הפואטיקה של הטיפ
ומה אפשר ללמוד ממנה, אחרי שגומרים לחייך
צילום: אוראל כהן
כשעומדים כל היום מאחורי הדלפק ונאלצים לדקלם, לקוח אחרי לקוח: "תודה שקנית ב־Yellow", כוסות הטיפ משמשות לביטוי עצמי. אפשרות להפגין אישיות וליצור איזו נבדלות בין סניף זהה אחד למשנהו. לכן כמעט לעולם יוצמד אליהן טקסט משועשע ומעלה חיוך לדרבון התשר: עוד טיפ־טיפה ניסע לתאילנד. שים שקל במקום לתת אותו לביבי. מה, לא היינו נחמדים? דור האין־לי, המיומן בחיבור שנינויות לאיסוף לייקים ועם תפיסת עולם של כלכלה שיתופית, אינו נבוך מליקוט פרוטות. בסך הכל עוד פרויקט גיוס המונים. קח חיוך, תן שקל.
אבל השנינויות הללו — חלקן בהחלט מצחיקות ומעודכנות — הן בסופו של דבר עדות לכך שהבוס לא משלם מספיק. גם אם הוא משלם כחוק, אי אפשר להגיע רחוק עם משכורת נטו של זבן בפיצוצייה. לא עד תאילנד, בקושי עד רמת גן. מדובר בסוג של קבצנות במסווה. ליקוט שאריות חינני, עוד נגזרת של עולם העבודה הנוכחי, מלווה בבדיחה שנונה וצליל מטבע בסופה. או שלא.
צילום: אוראל כהן
צילום: קרן צוריאל הררי
צילום: דנה מאור-הד
צילום: דיאנה בחור-ניר
צילום: ציפה קמפינסקי
צילום: אוראל כהן
צילום: דיאנה בחור-ניר
