סינדילנד

השעה רק 7:30 בבוקר אבל כל הספסלים בקו 11 של המטרו לפארק דיסני שנגחאי כבר מלאים עד אפס מקום. הפארק עצמו ייפתח רק בעוד חצי שעה, אבל אני מבין שהתוכנית שלי להקדים את ההמונים בניסיון לקצר את ההמתנה בתורים כשלה. לחינם ויתרתי על ארוחת הבוקר במלון.

לא מזמן, בחופשת ראש השנה הסיני, טעיתי ונסעתי לחואנגשאן (ההר הצהוב), רכס ההרים המפורסם ביותר בסין ואחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר. זה נגמר בהמתנה של חמש שעות בתור לרכבל. מאז נשבעתי להתרחק מאתרי תיירות מרכזיים בעונות השיא. אלא שעכשיו אני מוצא את עצמי בדרכי לפארק השעשועים הראשון שהקימה דיסני בסין היבשתית (הקודם הוקם בהונג קונג), ועוד בסופשבוע של חופשת הקיץ. הפארק נפתח רק לפני שלושה שבועות ונהפך בן לילה לאטרקציה תיירותית. במהלך ששת שבועות ההרצה שלו כבר הספיקו לבקר בו מיליון בני אדם, וההערכה היא ש־12 מיליון יבקרו בו בשנה הראשונה. מיליון בחודש. יש לי בהחלט סיבה להיות מוטרד מההמונים שממלאים את הרכבת.

בינתיים מוכרי מעילי גשם עוברים מקרון לקרון ומציעים יריעת ניילון צבעונית ב־5 יואן (3 שקלים), בטענה שבלעדיהם נירטב בפארק עד לשד עצמותינו. המתוחכמים שבהם מציגים צילומים ממתקן השיט בקיאקים. בהמשך, כשאגיע לכניסה, יצנחו מחירי היריעות לשני יואן בלבד. גם אז אסרב לשלם.

טירת סינדרלה הגדולה בעולם ודמויות דיסני בפארק בשנגחאי. חום ולחות בלתי נסבלים, אובך וגשם טורדני מעיבים על "המקום השמח ביותר בעולם" צילום: איי פי

"ההזדמנות הגדולה ביותר"

פארק דיסנילנד החדש ממוקם רשמית בפודונג, רובע העסקים והפיננסים של שנגחאי. אבל כשקו 11 עולה מעל האדמה, קצת לפני התחנה החדשה שנבנתה במיוחד עבורו, זה נראה כאילו הגעת לאזור כפרי לחלוטין. גורדי השחקים המפורסמים של שנגחאי נראים הרחק מאחור, מרחק שעה נסיעה, ומסביב בעיקר אדמת בוץ, בתים נמוכי קומה ומפעלים קטנים ומבודדים.

סכום עתק של 5.5 מיליארד דולר השקיעה דיסני בחמש השנים האחרונות כדי לבנות כאן, על פני 4,000 דונם, את הפארק השישי במספר שלה (אחרי פלורידה, קליפורניה, טוקיו, פריז והונג קונג). מדובר בהשקעה הגדולה ביותר שלה מחוץ לארצות הברית, והיא יצרה את פארק דיסני השני בגודלו בעולם. קשה להישאר אדיש לנוכח הגודל העצום, אבל עם כל הכבוד ל־5.5 מיליארד דולר ו־4,000 דונם, המספר החשוב הוא 330 מיליון סינים שגרים במרחק של עד שלוש שעות נסיעה מהפארק החדש. כמו כל אוכלוסיית ארצות הברית. המספר הזה מסביר למה בדיסני קוראים לפרויקט "ההזדמנות הגדולה ביותר של החברה מאז קנה וולט דיסני אדמה בפלורידה להקמת הפארק הראשון".

הפארק במבט מלמעלה. 5.5 מיליארד דולר הושקעו בהקמת פארק דיסני השני בגודלו בעולם צילום: גטי אימג'ס

את ההזדמנות הזאת זיהו גם הסינים. בניגוד לפארק בהונג קונג, שנפתח ב־2005 לאחר שהעירייה שילמה בעצמה את רוב עלויות ההקמה ודיסני שמרה לעצמה את זכויות הניהול, הפעם דרש השלטון הסיני מהחברה לשאת בכל ההוצאות ואף קיבל באופן תקדימי מעורבות בחברת הניהול של הפארק. בעשור האחרון השתנו יחסי הכוחות לחלוטין, והכלכלה השנייה בגודלה בעולם יודעת מה היא שווה. רוצים להרוויח, אמרו הסינים לדיסני, תתחילו בלהשקיע. והרבה.

סבא־אבא־ילד

הקהל בפארק מגוון. הורים שמגיעים עם ילדם היחיד, זוגות בשנות העשרים לחייהם וללא ילדים, קבוצות מאורגנות של תלמידי בתי ספר בכובעים אחידים בצבע אדום, וגם לא מעט משפחות בהרכב תלת־דורי: סבא וסבתא, בנם או בתם, ונכד או נכדה. ובלי קשר להרכב, בתוך שעה מהכניסה לפארק הבחורות והילדות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יסתובבו עם אוזניים של מיקי מאוס על הראש.

בתור לטירה של סינדרלה — 60 מטר גובהה, הגדולה ביותר שבנתה דיסני, והיא חולשת על הפארק כולו — אני פוגש שני קשישים בכיסאות גלגלים. הם נראים בשנות השמונים לחייהם, אולי יותר. לפני 50 שנה, בזמן מהפכת התרבות שהוביל מאו דזה־דונג, הם היו מוכים ומושפלים, אולי אפילו נרצחים, באשמת צריכת תרבות מערבית מוקצה. כעת ממשיכי דרכו של מאו במפלגה הקומוניסטית מכניסים מהדלת הקדמית את אחד מהתוצרים המובהקים של תרבות המערב. בעולם ההפכפך הזה, רק הגיוני שגם הם יצטלמו למזכרת עם הכובע של הכובען המטורף. וכמו רבים מהסבים והסבתות כאן, גם הם מנסים בעצמם חלק גדול מהאטרקציות. אם כבר שערי גן עדן נפתחו...

במבוך של מלכת הלבבות. כדי לקצר את התורים, הביקור בכל מתקן קוצץ לדקות ספורות צילומים: אופיר דור

שכרון חושים קצרצר

בתקופת ההרצה נמשכה ההמתנה הבלתי נסבלת בתורים למתקנים שעתיים ויותר. עקב התלונות הרבות הורתה דיסני לכ־10,000 עובדי הפארק להאיץ את קצב התחלופה בכל מתקן, והוסיפה כרטיסי "גישה מהירה" שמאפשרים הזמנה מראש ותור מקוצר. גם כך, מינימום זמן ההמתנה למתקנים הפופולריים הוא 40 דקות, ובחלק מהמקרים התור הארוך גרם לי לוותר על המתקן. כשאני מגיע למתקן הקיאקים המפורסם, האפליקציה הסלולרית המלווה את הביקור מראה על שעתיים המתנה מינימום. אני מחליט לוותר, מלווה בתחושת ניצחון על כך שלא התפתיתי לרכוש מעיל גשם.

אבל גם בלי מעיל גשם, העלויות בפארק עצומות בקנה מידה מקומי. בתור למתקן Soaring over the horizon ("להמריא מעל האופק") אני פוגש את יון צ'אנג בת העשר, שהגיעה מבייג'ינג מלווה באמה המורה. האב, עיתונאי ברשת הטלוויזיה CCTV, נשאר בבית בגלל העבודה. הם נחשבים מעמד הביניים החדש של סין, שיכולת הצריכה הגדלה שלו היא מגנט משיכה עצום מבחינת דיסני ויתר תאגידי הענק הבינלאומיים. רק כדי לקבל קנה מידה, בשנת 2000 היו בסין רק חמישה מיליון משפחות שהרוויחו בין 11.5 ל־43 אלף דולר בשנה. כיום יש 225 מיליון משפחות כאלו. פי 45.

ג'ק ספארו, הגרסה המקומית. "הטוב ביותר מכל הפארקים" צילום: Disney

יון צ'אנג ואמה נסעו חמש שעות וחצי ברכבת המהירה (660 שקל לכרטיס הלוך ושוב לאדם) לבלות ארבעה ימים בשנגחאי, כולל יומיים בפארק (570 שקל לכרטיס בסוף השבוע למבוגר, 25% הנחה לילדים) ולילה אחד במלון "צעצוע של סיפור" (מ־500 שקל ומעלה, הזול משני המלונות בפארק). דיסני אמנם מתגאה כי כרטיס הכניסה הוא הזול ביותר מכל האתרים שלה, ועדיין מדובר באטרקציה יקרה מאוד במדינה שהשכר החודשי הממוצע בעיר העשירה ביותר בה, שנגחאי, הוא 4,200 שקל לחודש. גם המחירים בתוך הפארק גבוהים פי כמה מאלה שמחוץ לחומה: 15 שקל למאפה בצורת מיקי מאוס, 54 שקל לארוחת צלעות חזיר, 57 שקל לאוזני מיקי. לא מעט מהמבקרים מגיעים עם קופסאות של אטריות אינסטנט ושקית פירות מהבית.

אני שואל את אמא של יון צ'אנג למה החליטו לנסוע לדיסני חרף המחיר היקר. כפי שיקרה שוב ושוב עם המבוגרים שאפנה אליהם, גם היא מפנה אותי אל בתה הקטנה. "היא יודעת אנגלית", היא אומרת לי, ספק במבוכה ספק בחיוך מתחכם של אם שמעודדת את בתה לתרגל שפה זרה. יון צ'אנג באמת מדברת לא רע. "באנו כי אני רציתי", היא עונה לי בפסקנות.

טרזן. יורד מהעץ ומעדיף להטוטים סיניים צילום: Disney

לבסוף אנחנו נכנסים ל"להמריא מעל האופק". מדובר במתקן שמדמה טיסה מעל כמה מהמוניומנטים המפורסמים בעולם, ממגדל אייפל, דרך הפירמידות עד החומה הסינית, וכמובן קו הרקיע של שנגחאי. הגרפיקה מדהימה והתחושה היא של טיסה אמיתית. "היה יפה אבל קצר מדי", פוסקת יון צ'אנג בסיום, ואני מסכים. אחרי שעה של המתנה בתור, מתסכל להסתפק בחמש דקות בלבד במתקן.

יום קסום ולוהט

בהמלצת יון צ'אנג אני נודד מ"אי ההרפתקאות" ל"ארץ המחר", שם נמצא המתקן האהוב עליה, טרון. מדובר ברכבת הרים שנקראת על שם הסרט העתידני הדי נשכח מ־1982, ומספקת מעין גרסה מקומית לרכבת ההרים הקלאסית של דיסני Space Mountain, כשכאן הנסיעה היא על אופנוע עתידני. בחורה סינית מעניקה דווקא לי כרטיס המתנה מהירה מיותר שיש לה, והוא מקצר לי את התור משעה לרבע שעה. האושר מצוי בפרטים הקטנים.

הטרון הוא מתקן מסעיר, וכשהרכבת נעה במהירות של 100 קמ"ש מחושך לאור ובחזרה אני משחרר צעקות התלהבות, שנקלטת כמובן במצלמות של דיסני ומוצעת למכירה ב־60 שקל בלבד. כעבור כמה דקות קצרות מדי, גם החוויה הזאת מסתיימת.

רכבת ההרים טרון. 100 קמ"ש וצילום ב־60 שקל צילום: בלומברג

במסעדה של "ארץ העתיד" אני פוגש את ג'נס מקליפורניה. היא בשנות השישים לחייה, לבושה בחולצה לבנה דהויה של דיסני קליפורניה ומזיעה בכבדות חרף המזגן. היא עצמה עובדת דיסני ("הלוואי שהחברה היתה משלמת, הכל על חשבוני"), ומשלימה היום ביקור בכל ששת הפארקים של החברה. לטענתה הפארק בטוקיו היה הטוב ביותר עד כה, "אבל גם פה טוב בהחלט והמתקן של ‘שודדי הקריביים’ הוא הטוב ביותר מכל הפארקים. הבעיה היא החום הנוראי כאן". לפני שהיא נפרדת ממני היא מברכת אותי דיסני סטייל: "שיהיה לך זמן קסום".

החום והלחות אכן בלתי נסבלים בשנגחאי, ובתוספת האובך האפרפר שיושב באופן קבוע מעל העיר, הגשם הטורדני שבא והולך לסירוגין והתורים הארוכים, "המקום השמח ביותר בעולם" הוא שמח קצת פחות מבחינתי. בתנאים האלה גם בעלי הסיבולת יתקשו לשרוד יותר מחמישה מתקנים ליום.

בראיון שנערך איתו במאי טען המיליארדר הסיני ואנג ג'יאנלין שדיסני טעתה בקריאת השוק הסיני ולא היתה צריכה להיכנס אליו. ואנג, יו"ר חברת הנדל"ן והבידור הגדולה בסין דאליאן ואנדה ומי שמתחרה בג'ק מא מעליבאבא על תואר האדם העשיר במדינה, מקים רשת פארקי שעשועים משלו. לטענתו ההחלטה של דיסני להקים את הפארק בשנגחאי, עיר שבה הקיץ גשום והחורף מקפיא, ממחישה את המחסור בחשיבה יצירתית בחברה. אחרי כמה שעות בסאונה המהבילה של שנגחאי אתה נאלץ להסכים עם דבריו.

צעירות באוזני מיקי. בתוך זמן קצר כמעט לכולן יהיו כאלה צילום: איי פי

ג'וני דפ מלוכסן?

בשיא החום אני נמלט לסניף הבנק שבאזור הקניות ליד הפארק, אחד המקומות היחידים שבהם אפשר להרגיש נוח לשבת סתם בלי לבזבז כסף. אני שואל את הפקידה, שמעניקה בובות דיסני למי שמצטרף לשירות התשלומים של אפל, אם יצא לה לבקר בפארק הסמוך. "עדיין לא", היא אומרת, "הייתי ביורודיסני בפריז ונראה לי שהוא עדיף. אני חושבת שמזג האוויר שם יותר טוב משנגחאי ויש פחות אנשים".

אחרי מנוחה קצרה אני נודד בהמלצת ג'נס, בעלת רזומה דיסני הטוב בתבל כנראה, ל"מפרץ המטמון". שם ממוקם המתקן המדובר ביותר בפארק, שנבנה בהשראת סרטי "שודדי הקריביים". הביקור בו כולל שיט דרך ספינות טרופות, הדמיה של צלילה מתחת לפני המים ומעבר דרך זירות קרב. כל העסק מרשים מאוד, גם אם בחושך המטעה שסביב קשה לקבוע בוודאות אם העיניים של קפטן ג'ק ספארו אינן מלוכסנות יותר מאלה של ג'וני דפ המקורי.

לכאורה מדובר באנקדוטה, אבל למעשה היא נוגעת בנושא הרגיש ביותר הטמון בפארק שנועץ את האמריקנה הסכרינית המושלמת בלב הפועם של סין. השאלה עד כמה סיני יהיה דיסנילנד החדש ריחפה מלמעלה במשך כל תקופת ההכנה וההקמה. לא פחות משמונה שנים של משא ומתן נדרשו לדיסני כדי לשכנע את הממשל הסיני, החרד מפני דחיקת התרבות המסורתית, להעניק לה אחיזה בלב המדינה. בסופו של דבר, נראה שהרצון להפוך את שנגחאי לעיר בינלאומית מובילה, שתדחק אפילו את רגליה של הונג קונג על תושביה הסוררים והמורדים בשלטון, הוא שהכריע את הכף לטובת הפרויקט.

סלפי משפחתי צילום: אימג'בנק

גם אחרי ההכרעה העקרונית לא שחררו הסינים את כל החבל. Shendi, חברה בבעלות ממשלת שנגחאי, מחזיקה ב־30% ממניות חברת הניהול של הפארק וכך שומרת לעצמה מעורבות בקבלת ההחלטות השוטפות. כבר ב־2011, בהנחת אבן הפינה, הבהיר מנכ"ל דיסני רוברט איגר כי הפארק יהיה שונה מקודמיו, והצהיר שהוא יהיה "דיסני אותנטי וסיני באופן מובחן" (Authentically Disney and distinctly Chinese). לדברי איגר, הכנסת אלמנטים מוכרים מהתרבות הסינית היא הדרך של החברה להראות כבוד למקום המארח.

השילוב הלא־טריוויאלי הזה של אלמנטים מקומיים בתרבות כה שונה מוליד לעתים יצורי כלאיים מוזרים. למשל כאשר טרזן משתעשע בתרגילי אקרובטיקה סינית במקום סתם לדלג מענף לענף בג'ונגל, בשעה שהלהטוטנים לידו מסובבים צלחות סיניות על מקלות דקים. אך בדרך כלל השילוב שיצרה דיסני בין מזרח למערב עובד, והוא מגיע לשיאו במנת העוף סיצ'ואן המצוינת במזנון, שמוגשת לצד צ'יפס וקולה.

גם בנקודות מפתח טעונות אחרות נשמר כבודם של הסינים. הרחוב הראשי של הפארק לא נקרא "Main street USA" כמו ברוב הפארקים של דיסני, אלא "שדרת מיקי" (גם בטוקיו הושמטה ארצות הברית משם הרחוב). ובקצה שדרת מיקי ניצב "הגן של 12 החברים", שבו דמויות של דיסני מציגות את לוח המזלות הסיני, מפלוטו לשנת הכלב עד רמי מ”רטטוי” לשנת העכבר.

עוף סצ'ואן עם צ'יפס וקולה. המיזוג המושלם בין מזרח ומערב צילומים: אופיר דור

אלזה דורסת את מיקי

באותו ראיון שנערך עמו אמר המיליארדר הסיני ואנג ש"נגמרו הימים שבהם מיקי מאוס ודונלד דאק עוררו מהומה בסין". לטענתו, הפארקים שלו, שמבוססים על תרבות סינית מקורית, יביסו בסופו של דבר את אלו של דיסני. מבחינה מסוימת, הוא צדק. התור לצילומים עם מיקי, הלבוש בבגדים סיניים מסורתיים ב"ארץ הפנטזיה", הוא מהקצרים ביותר בפארק.

גם אם מיקי ודונלד הם אאוט זה לא אומר שנעלמה הכמיהה למותגים אמריקאיים. להיפך. אלפי זאטוטים צוהלים מול האחיות אנה ואלזה, שמספקות מחרוזת להיטים מ"לשבור את הקרח", בסינית כמובן; ואינספור תיכוניסטים מתרוצצים ממקום למקום כדי להשיג סלפי עם בובות בגודל אמיתי של דארת' וויידר וגיבורים מסדרות הקומיקס של מארוול. תחושת ניצחון די אידיוטית ממלאת אותי לנוכח הניצחון המוחץ של גיבורי תרבות המערב.

הנימוס האמריקאי ניצח

אחר הצהריים ההתלהבות בפארק מתחלפת בעייפות כללית, ועל הספסלים של שדרת מיקי שרועים ילדים ישנים. האבות משתחררים גם הם ומרימים את החולצות כדי לתת לבטן להתאוורר. אני תופס מונית לשדה התעופה רק כדי לגלות שהטיסה לבייג'ינג נדחתה, ממש כמו שקורה שוב ושוב בטיסות פנים כאן, ושהפקידים האדישים של היינאן איירליינס מתעלמים מהשאלות שאני מפנה אליהם בנוגע למועד ההמראה החדש.

רק כשחוזרים לסין המציאותית מבינים כמה מההישגים בארץ האגדות של דיסני: החברה האמריקאית הצליחה להתגבר על בעיות התפעול והשירות שהן רעה חולה במדינה. בדיסני שנגחאי אתה אף פעם לא רחוק יותר מכמה צעדים מאיש צוות שיכוון אותך, ינופף לשלום או סתם ידאג שיהיה נקי. מאוד נקי. השירותים בפארק מריחים טוב יחסית, ודאי בהשוואה לסירחון הכמעט קבוע בשירותים הציבוריים במדינה. התפעול מהיר והצוות חייכן, מסביר פנים בסגנון אמריקאי ואפילו מנסה לדבר אנגלית.

ערב פתיחת הפארק, לנוכח הבעיות שהתגלו בתקופת ההרצה, פרסמה סוכנות הידיעות הסינית הרשמית שינחואה מדריך אתיקה למבקרים כדי למנוע התנהגויות כמו עקיפה בתורים, עשיית צרכים ברחבי הפארק או השלכת פסולת. לפחות כשאני ביליתי שם, היה נראה שזה עבד. ועדיין, כשאני מספר לבחור בן ה־23 שיושב לידי בטרמינל מאיפה הגעתי, הוא מעקם את פניו. "עדיף לנסוע לדיסני בהונג קונג, האנשים שם מנומסים ונחמדים יותר", הוא אומר בפסקנות.