"אני לא אמור להצהיר נאמנות. הגיעה השעה שהמדינה תישבע אמונים לערכים בסיסיים"

פרופ' מיכאיל קרייני נזהר מדרמות. הוא הדקאן הערבי הראשון של פקולטה למשפטים בארץ, ועוד באוניברסיטה העברית, הפקולטה הוותיקה בארץ ואולי זו שזוכה להילה המכובדת מכולן. אבל הוא ממש מנסה לא לעשות עניין מהזהות הלאומית שלו ומהמינוי התקדימי, וגם לא מהסיפור האישי שלו, מהדרך הקשה שלו אל הפסגה הנוכחית. מבחינתו הוא אולי בסך הכל מישהו שלמד לשרוד. אלא שמאחורי הענווה הזאת, שתואמת את הטון השליו של דיבורו, יש שילוב של כישרון וחריפות מחשבה, ראייה נכוחה של מצב האקדמיה והחברה הישראלית, משפחה שהאמינה בהשכלה ויכולת אישית נדירה לא רק לשרוד, אלא להתחיל מנקודת פתיחה נמוכה הרבה יותר מהאחרים — ולהתעקש לעבור אותם, להצטיין.

כדי להבין את פרופסור קרייני, צריך לחזור אל הילד קרייני. הוא נולד ב־1964 בכפר יאסיף, בן למשפחה שהשתייכה לקהילה היוונית־אורתודוקסית. אביו מוסא היה איש אקדמיה, שפילס לעצמו את הדרך שלו בהרבה מאוד מאמצים. כך, בתחילת שנות השבעים, עקר קרייני הילד עם הוריו ושתי אחיותיו הקטנות לארצות הברית, כדי להמשיך בלימודיו. "הייתי בן 9", מספר קרייני (52) ל"מוסף כלכליסט" בראיון אישי ראשון בחייו, "והמעבר הזה היה אולי השוק התרבותי הרציני ביותר שהיה לי. דמייני ילד קטן, מכיתה עם יותר מ־40 תלמידים, שבילוי בבריכה בנהריה בקיץ היה שיא השיאים עבורו, שלא יודע מילה באנגלית - מגיע לבית ספר ציבורי בפלורידה, בתקופה של שיא הפתיחות האמריקאית, שלהי ימי ההיפים. פתאום אתה יושב בכיתה עם תלמידים מכל הלאומים, סינים, לטינים, היספאנים, ולא מבין מילה. זה מרסק את הביטחון, ואתה חייב למצוא את הכוחות כדי להתגבר על זה. אבא היה סגור בדוקטורט שלו, ואמא, לידיה, עבדה בתפירה כדי לפרנס אותנו. לא היה בבית מי שיעזור לרכך את הנחיתה".

פרופ' קרייני בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. "פיתחתי יכולת להיות שורד, שהיא קריטית לאיש אקדמיה שלא מגיע מהחברה הדומיננטית" צילום: אוהד צויגנברג

מיכאיל בן ה־9 נאלץ לעשות זאת בעצמו, וגילה שיש בו הכוחות לכך. אבל דווקא אז באה טלטלה נוספת. "כשסוף סוף התחלתי לצבור ביטחון וההישגים התחילו להשתפר, אחרי כיתה ו' — שוב עוזבים, חוזרים לכפר. נתפסתי ככוכב, 'הילד שחזר מאמריקה', אבל הרגשתי חלש מאוד מבחינת היכולת שלי להתבטא, לכתוב. יש רגע אחד טראומטי שעד היום חברים שלי מבית הספר צוחקים עליי כשהם נזכרים בו: כיוון שלא היתה לי יכולת לקרוא ברמה של כולם, כשהייתי צריך להקריא קטע לכיתה המורה נתן לי שיר שמתאר תנועות של חתלתול, ברמה של כיתה ב'. הוא לא רצה להשפיל אותי, רק להתאים את השיר לרמה שלי בערבית. היום אני צוחק על הסיפור, אבל לעמוד בכיתה ולהקריא שיר כזה זה מאוד מביך, ויכול להשאיר אותך תקוע. צריך לדעת איך לצאת משם, איך להתגבר על כישלונות במקום לתת להם לגבור עליך. אני חושב שפיתחתי איזושהי יכולת להיות שורד, יכולת שהיא קריטית לאיש אקדמיה כמוני, שלא מגיע מהחברה הדומיננטית וצריך להתמודד עם הקשיים כדי לא להישאר תקוע".

קרייני הוא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כמי ששוב ושוב נאלץ להתגבר על קשיים, ובכל פעם טיפס גבוה יותר — בפלורידה ובכפר יאסיף, בחוג למשפטים של אוניברסיטת בר־אילן (כן, דווקא שם), בלימודי התואר השני באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, בשני דוקטורטים שעשה באוניברסיטה העברית (בהצטיינות יתרה) ובאוניברסיטת פנסילבניה, ובקריירה אקדמית ארוכה ומבוססת — הוא יודע היטב עד כמה זה כמעט בלתי אפשרי. עד כמה המאמצים שנדרשים ממיעוטים, מאנשים ואוכלוסיות שמתחילים נמוך יותר מאחרים, הם אדירים. ולכן הוא סבור שמשהו חייב להשתנות, שמדינת ישראל צריכה לעשות דברים אחרת, ובהקדם.

איילת שקד, שרת המשפטים, עם אהרן ברק, נשיא העליון לשעבר שהיה בעצמו דקאן הפקולטה באוניברסיטה העברית. "הארכת הסטאז' ששקד יזמה לא תשפיע על רמת עורכי הדין" צילום: עמית שאבי

חוק לא יכול לכפות ערכים לאומיים, זה חסר תוחלת

אלה ימים נפיצים במרחב הישראלי. מראש ממשלה שביום הבחירות מזהיר מפני הערבים, שהם כחמישית מאוכלוסיית ישראל, עד אחרונת הנוסעות באוטובוס שמסרבת לשבת ליד נוסעת ערבייה — הגזענות מרימה ראש. מצבו של קרייני מורכב: מצד אחד, הוא מדגיש, הוא קודם כל איש מקצוע, ולא היה מגיע למעמדו האקדמי אם לא היה איש מקצוע מצוין. העיסוק בזהות שלו, הוא אומר, מצמצם אותו, מעייף אותו. מצד שני, הוא לא יכול להרשות לעצמו להתעייף. דווקא בשל מעמדו הוא יכול לומר דברים נוקבים וחשובים.

"החוקים שיש להם גוון לאומי חזק מאוד מבהילים אותי", הוא אומר. "מפחיד ומדאיג אותי לראות פעם אחר פעם חוק אחר חוק בכיוון הזה. אלה צעדים שמחזקים את תבניות הזהות הלאומיות ומחריפים את הקרע בקונפליקט שגם כך שברירי. אם אתה לא יהודי ולא ציוני, לְמה הרוב מצפה ממך, שתשיר את 'התקווה'? שתזדהה עם סמלים שאינם חלק מההגדרה העצמית שלך? כשמנסים לכפות עליך דברים נוצר אנטי, תחושת ניכור חזקה יותר. אי אפשר למשטר את המחשבות של כל האנשים כל הזמן. ואי אפשר לכפות ערכים לאומיים בסיסיים על אוכלוסייה מסוימת מתוקף חוק. זה נדון לכישלון, ואני אומר את זה כמשפטן. כך שחקיקה ברוח הזאת היא מהלך חסר תוחלת. כי משפט לא יכול לשנות מערכת של ערכים, וכי לא ראוי לכפות ערכים לאומיים של חלק אחד מהציבור על אחר".

סטודנטים באוניברסיטה העברית. "החיים כדקאן לא עומדים להיות קלים, אבל אין דיון שאי אפשר לנהל באופן מכבד" צילום: גיא אסיאג

החוקים האלה, הוא מעיר, הם ביטוי לקרע נוסף שהולך ומעמיק בישראל, בין הזרוע המחוקקת, ובעיקר הזרוע המבצעת, לזרוע השופטת. כדוגמה הוא מביא את "שלילת המימון למוסדות שמציינים את הנכבה, שמבטאת חוסר אמון במערכת המשפט בישראל". זה לא עניין של חוק, הוא אומר, ולא של אכיפה או של מימון. זה עניין של ערכים שעליהם מושתתת חברה.

"אני לא אמור להצהיר נאמנות בכל פעם שאני צריך משהו מהמדינה. הגיעה השעה שהמדינה תישבע אמונים לערכים בסיסיים בחברה, היא זאת שצריכה להתחייב. לשוויון הזדמנויות, לכבוד האדם, לחופש, ליכולת של אדם להחליט על הגורל שלו ועל מה שמשפיע על חייו. במרבית המדינות הנאורות אזרחים לא צריכים להתחייב לכלום חוץ מלכבד את החוקים הקיימים, אבל להישבע לאג'נדה פוליטית מסוימת? את זה לא דורשים מאזרח בשום מקום".

לשם שוויון הזדמנויות צריך אוניברסיטה ערבית

במילים אחרות, הנושא אינו זהות כזאת או אחרת, אלא היחסים העמוקים בין מדינה לאזרחיה, שאלות ערכיות ותפיסה פילוסופית של מהן מטרות החוק ומהן מגבלותיו. בדיוק כפי שקרייני עצמו חי את חייו: זהות לאומית היא רק חלק אחד מהמכלול שמגדיר אותו.

"אני גאה בזהות הלאומית שלי, אבל אני לא אוהב את הגישה שלפיה אם אחד הצליח אז 'הנה ערבי שמצליח', זה קצת הופך את ההצלחה המקצועית שלי לדבר שולי, זה מפחית בערכי כאיש מקצוע ואפילו פוגע. כשאת גדלה במוסד אקדמי, חוקרת תחום, מפרסמת פרסומים, מרצה שנה אחרי שנה, נושא הזהות זה לא מה שעושה אותך, לכן זה אפילו קצת מפריע ומעצבן שמבחוץ זה מה שבו מתמקדים הזרקורים, והמצוינות האקדמית עוברת לצל".

והמצוינות האקדמית שלו אכן מרשימה. הוא עשה דוקטורט באוניברסיטה העברית במשפט בינלאומי פרטי, וגם אחד באוניברסיטת פנסילבניה על פרוצדורה בינלאומית ("למה הייתי צריך שני דוקטורטים? ג'וק בראש..."); ושני הדוקטורטים פורסמו כספרים. כמעט 20 שנה שהוא חבר סגל באוניברסיטה העברית, שמלמד שלושה קורסים בשנה, היה מרצה אורח בסטנפורד, זכה בשלל פרסים אקדמיים, פרסם עד היום עשרות מאמרים בכתבי עת מקצועיים וכעת כותב את ספרו הרביעי.

השרה מירי רגב, יוזמת הדרישה לנאמנות בתרבות. "שלילת המימון מבטאת חוסר אמון במערכת המשפט" צילום: אלכס קולומויסקי

"אלה הדברים שמייצגים אותי", הוא אומר. "אני מסרב להיות עלה תאנה, גם בתוך הפקולטה וגם בחברה שלי. בעבר סירבתי להצעות שמעמידות את הזהות הלאומית שלי במרכז, למשל לראיונות שמתמקדים רק בזה, סירבתי לשחק במשחק הזה. אני רוצה שפעם אחת אתראיין ראיון מקצועי מלא, ויגידו בשוליו ש'קרייני הוא גם ערבי בלאום', שזה יהיה הדבר היחיד שייאמר על הרקע הלאומי שלי, כפי שכשמראיינים חוקר אשכנזי לא מדגישים שהוא אשכנזי. הזהות חשובה לי, אני גאה במי שאני, ער לבעיות של החברה שלי, תורם מה שאני יכול, אבל ברמה האקדמית אני לא רק ערבי".

ובכל זאת, יש לזה משמעות. הייצוג של האוכלוסייה הערבית בעמדות מפתח בישראל הוא חלקי ביותר.

"נכון. שיעור השופטים הערבים לא תואם את חלקם באוכלוסייה, אבל ערבים מגיעים לעמדות בכירות במערכת המשפט. בפירמות של עורכי דין יש בעיה, שם הערבים הם בודדים. חשוב לי לראות עורך דין בכיר שמתברג לפירמה גדולה, זה יכול להיות הישג".

עד כמה התפקידים האלה חשובים בשביל השייכות? אתה צריך לראות פרקליט מדינה ערבי או ראש רשות ניירות ערך ערבי?

"יותר משחשוב לי לראות אדם ספציפי במשרה ספציפית, חשוב לי שההזדמנות שאנשים מקבלים באמת תהיה שווה", משיב קרייני, באמירה שמעוררת מחשבה רחבה יותר על שוויון הזדמנויות שאינו נוגע בהכרח לזהות כזאת או אחרת; אפשר, למשל, לחשוב על הטענה הזאת גם בהקשר של שוויון הזדמנויות לנשים, להבדיל מהתהדרות באשה בתפקיד בכיר כזה או אחר.

"למה למשל שלא תהיה אוניברסיטה ערבית בישראל?", הוא ממשיך. "אם אין אוניברסיטה שבה אני אוכל ללמוד את המקצועות שלי בשפת האם שלי ואני נאלץ ללמוד רק בעברית אני לא חושב שקיבלתי הזדמנות שווה. אי־קיום של מוסד להשכלה גבוהה דובר ערבית לוקח מהציבור הזה את ההזדמנות השווה שלו להשכלה אקדמית".

למה זה קריטי?

"שליטה בשפה היא לא דבר שולי. השנה שהיתה לי הכי קשה בלימודי המשפטים היתה הראשונה, כי במשפטים אתה נמדד ביכולת לבטא את עצמך ונוצר חסם כשצריך להתבטא בכיתה, לכתוב מבחן או להגיש עבודה. רואים איך עם ההשתלטות של הסטודנטים על השפה פתאום ההישגים עולים דרמטית.

"התמודדות נוספת היא עם כל ההיבט הפוליטי ונושא הזהות. ביום הראשון ללימודים אתה מתוודע לשיח של הרוב. מה שלסטודנט יהודי בא בטבעיות, אצל סטודנט ערבי מעורר שאלה מאיזו נקודת מבט הדברים מובאים. למשל תכנים של משפט חוקתי במדינה יהודית דמוקרטית. אני למדתי על חוק השבות, דת ומדינה בישראל — זה שיח של רוב, כלומר אתה נחשף לשיח פנים יהודי ולא לשיח רב־דתי, כלומר אין שיח שנוצר מתוך רגישות". השאלות ההן, מהתואר הראשון, עדיין מעסיקות אותו, הוא מספר. הוא עדיין מנסה לבנות שיח אחר: "בספר שאני כותב עכשיו אנסה לאפיין את הדיון על דת ומדינה מנקודת מבט אחרת מזו המוכרת, לנסות להמשיג אותו במושגים חדשים. זה עשר שנים שאני עוסק ברב־תרבותיות ובקשר שלה למשטר העדות הדתיות בישראל. אנחנו נשלטים כיום בידי דין שונה, ההלכה היהודית, השריעה. אני בודק מה ההצדקה לקיום משטר כזה, ולא דין אחד ששולט בכל האזרחים ללא הבדלי דת ביניהם, מה הבעיות ומה הפתרונות, מה המשמעות של מצב שבו אנחנו מפוצלים כאזרחי אותה מדינה שלא מסוגלת להציע לכולם זהות משותפת, ואולי גם לא מעוניינת. זה מעורר שאלות מהותיות שלא נבחנו, ועל זה אני כותב".

קרייני. "בארצות הברית אף אחד לא מעז לשאול אותי מה הדת שלי, פה שואלים אם אני נוצרי או מוסלמי, ואני משיב: 'אתה אשכנזי או מזרחי?'" צילום: אוהד צויגנברג

להגיע לבדואים, לאתיופים, לחרדים

גם כמרצה וכחבר סגל בכיר הוא עדיין מיעוט בתוך שיח של הרוב. "סטודנטים יודעים שאתה המרצה הערבי, ואז בוחנים אותך בכל מינוח, בכל מילה שאמרת, מה המשמעות שלה, אם אתה דוחף את האג'נדה שלך פנימה, עד כמה אתה פוליטי. לא פשוט לחיות בתחושה שאתה תמיד תחת העין הבוחנת, ואני לא בטוח שזה כך כלפי חברי סגל אחרים, אז זה בהחלט מאתגר. בדרך כלל אני מביא דעות של משפטים מכמה כיוונים, ואז אומר את דעתי. אני בטח לא בכיתה כדי לשכנע ולעשות אינדוקטרינציה".

אלה לא רק הסטודנטים, הוא מדגיש, "אני רואה את עצמי כמומחה בתחומי, אבל תמיד נבחן בזכוכית מגדלת שמבקשת להתבונן דווקא על הזהות הלאומית שלי. בכנסים לקהל הרחב אני למשל נשפט יותר בחומרה. וזה מטריד. מכניסים אותי לתוך תבנית כדי להגדיר מה אני חושב, מי אני, מה הערכים שלי. הכנסה כזאת לתבניות מאוד שכיחה בישראל. כנראה שבלי זה היכולת לשפוט קצת מתערערת או נחלשת".

יש מי שתופסים תבניות ככלי שנדרש להישרדות, צורך להדביק תווית כדי לדעת מי "מסוכן" ומי "טוב", מי קרוב ומי רחוק ממך תרבותית.

"אבל בישראל זה מוקצן מאוד. בארצות הברית אף אחד לא מעז לשאול אותי מה הדת שלי, אבל פה זה כל כך מובן: אנשים שואלים לפעמים אם אני נוצרי או מוסלמי. אני משיב בשאלה: 'אתה אשכנזי או מזרחי?'. שיבינו איך אני מרגיש בסיטואציה כזאת. איך הם מעזים לשאול את זה, ומה זה בכלל רלבנטי? היית שואל סתם אדם שאתה פוגש אם הוא אשכנזי או מזרחי? אני לא חושב.

"זאת תופעה שמוכרת בספרות המדעית: כשלתרבות מסוימת יש עמדת עליונות על אחרת, תרבות המיעוט נתפסת כחד־גונית, שהקודים שלה פשוטים, כל הזמן עושים לה הפשטה. למשל ביחס לתופעה החריפה והפסולה של 'רצח נשים על רקע כבוד המשפחה'. יש כעשרה מקרים כאלה בשנה בתוך החברה הערבית. גם בחברה הלא־ערבית יש תופעה של רצח של אשה בידי גבר, למשל כשהבן הזוג או הגרוש 'נטרף'. שתיהן תופעות פסולות באותה מידה, אבל בספרות המקצועית ובעיתונות האחד הוא פשע על בסיס כבוד ואילו האחר מתואר כרצח מתוך יצר, שהוא תופעה אנושית יותר. צריך להיזהר מההפשטה הזאת".

את השינוי קרייני מתכנן להתחיל בבית, בפקולטה למשפטים שאותה ינהל. מאז הקמתה ב־1949 עמדו בראשה אושיות כגון אהרן ברק, יצחק זמיר ויצחק אנגלרד. ביקור במסדרונות החוג מציף זיכרונות אצל אנשי הפקולטה, על ענקי המשפט הישראלי שצמחו במקום וגידלו בו דורות של משפטנים ("כאן מישה חשין ישב כל יום שני ושתה קפה", אומרת מזכירתו של קרייני בגאווה). במשך השנים משכה הפקולטה אוכלוסיות מגוונות, שכמו בחברה כולה גם המתח ביניהן עולה בתקופה האחרונה. כך, הדקאן היוצא פרופ' יובל שני התמודד השנה עם סערת הנשף השנתי של הפקולטה, שמצד אחד נקבע בזמן צום הרמדאן, למורת רוחם של סטודנטים מוסלמים, ומצד שני קיבל פנייה מסטודנטיות דתיות שביקשו להציב מחיצה בין גברים לנשים ברחבת הריקודים. "אלה לא עומדים להיות חיים קלים, אבל אין דיון שאי אפשר לנהל באופן מכבד, גם כשהוא טעון", אומר קרייני על אתגרי הרגישויות האלה העומדים בפניו.

ולמעשה, הוא אומר, הרכב האוכלוסייה הוא הנושא הראשון על סדר יומו. "בחזון שאני רוצה להגשים הפקולטה תהיה הכי מגוונת שאפשר מבחינת הרכב התלמידים, חשוב לי שיגיעו אלינו סטודנטים מכל המגזרים ושכולם יהיו מיוצגים. זה חשוב גם בהיבט של הזדמנות שווה לכולם, נושא שאני רגיש לו, וגם בהיבט של חוויית הלמידה — חשוב שבכיתה ובמסדרונות יהיה שיח שבו שומעים את כל הקולות בחברה. אין די ייצוג לסטודנטים מהמגזר הבדואי בנגב, סטודנטים ממוצא אתיופי לדעתי אין לנו בכלל, גם החברה החרדית לא מיוצגת מספיק. הפקולטה צריכה לנקוט צעדים יזומים כדי להגיע לאוכלוסיות האלה ולהנגיש להן את הפקולטה, גם במתן מלגות ומענקים.

"נוסף על כך אני מקווה שכבר בשנה הבאה אצליח להכניס קורס של כתיבה משפטית בשפה הערבית. חייבים לתת לסטודנטים ערבים כלים בסיסיים להתנסח בשפת האם שלהם, שאיתם יופיעו אחר כך לפני בית הדין לענייני משפחה, למשל, שמתנהלים בערבית. מביך אותי כמרצה שאני לא מסוגל להתנסח בשפת האם שלי ברמה שבה אני מתנסח בעברית ובאנגלית. אני מקווה שגם פקולטאות אחרות יאמצו את התקדים הזה, ונראה לי שאירשם ללמוד את הקורס הזה בעצמי".

הדרך בכל מקרה, הוא יודע, לא תהיה קלה: "כל דקאן הוא כמו בנאי שמניח עוד לבנה בניסיון להשפיע על הארכיטקטורה הכללית של הבניין — מה שלא תמיד מצליח כי המבנה של האוניברסיטאות בישראל הוא קצת ריכוזי".

אבל כאמור, קרייני ממילא לא רגיל לדרכים קלות. באוניברסיטה העברית היה עד כה סגן דקאן וניהל את הקתדרה למשפט בינלאומי, מכון סאקר למחקרי חקיקה, מרכז מינרבה לזכויות אדם והקליניקה לרב־תרבותיות ומגוון. הבחירה בקריירה אקדמית, הוא אומר, היתה לו ברורה כמעט מראשית הדרך, עוד כשהתמודד עם האתגרים של בר־אילן. "היה לי שם מפגש מעניין מאוד עם חברה שלא הכרתי מקודם. היה למשל קורס חובה במשפט מקראי, ומצאתי את עצמי לומד קורס דיני נזיקין בתלמוד עם חילונים ובוגרי ישיבות. הסתגרתי בחדר במשך 10 ימים והוצאתי ציון טוב יותר מבוגרי הישיבות. משצברתי את הביטחון, אחרי הסטאז', במשרד פרטי בחיפה, וקבלת הרישיון לעסוק בעריכת דין, ידעתי שאני רוצה להמשיך באקדמיה. שוק עריכת הדין היה אז הרבה פחות צפוף, והיה קל יותר להצליח ולהתבסס כלכלית. לכן כולם חשבו שאני משוגע שאני עוזב את הכל, אבל הייתי שלם עם זה".

הצפת השוק הנוכחית — כ־60 אלף עורכי דין פעילים, כ־65 מוסדות שמעניקים תואר במשפטים — מעסיקה אותו גם כיום. "זו זכות חשובה לאפשר לימודי משפטים למי שרוצה", אומר קרייני, "אבל מה עם הזכות של מקבלי השירות המשפטי? כשהרגולטור מכשיר עוד ועוד מכללות מסיבות כלכליות של מענה לביקוש, עם תנאי סף וקבלה לא ראויים, הוא צריך לחשוב גם על מקבלי השירות. מדוע בלימודי רפואה דואגים לתנאי קבלה גבוהים? כי שם חושבים על מי שאמור לקבל את הטיפול. במשפטים זה נעלם, חושבים רק במונחים של זכותי ללמוד משפטים.

מעבר לאיכות השירות, יש להצפה עוד "תופעות לוואי", כהגדרתו. "למשל הצפת בתי המשפט בתיקים. אנשים מקבלים רישיון, פותחים משרד, צריכים לעבוד, מגישים תביעה על כל מה שאפשר לתבוע. זה חלק מהעומס על המערכת. והעומס גדל כשעורכי הדין לא מוכשרים לרמה הראויה, זה מעכב את עבודת השופט, הוא צריך יותר זמן כדי לעבוד על התיק. זה עלול לגרום לכך שאנשים טובים לא ירצו להגיע לשיפוט. זה מעגל קסמים שמשפיע על הכל".

מה הפתרון? הארכת הסטאז', שיזמה שרת המשפטים איילת שקד? הקשחת בחינות ההסמכה?

"הארכת הסטאז' היא תיקון לא משמעותי, עוד כמה חודשים בסטאז' לא ישנו את הרמה, לא יעלו או יורידו מבחינת עורכי הדין שהמערכת מייצרת. גם להקשיח את הבחינה זה לא העניין. מתכונת הבחינה לא צריכה להיות כזאת שבוחנת ידע טכני, שואלת בתוך כמה זמן צריך להגיש ערעור על שומת מס הכנסה. צריך לתת לנבחנים בעיה משפטית כדי שינתחו אותה, כמו שעושים בבחינות הלשכה בניו יורק. צריך לבחון את כושר הניתוח וגם כושר הביטוי".

בין נווה שלום לדונלד טראמפ ולימין באירופה

קרייני נשוי לאינאס, גם היא בת כפר יאסיף, בעלת תואר שני במדעי המחשב וסמנכ"לית פיתוח בחברת הייטק ירושלמית. הם הורים לשלושה (בן 22, סטודנט למדעי המוח, ובני 18 ו־6), וחיים בנווה שלום. אחרי שגדל ביישוב ערבי־מעורב, הוא בחר להתבסס ביישוב ערבי־יהודי מעורב. "אני אוהב את האתגר הרב־תרבותי, את המפגש עם האחר. לא צריך לוותר על הזהות אבל כן צריך ללמוד איך לקבל את הזהות של האחר. זה קורה, לא באופן אופטימלי אבל זה קורה, וכך הילדים שלי גדלו, במסגרת דו־לאומית".

וכן, הוא יודע שמה שקורה בנווה שלום שונה מאוד ממה שקורה בחלקים אחרים של החברה הישראלית, וגם בעולם הרחב. "כשהגעתי לארצות הברית כילד וגם כסטודנט, לא חשתי שמקטלגים כל כך חזק אנשים מהמזרח התיכון. אבל המערב מתחיל להשתנות, עם הלאומנות של טראמפ, עם ההתנתקות של אנגליה מהאיחוד האירופי, עם הימין שמתחזק במדינות נוספות באירופה. רואים את העולם נשטף במגמה של התגוננות מפני הגירה. זה קצת אנטיתזה לכך שאדם היום שייך בו זמנית למספר זהויות בעת ובעונה אחת", הוא אומר, וכמו מחזיר את הזרקור אל עצמו, "אין דבר אחד שיכול להגדיר אותך".