אנקרה, טורקיה: הגלידות הנמסות של ארדואן

הימים הקשים החלו כבר באמצע יולי. טורקיה, שבה אני חיה, הותקפה על ידי כוחות הצבא שלה. כאילו אין לנו מספיק צרות גם ככה, הצבא שלנו רצה להפיל את הממשלה עם התחמושת שלנו. עם רובים, עם פצצות, בדם ובדמעות. החברה הטורקית עברה סיוט בליל ה־15 ביולי, והיה ברור שאוגוסט יהיה אכזרי כגיהינום.

כשההתקפה רק החלה כולנו חשבנו שזו הצגה קטנה מצדו של ארדואן כדי להשיג את מה שהוא רוצה, אך לאחר כמה שעות כולנו כבר היינו מבולבלים. ההלם הראשוני נבע מממדיו של האסון: 8,660 פצועים ו־240 הרוגים בלילה אחד. עם זאת, ההלם האמיתי הגיע כמה שבועות לאחר מכן, בתחילת החודש הנוכחי.

אף שאנחנו אפילו לא מבינים מדוע הצבא שלנו תקף את החברה האזרחית, הצלחנו לקלוט שיש ארגון טרור "חדש", שהתפתח בתוך המדינה בשנים האחרונות. ארגון FETÖ פעל מאז ומתמיד בטורקיה, אך התייחסנו אליו כאל עוד ארגון אסלאמי. כעת הדיווחים הם שהמנהיג שלהם, פטהוללה גולן, שחי בארצות הברית, הוא האיש שעומד מאחורי ההתקפה.

ארדואן מול קהל משולהב צילום: איי אף פי

נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן היה אחד התומכים הגדולים בפטהוללה גולן, שאף עזר לו להיבחר לנשיאות. הם עבדו יחד. הם סדקו יחד את המערכת החילונית והדמוקרטית של טורקיה. הם השתמשו בדת לשם כך. אך יום אחד השתנה הכל. לא ברור מדוע, אבל בוקר אחד התעוררנו וגילינו שארדואן לא מחבב אותו יותר. איני יודעת מה קרה, ולא אכפת לי, אך אני יודעת שכוחות הצבא תקפו אותנו כדי להשתלט על המדינה. החברה האזרחית, אני, בני משפחתי, חבריי ואחרים צפינו בחדשות בלחץ וחרדה, כאילו אנחנו צופים בסרט מתח סוג ז'.

אוגוסט הכה בנו בפנים עם הדביקות שלו וההכרה שיש תוכנית מחרידה לתקוף את המדינה שלנו. כשהסתיימה ההתקפה הגיע הזמן לנקות את הלכלוך. בכל יום אנשים נוספים מסביבנו נעצרים. כל מעצר הוא זעזוע נוסף. שכנים, מנהל הבנק, הבעלים של המסעדה האהובה עלינו. מישהו צריך לנקות את הגלידות הנמסות בחום של אוגוסט.

הממשלה החלה בניקיונות על ידי סגירת אקדמיות צבאיות. היא המשיכה משם עם סגירת עיתונים, אוניברסיטאות, בתי חולים ועוד ועוד. 67 אלף עובדי ציבור פוטרו.

אני כועסת.

אני מפחדת.

אני חשה חסרת הגנה.

אני חשה שגנבו את העתיד שלנו.

אני מצטערת.

מצטערת עבור המתוסכלים.

מצטערת עבור האבלים.

אני מצטערת עבור הסובלים מנזק פסיכולוגי.

השבוע אמר ארדואן כי הוא מצטער ששיתף פעולה בעבר עם גולן. הוא אמר: "אני מקווה שאלוהים והחברה האזרחית יסלחו לי". כעת נותרתי לבדי וחסרת הגנה בחדר מלון בצבע גלידה וניל. אני חושבת על השנים האבודות, על העתיד המטושטש, על כתמים של גלידה נמסה. אני חושבת על האכזריות של חודש אוגוסט.

אני רוצה שהחודש הכאוטי הזה ייהפך לעתיד בהיר בן לילה. אולי אטאטורק יעיר אותי ב־1 בספטמבר בנשיקה על המצח ויאמר "הכל בסדר, ילדה".