים, הוא היה מתפוצץ מצחוק. הרצת מניות היא הרי עבירה שמתאימה לפרולטריון של שוק ההון, דגי רקק, ולא לנוחים של העולם. כל מי שעבד בקבוצת אי.די.בי תחת דנקנר ידע שלפני שהוא מזיז סיכה הוא צריך לעבור את הד”ר. מדובר בד”ר אייל סולגניק, ראש מחלקת תאגידים ברשות לניירות ערך לשעבר שהוצנח לתפקיד מנהל הכספים הראשי בקבוצת אי.די.בי. סולגניק היה הביטחון של דנקנר והוא הובא כדי שדנקנר יוכל לישון טוב בלילה, ככל שזה נוגע לתפר העדין שבין עסקים ורגולציה. לאחר מכן הגיע לקבוצת אי.די.בי שוני אלבק, היועץ המשפטי של רשות לניירות ערך וכמעט יו”ר הרשות בעצמו. למעשה, דנקנר בנה לעצמו חומה בצורה של אנשי רשות לשעבר כדי להגן על עצמו מיום כמו אתמול.

אלא שאז הגיעה ההנפקה של חודש פברואר 2012, שהבקיעה את החומה והפכה לדנקנר את החיים. עם הכישלון העסקי הוא כבר התמודד, אבל עכשיו הוא צריך לעכל את מה שההרשעה הזו אומרת עליו כאדם ועם העובדה שהשופט לא האמין לאף מילה שלו: “דווקא דמותו של נאשם כמו דנקנר, איש עסקים מוכר, מוערך ומקצועי שאופיו האישי מעיד על קפדנות ויסודיות חסרת פשרות היא שהקשתה עלי לקבל את הסבריו המיתממים ואף המנותקים לפרקים”, כתב כבוב והוסיף: “אדם כמו דנקנר, שאינו נותן מקום ליד המקרה, בגרסתו בבית המשפט, שם יהבו על מקריות שילובן של נסיבות הפרשה דנן, הכל במעטה של יחסי חברות עם שטרום. גרסתו זו נסתר מניה וביה נוכח מעורבותו הפוזיטיבית בפעילות שאין ספק שנעשתה במודעות וכוונה פלילית”.

דנקנר בבית המשפט, אתמול. "דווקא דמותו הקשתה לקבל את הסבריו המיתממים" צילום: אביגיל עוזי

לאורך כל הדיון ישבו ילדיו של דנקנר, רונה עומר ודנה, מאחוריו אך הקפידו שלא להוציא הגה. גם לא כששמעו את הדברים הקשים של כבוב על אביהם. אפילו לא בסיום הקראת הכרעת הדין. שקט חיבוק, נשיקה שלום ותודה.

ידע כל נותן אשראי

אם צדיק בינו, הבעלים של הבנק הבינלאומי ופדנט גדול, היה יודע שככה נותנים אשראי בבנק שלו — הוא היה מתפלץ. אחת מהראיות המרכזיות בתיק שגרמו לכבוב להרשיע את דנקנר ואת שטרום, מתייחסת לצורה שבה מימן שטרום את פעילות הרצת מניית אי.די.בי. כך, ביום הקריטי שלפני ההנפקה נחסם קו האשראי של חברת ISP באמצעותה פעל שטרום. מה עושה שטרום? מרים טלפון למנהלת מחלקת שוק ההון של הבנק בתל אביב ומבקש ממנה לתת לו אשראי של 15 מיליון שקל. היא אומרת לו, פחות או יותר, שמכיוון שיש לו בטוחות של 850 אלף שקל הוא יכול לקבל ממנה מקסימום 15 זוזים. אז שטרום פונה לדנקנר ומבקש “שיזרוק עליו מילה טובה בבנק”.

אז מה עושה דנקנר? מתקשר מהחיוג המהיר למנכ”לית הבנק סמדר ברבר־צדיק. ברור לא? ואם היא לא עונה? מתקשר לאילן בצרי, הסמכות השנייה אחרי המנכ”לית לענייני אשראי וראש החטיבה העסקית, וזורק מילה טובה. מה אומר בצרי? מאשר. למה? כי לטענתו שטרום העיד שיש לו חשבונות בשוויץ.

כן, זה נשמע הזוי לכל אחד ששומע את התירוץ הקלוש של בצרי, וגם לשופט כבוב שקובע נחרצות כי “אין לקבל חלקים נרחבים מגרסתו של בצרי... סימן שאלה גדול מתנוסס מעל השאלה האם הבנק היה מאשר בקשה דומה לכל מאן דהוא... המשקיע (שטרום), לא היה מוכר לבצרי, בעל הון עצמי של 850 אלף שקל, המבקש קו אשראי של מיליונים כדי להשקיע במניה יחידה המצויה במגמת ירידה בשוק”.

הסיפור הזה מדגיש את רמת ההשפעה של דנקנר על המערכת הבנקאית ועל נותני האשראי. בטלפון אחד הוא גרם לאיש אשראי וותיק ומוערך לסטות מכל ההוראות הברורות, ולאשר הלוואה של 15 מיליון שקל למישהו שהוא לא מכיר ובלי בטחונות. אחרי הכרעת הדין אתמול, כל ראש תחום אשראי עסקי במערכת הבנקאית מבין שגם אם אלוהים של העולם העסקי מרים טלפון ומבקש לעזור לחבר, כדאי מאד שהוא יצטייד בהסברים מתאימים. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו נאלץ להתפתל בתירוצים שבעצמו לא יאמין להם.

יו"ר הרשות לניירות ערך שמואל האוזר. מיהר לברך צילום: אוראל כהן

המריץ הקטן הפך למנהל גדול

מי שלא הגיע אתמול להכרעת הדין הוא עד המדינה בתיק עדי שלג, סוחר מניות ממולח שרכב על ההזדמנות שנקרתה בדרכו והריץ בעצמו ובאמצעות אשתו את המניה תוך שהוא גורף 180 אלף שקל לכיסו. דווקא עדותו של עד המדינה, זו שהמדינה שילמה עליה את המחיר היקר ביותר (באי הרשעתו של מי שהריץ מניות) קיבלה מצדו של השופט כבוב את המשקל הנמוך ביותר במכלול הראיות. “משקלה של עדות עד המדינה בפרשה דנן מוגבל וזו אינה מהווה אלא תוספת ראייתית למארג הראיות בתיק”, קבע השופט.

אז מה היה לנו כאן? מריץ מניות, שגרף לכיסו 180 אלף שקל — סכום זהה אגב לסכום שאותו היה חייב לשטרום בפירוק השותפות ביניהם — שיוצא בלי שריטה. שלג פועל היום במסגרת קבוצת סינגולריטים של משה חוגג ומחפש אחר הדיסרפשן הבא. שלג הוא עכשיו מנהל גדול, וכבר לא מריץ קטן.