סרט מחאה
המלצות ועדת טרכטנברג: מה נשאר, מה נשחק ומה נזרק לפח
שלוש הממשלות שהתחלפו כאן מאז מחאת 2011 דווקא רצו ליישם את המלצות הוועדה לשינוי חברתי־כלכלי. אבל כשהממשלה שמה לעצמה רגליים ולאף שר לא ממש אכפת - כוונות טובות לא מספיקות
נתחיל בחדשות הטובות: לא כל המלצות ועדת טרכטנברג הלכו לפח. נראה שהממשלות - מאז הגשת המסקנות התחלפו שלוש כאלה - אכן התכוונו ליישם חלק נכבד מההמלצות, בעיקר בתחומים מסוימים. בתחום החינוך, למשל. אבל פה נגמרות החדשות הטובות ומתחילה המציאות המתסכלת: כוונות טובות אינן מספיקות. גם כשהממשלה כבר אימצה את המסקנות, וגם כשכבר התחילה להניע תהליכים ליישומן, חלק גדול מהן נתקע, מוסמס, נשחק ונעלם.
לעתים זה קורה בגלל תפיסת עולם, אבל לרוב זה פשוט משום שחלקים בממשלה אינם טובים בלתת שירות, משום שהממשלה נתקלת ברגליים של עצמה ולא מסוגלת לסיים פרויקטים שהיא התחילה, בטח לא בפרק זמן סביר.
קחו, למשל, את החינוך, אחד התחומים המרכזיים בהמלצות ועדת טרכטנברג, וגם אחד היקרים. המחאה החברתית אמנם התחילה מהדיור, אבל בוועדה שמו דגש רב על תחום החינוך דווקא, מתוך מחשבה שאחד הדברים החשובים ביותר לזוגות הצעירים הוא עזרה תקציבית מיידית בגידול הילדים. עזרה כזו, חשבו בוועדה, תסייע להורים לפנות יותר זמן לעבודה ויותר כסף לבעיית הדיור.
אז מה קרה עם המלצות הוועדה בחינוך? אחת יושמה בענק - המדינה התחילה לסבסד גנים לילדים מגיל 3, ובמקביל הרשויות התחילו לבנות גנים כאלה. הסבסוד קרה באופן מיידי, אבל בניית הגנים עדיין נמשכת - כי לבנות משהו במדינת ישראל זה פרויקט.
יתר ההמלצות הכבדות בתחום החינוך לא יושמו, או שיושמו חלקית בלבד. משרדי החינוך והכלכלה עדיין מתקוטטים על מי אמור להיות אחראי על הצהרונים. ודאי תשאלו, מה הבעיה להחליט? אבל בממשלה זה לא עובד ככה.
גם בניית מעונות היום וסבסודם התעכבו משמעותית. הכסף אמנם הוקצב, אבל באגף תקציבים הציבו קריטריונים נוקשים מאוד לרשויות המקומיות בשביל שיוכלו לקבל אותו. אז חלפו שנתיים־שלוש והכסף לא זז, ורק אז נזכרו להגמיש את הקריטריונים. כך זה נראה כשהממשלה רק אומרת שהיא רוצה לשנות את סדרי העדיפויות, ולא באמת מתכוונת לכך.
תחום החינוך הוא דוגמה לתחום שבו עיקר הבעיה היא לשים את הכסף, ולכן עוד אפשר לרשום בו הצלחה חלקית. בתחום יוקר המחיה, שבו עיקר הבעיה היא לקדם רגולציה אפקטיבית, המצב כבר קטסטרופלי. כי פה הטריק הוא לא לשים כסף, אלא לגרום למשרדי הממשלה לעבוד זה עם זה, ואז עם השוק. וזה כבר עסק הרבה יותר מסובך.
השינוי גדול על הממשלה
21 המלצות עיקריות היו לוועדת טרכטנברג בתחום יוקר המחיה, כמעט כל אחת מהן עולם ומלואו. בעקבות חלק גדול מיישום ההמלצות הוקמו צוותים וועדות ייעודיים שהגישו בתורם המלצות שונות - להקטנת הריכוזיות במלט, לקידום התחרות בין תחנות הדלק, אפילו לייעול מנגנון הפיקוח על המחירים.
דיון בוועדת טרכטנברג (ארכיון) צילום: מיקי אלון
תמונת המצב העגומה היא כזאת: רוב ההמלצות בתחום זה לא יושמו. לא כי הממשלה לא ניסתה, היא דווקא כן, וזה החלק המפתיע והמעודד. יש דברים שהיא אמנם קברה, כמו עדכון נוסחת פיקוח המחירים, אבל יש דברים שהיא ניסתה לקדם. היא פשוט לא מצליחה.
הרפורמה להגדלת התחרות בנמלי הים מתקדמת, אבל בקצב של צב. הרפורמה בשוק המלט מתקדמת, אבל בקצב אטי אפילו יותר. הסרת חסמים ליבוא מקביל של מזון - רפורמת הקורנפלקס - אושרה לכאורה בכנסת אבל משרד הבריאות עושה קולות של שטיח.
אלה רק דוגמאות, אבל המכנה המשותף ברור: אפילו אם הממשלה כבר רוצה לקדם משהו, לעתים התהליכים כל כך גדולים ומורכבים, שנדמה שזה פשוט גדול עליה. היי, אפילו התהליך לצמצום הבירוקרטיה והרגולציה נתקע בגלגלי הבירוקרטיה והרגולציה. זו לא בדיחה.
פוליטיקאים שאכפת להם
אז מה עושים עכשיו? האם להתייאש סופית? לא בטוח. בחינה ברזולוציה גבוהה של יישום המלצות ועדת טרכטנברג, כמו זו שעשה המרכז להעצמת האזרח, מגלה כי ישנן המלצות שלא יושמו אחרי הגשתן לממשלה, אלא רק במסגרת התחלפות הממשלה האחרונה.
ישנן שתי דוגמאות כאלה לפחות. הראשונה היא הכנסת סייעת נוספת לגני הילדים, והשנייה היא הקטנת מספר הילדים בכיתות א׳. מדובר בשתי רפורמות מתחום החינוך, שתיהן עולות לא מעט, שתיהן הומלצו בוועדת טרכטנברג, שתיהן נכנסו ליישום - ולו חלקי - רק בפתיחת שנת הלימודים הזו (כלומר בספטמבר האחרון), ושתיהן קרו רק בגלל לחץ משמעותי של גופים שונים על הפוליטיקאים במסגרת מערכת הבחירות.
וזו אולי השורה התחתונה: המלצות ועדת טרכטנברג יכולות לשמש כמעין מפת דרכים. אם לוקחים אותן ומפעילים לחץ ציבורי אפקטיבי בצמתים פוליטיים מספיק - כמו תקופת בחירות - אפשר לצפות לתוצאות ממשיות.
ומה לגבי הרפורמות שכרוכות בשינויים רגולטוריים מסובכים? המציאות מעידה שאת אלה קשה מאוד ליישם, אלא אם עולה איזה שר בעל השפעה שדואג ללוות את התהליך מההתחלה ועד הסוף. רפורמת הסלולר ההיא של משה כחלון היא דוגמה טובה לכך. הרפורמות הנוכחיות שלו (הקורנפלקס ואחרות) הן דוגמה מצוינת למה שקורה כשהשר עסוק מדי בשביל ללוות רפורמה מההתחלה ועד הסוף - היא לא מתרחשת.
לכן אולי המחאה הציבורית צריכה להיות מושקעת קודם כל בהצמחת פוליטיקאים שאכפת להם, כאלה שממש רוצים לעשות ולא רק לשבת על כיסא במשרד ממשלתי מהודר. אחר כך כבר יבוא כל היתר.
