תנוחת החיים הארוכים

בדירתה ברחוב יהושע בן נון בתל אביב זולברג מדגימה תנוחות שונות לצורך הצילום. בתנועות גבעוליות של רקדנית היא עוברת משיווי משקל מרשים בתנוחת "וירבהדראסנה" (מכרע עם מבט למעלה) לתנוחת "אוטנאסנה" (כפיפת גב ברגליים ישרות עד נגיעת הידיים ברצפה). הרהיטים בביתה פרקטיים ולא חדשים, על הקירות תמונות טבע שציירה בעצמה, מהסלון רואים את הצפון הישן והמתפורר של תל אביב, ובשיחה איתה אין זכר לרוחניקיות. כל ניסיון לגלוש לשיחה על פילוסופיות בודהיסטיות רדיקליות נדון לכישלון, וניכר בה שגם סגפנות יוגית לא מדברת אליה.

רחל זולברג בפעולה. "יוגה אינה ספורט, אם כבר זה אנטי־ספורט. אני מלמדת כל אחד לעבוד לפי יכולתו, בלי כאבים, לא בכוח" צילום: עמית שעל

זולברג היא מחלוצות היוגה בארץ. היא למדה אצל רחל ריסקין כבר בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, וב־1965 פגשה את המורה ההודי סוואמי ונקטסאננדה, תלמידו של סוואמי שיבננדה מרישיקש, אחד מבכירי מורי היוגה בעולם. זולברג ביקרה עשרות פעמים בהודו לצורך לימודים, ובמהלך שנות השמונים הקימה את ארגון מורי היוגה בישראל ואת בית הספר למורי יוגה בוינגייט. "זה קרה אחרי שראיתי שבאירופה יש ארגון, והבנתי שגם אנחנו צריכים כזה", היא אומרת. "עד שהקמתי את בית הספר התחום לא היה מסודר, ואם מישהו מחשיב אותי לשם דבר בתחום היוגה, זה בזכות הקמת בית הספר והארגון. אני עוסקת ביוגה מ־1957, כשהייתי בת 31. את מרכז שיבננדה הקמתי ב־1971, אחרי שקודם הייתי בכלל מוסיקאית וניגנתי על פסנתר. כל מיני התרחשויות הובילו אותי בסופו של דבר ליוגה".

מה תפיסת העולם שלך בקשר ליוגה?

"יוגה אינה ספורט, אם כבר זה אנטי־ספורט. לכן אני מלמדת כל אחד לעבוד לפי יכולתו, בלי כאבים, לא בכוח. יש לנו כל מיני כעסים, התרגזויות, וגם תשוקות ודברים שכיף לנו איתם – ואני רציתי לנטרל את כל זה וליצור שקט פנימי שאיננו חלק ממלחמת הקיום היומיומית. כל אחד יכול למצוא את השקט הזה בתוכו. העיקר לא להגזים ולא לגרום נזקים. החיים המודרניים קשים, השאיפות גדולות וכך גם המתחים, הכעסים, וכל מה שמלווה לחיים. ישנם מתרגלים צעירים שחושבים בטעות שהם צריכים לעשות מעל ומעבר ליכולת שלהם, ואז חלילה נגרמים נזקים. אני מלמדת לעבוד בצורה נעימה, נוחה, לנשום היטב, בתרגול ידידותי לגוף ולנשמה. הפוך מריצת האקסטרים שנפוצה היום. כל דבר אקסטרימי הוא אנטי יוגה. החיים קשים מספיק, צריך לדעת ליפות אותם. בכיתה שלי אני מנחה לעבוד רק עד גבול המאמץ הנעים, שנותן לך כוח ולא מרדים אותך".

צילום: עמית שעל

את ממשיכה לתרגל יוגה?

"בוודאי, כל יום. אבל בגיל 90 אני קמה מוקדם מאוד בבוקר, שואלת את הגוף מה הוא רוצה ואז ממציאה תנוחות. מה שאני יכולה, אני עושה. היום למשל התמקדתי בעורף, אחרי שאתמול הייתי בסרט בסינמטק ובבוקר גיליתי שבגלל זווית הישיבה הרגשתי לחץ בעורף. ידעת שהלשון זה ההגה של עמוד השדרה? עשיתי תרגילי לשון שעזרו לי מאוד. לכל גיל יש את התרגילים שלו, וצריך לחפש את המדיטציה, לשבת בשקט עם דמות של מורה ולמצוא".

רחל זולברג בפעולה. "יוגה אינה ספורט, אם כבר זה אנטי־ספורט. אני מלמדת כל אחד לעבוד לפי יכולתו, בלי כאבים, לא בכוח"

יוגה היום מאוד פופולרית. המורים הם דמויות כאלה?

"היום יש המון מורים מזויפים. אם מורה אינו סמכות רוחנית, הוא לא מורה בעיניי. הרבה אנשים עושים כביכול יוגה. המורים שאני למדתי אצלם, לא היתה שום גאווה בלבם. הדבר הכי גרוע אצל מורה זו גישה של אני ואפסי עוד. הדבר החשוב הוא להוריד את האגו למינימום האפשרי. סוואמי ונקטסאננדה היה צנוע ליד כל שיטה. מדיטציה, בודהיזם, יהדות, נצרות. הוא כיבד כל תורה. לפני זמן לא רב פגשתי מישהו שקורא לעצמו מורה, אוכל רק דברים ירוקים, ותלמידים באים אליו וחיים איתו מתוך סגפנות וביטול עצמי. זה מוגזם".

את למדת בהודו איינגר יוגה אצל ב.ק.ס איינגר עצמו, והיא נחשבת אגרסיבית.

"אמרו לי 'אל תלכי לאיינגר', אבל אני עקשנית. הרגשתי שאני חייבת לדעת מה הולך באיינגר. אחרי כמה ימים שהקפיצו אותי על הידיים היו לי סימנים כוחולים, ובסופו של דבר למדתי ממנו בעיקר איך לא ללמד. היום יש שיעורים שאני רואה ופשוט משתבצת. שיעורים שאחריהם תלמידים לא יכולים להזיז איבר כי הכל כואב. לפעמים אצל מורים צעירים, ולא רק אצלם, רואים 'אובר דואינג', אבל רק אדם שעובר את הגבול יכול להזיק לעצמו. הגבול ששמתי לעצמי הוא של מאמץ נעים, ללא כאב".

רגע לפני שאת חוצה את גיל 90, יש בך פחד מבגידת הגוף?

"הגוף כבר בגד בי. לפני שנה מעדתי פה על שטיח בבית ושברתי עצם קטנה באגן. איבדתי המון פונקציות, אבל חזרתי לעצמי ברוך השם. אשפזו אותי אבל אמרתי להם 'שלום, אני לא פה אפילו עוד רגע', עשיתי דברים כדי לעזור לעצמי ולצאת מזה".

תרגול יוגה הוא סגולה לאריכות ימים?

"לא. המורה שלי, שנסעתי איתו בכל העולם וראיתי איך הוא מועיל לאנשים, מת בגיל 82. בשבילי הוא היה צעיר מדי".

צילום: עמית שעל

אז איך מגיעים לגיל 90 בחיוניות כזאת?

"להיות צמחונית המון שנים, לאכול אוכל טוב ולא יותר מדי. להתרחץ בים, לא עכשיו כשסוחף, אבל לשחות. וגם כך, אני לא יודעת מה מבטיח אריכות ימים. בעלי, למשל, לא החזיק מעמד. מה לעשות, הכל מן אללה. תמיד טוב שיש איזון. לנשום היטב, לחיות חיים רגועים ולהיות בתוך חבורה מתאימה. יש לי גם רופא הומאופת, ששולח לי כל יום אימיילים ואני חיה לפי התיאוריות שלו. הנה, פה הוא שלח לי סרטון עם הרצאה על 'החיים אחרי המוות', משהו שלא עניין אותי קודם בכלל".

ויש חיים אחרי המוות?

"יש קבלת פנים טובה. לא צריך להיבהל".