בא בראש פתוח

כמו לזרוס שחזר מהמתים, העכבר המשותק חזר ללכת.

כמה ימים קודם הושכב העכבר הזה בחדר ניתוח, ושני מאסטרנטים סינים ניתחו את עמוד השדרה שלו מבעד לעדשת מיקרוסקופ. הם הסירו את החצי העליון של חוליה וחשפו חתיכה מבהיקה של תאי עמוד שדרה. אחר כך אחז אחד הסטודנטים בסכין מנתחים בשווי אלף דולר, עם להב יהלום דק כל כך עד שהוא כמעט שקוף, וביצע חתך מהיר בעמוד השדרה. הרגליים האחוריות של העכבר שותקו לתמיד.

כלומר, הן היו אמורות להישאר משותקות לתמיד, אלא שהסטודנט האחר השקה מיד את הפצע בנוזל ענברי בהיר. הנוזל הזה הכיל כימיקל ששמו פוליאתילן גליקול, ובקיצור PEG. בעוד הסטודנטים תופרים בחזרה את העכבר, החל החומר הכימי לתפור בחזרה את תאי העצבים שלו.

יומיים לאחר מכן העכבר כבר הלך. לא באופן מושלם — הרגליים האחוריות שלו נטו הצדה לפרקים — אך הוא הסתובב בכלוב ורחרח כל פינה. עכבר אחר, ששימש קבוצת בקרה ולא קיבל PEG, גרר כעת את רגליו המתות מאחוריו.

אם PEG יתגלה כיעיל בטיפול בבני אדם, הוא ייהפך לתרופה פלאית כמעט — לפי שעה, מדע הרפואה אינו יודע לתקן נזק לחוט השדרה. אך זו לא הסיבה היחידה שהמדען שמנהל את המחקר הזה, מנתח ששמו שיָאוֹפינג רֵן (Xiaoping Ren) מהעיר חרבין בסין, מעורר תשומת לב בחוגי המדע: תיקון חוט השדרה הוא רק חלק אחד בפרויקט נרחב ושאפתני בהרבה שרֵן מוביל עם מנתח איטלקי. רמזים לתוכנית שלהם אפשר למצוא בשלושה פוסטרים שתלויים על קירות המעבדה של רן. בראשון מוצגים שני עכברים — עכבר שחור עם ראש לבן ועכבר לבן עם ראש שחור. בשני נראה קוף עם תפרי זיגזג עבים סביב צווארו, כמו שרשרת חנק. בשלישי רואים בחור רוסי קטן־גוף בכיסא גלגלים.

המכנה המשותף לכל הדמויות הוא הראשים שלהן. העכברים שחציים שחור וחציים לבן נראים כתוצר של פוטושופ, אך למעשה הצוות של רן החליף את ראשיהם: הם כרתו את ראשו של כל עכבר וחיברו כל אחד מהם לגופו של העכבר האחר. התמונה של הקוף היא תמונת "אחרי" של השתלת ראש, שבוצעה במעבדה של רן בינואר 2016. כעת רן רוצה לבצע עוד השתלת ראש — אבל הפעם על בן אדם. והרוסי בכיסא הגלגלים התנדב להיות המנותח הראשון.

השלב ההגיוני הבא

המשרד של רן שוכן בבניין מספר 8 בבית החולים של בית הספר לרפואה בחרבין. זה אינו מקום שליו. חקלאים מכל רחבי המחוז נוהרים אליו לקבלת טיפול, ישנים על מזרנים, מעשנים במסדרונות, מכבסים בגדים בכיורים ומייבשים אותם על הרדיאטורים. בתוך כל הבלגן הזה רן הוא אדם שקט וביישן. הוא נולד בסין ב־1961 וחי בה עד אמצע שנות השלושים לחייו, אז עבר לארצות הברית. ב־1999 היה חלק מהצוות בלואיוויל, קנטאקי, שביצע את השתלת היד הראשונה המוצלחת (קדמה לה אחת שנכשלה). כהכנה הוא התאמן על חזירים והחליף בין הרגליים הקדמיות של חיות שונות. ב־2012 חזר לסין. יש ברשותו אוזן חזיר עשויה ברונזה, שקיבל לאות הוקרה מהצוות בלואיוויל. "לא היינו יכולים לעשות את זה בלעדיך", נכתב עליה.

העבודה של רן על השתלות ראש היא חלק ממסורת ארוכה. ב־1908 יצר מנתח אמריקאי את הכלב הדו־ראשי הראשון בעולם על ידי חיבור ראשו של כלב אחד לצווארו של כלב אחר. בשנות החמישים שוחזר ההישג הזה על ידי מנתחים סינים וסובייטים; אחד הכלבים הסובייטיים שרד במשך 29 יום, והצליח לשתות מים עם כל אחד מהראשים שלו. הניתוח הסיני בוצע באוניברסיטה של רן, וציור קיר של החיה הדו־ראשית מעטר את הספרייה. בשנות השבעים השתיל מנתח אמריקאי ששמו רוברט ווייט את הראשים של קופי מקוק על גופים אחרים. לפי הדיווחים, הצוות שלו הריע כשהקוף הראשון התעורר וניסה לנשוך למישהו את האצבע. ווייט לא ניסה לחבר מחדש את חוטי השדרה של הקופים (הוא התמקד בשמירת המוחות שלהם בחיים), כך שהם לא יכלו ללכת או להזיז את הידיים. אבל הם אכלו ועקבו בעיניהם אחרי חפצים, וגלי המוח שלהם נראו נורמליים.

שיאופינג רן בניתוח להחלפת ראשם של עכברים. כדי להשתיל ראש באדם יידרש ממנו לנצח על צוות של 80 מנתחים שיעבדו בו זמנית צילום: Stefen Chow

ווייט, טיפוס אקסצנטרי שנהג לעשן מקטרת בזמן שהוא מנתח, בילה את העשורים הבאים בניסיון לעורר תמיכה ציבורית בהשתלות ראש בבני אדם. הוא הופיע בתוכניות אירוח ובשנות התשעים גם ביקר באוקראינה ונפגש עם רופאים שהביעו עניין, אך מאמציו הסתיימו בלא כלום. רן מצר על כך: "אנחנו תקועים באותו מקום שבו היינו לפני 40 שנה", אמר, בלי שום טיפול למחלות שרירים ועצבים, לשיתוק או להפרעות שמערבות את כל הגוף. "אם לא נעשה את העבודה הזו, אז בעוד 20 שנה, 100 שנה, 200 שנה מעכשיו, עדיין נהיה באותה הנקודה".

אבל בנסיעה לאוקראינה רשם ווייט הישג אחד: הוא הלהיב נער משותק ששמו ואלרי ספירידונוב — הרוסי מהפוסטר של רן. ספירידונוב, כיום בן 31, סובל ממחלת ורדניג־הופמן, מחלה גנטית ניוונית של מערכת השרירים שפוגעת בתאי עצב מוטוריים, הנמצאים במוח ובחוט השדרה ועוזרים בתנועת הגוף. הוא לא הלך מעולם, והתנועה שלו מוגבלת לאכילה, הקלדה וניווט כיסא הגלגלים שלו באמצעות ג'ויסטיק. רגלו הימנית משולבת באופן תמידי מעל לשמאלית, וגופו מתחת לצוואר נראה מכווץ, כאילו הוציאו ממנו את האוויר. מצבו סופני, גם אם לא ברור כמה זמן עוד נותר לו. לפי הרופאים, הוא היה אמור למות מזמן.

ספירידונוב הוא גיק מחשבים: הוא מנהל חברה לפיתוח לומדות מביתו בעיר ולדימיר, 200 ק"מ ממזרח למוסקבה, ועוקב באדיקות אחר חדשות על פיתוחי שלד חיצוני ושדרוגי גוף אחרים. בשיחה עמו בפברואר סיפר לי על חבר שאיבד יד בתאונת עבודה עם מערבל מזון תעשייתי, והורכבה לו במקום יד רובוטית. "זה מראה כיצד הטכנולוגיה יכולה לשפר את החיים", הוא אומר.

ספירידונוב החל לתלות את תקוותיו בטכנולוגיה, ובפרט בניתוחים רדיקליים, לאחר שצפה בווייט בטלוויזיה. "הסרת כל החלקים החולים חוץ מהראש תעשה עבודה מעולה במקרה שלי", הוא נזכר במה שחשב. "אין דרך אחרת לטפל בי".

הניתוח יעלה 10–100 מיליון דולר, תלוי היכן יבוצע, ודורש השתתפות של 80 מנתחים. שותפו האיטלקי של רן מאמין שזה יכול לקרות כבר בשנה הבאה. באופן לא מפתיע, מדענים ומומחים לאתיקה מתנגדים לפרויקט, ומאשימים את המנתחים המעורבים בקידום מדע זבל ובהעלאת תקוות שווא. אחד המבקרים אף קרא להעמיד לדין את המנתחים באשמת רצח אם המטופל ימות — כפי שיקרה כמעט בוודאות.

אך חוקרים אחרים מודים שיש לפרויקט בסיס מדעי, גם אם רעוע. העשורים האחרונים היו תור הזהב של רפואת ההשתלות. טכניקות ניתוח חדשות אפשרו חיבור־מחדש של מבנים עדינים, ותרופות חדשות וחזקות כמעט מחקו את איום הדחייה. נוסף על לב, כבד, כליה וריאות, רופאים יכולים כיום להשתיל רחם, תיבת קול, לשון, פין, ידיים ופנים. השתלות של ידיים ופנים מרשימות במיוחד בהתחשב בכל הרקמות המעורבות: שרירים, עור, עצמות, גידים, סחוס, עצבים ותאי דם. מבחינתו של רן, השתלות ראש הן השלב ההגיוני הבא.

תקווה אנושית

השתלת ראש מייצגת אתגרים רבים וחדשים למנתחים. בניגוד לאצבעות, לדוגמה, שיכולות לשרוד ימים לאחר הניתוק מהגוף, המוח סופג נזק בלתי הפיך בחלוף דקות אחדות מרגע שנקטע זרם הדם. קירור המוח יכול לדחות את הנזק לשעה בלבד, מספיק זמן ככל הנראה כדי לבצע את השתלת הראש. הרופאים צריכים לבדוק אם תרופות לדיכוי מערכת החיסון, שמונעות מהגוף לתקוף רקמות זרות, יגנו על המוח באותה מידה שהן מגנות על איברים אחרים. אך אין סיבה לחשוב שהן לא יעשו זאת. 

הפוסטרים במעבדה של שיאופינג רן בבית הספר לרפואה בחרבין. צעיר חולה סרטן נסע ברכבת יותר מ־1,600 ק"מ רק כדי להתחנן להיות המנותח הראשון צילום: Stefen Chow

האתגר הגדול ביותר הוא ככל הנראה תיקון חוט השדרה, כך שמוחו של המטופל יוכל לשלוט בגוף החדש. תאי עצב מחוץ לחוט השדרה יכולים לצמוח מחדש (ולכן מושתלי ידיים ופנים יכולים ללמוד מחדש ללעוס, לחייך ולהזיז אצבעות); תאים בתוך חוט השדרה לא גדלים מחדש, אך חומרים כימיים כמו PEG יכולים לפתוח את הקרום שלהם ולאלץ אותם להתחבר וליצור תא היברידי גדול יותר. בניסויים על חוטי שדרה קטועים של מכרסמים וכלבים חיבר PEG תאי עצב מעל ומתחת לפציעה וייצר מחדש תקשורת, גם אם לא מושלמת, בין המוח לפלג הגוף התחתון.

שני מקרים בבני אדם מעניקים תקווה נוספת: באחד מדובר באשה גרמנייה שעברה תאונת סקי, ובאחר בגבר פולני שנדקר בסכין. שניהם נותרו משותקים על אף שיקום מסיבי, אבל לאחר שעברו ניתוחים ניסיוניים, שניהם למדו מחדש כיצד ללכת עם הליכון. הניתוחים שלהם לא כללו שימוש ב־PEG או השתלה — המנתחים השתמשו ברקמות מבטנה של הגרמנייה ובתאים מעצב הריח של הפולני כדי לעזור לחוט השדרה שלהם להחלים — אך הם הוכיחו שאנשים שסובלים מפגיעה חמורה בחוט השדרה יכולים בנסיבות מסוימות ללמוד ללכת מחדש.

אדם אחד שעקב אחר ההתפתחויות הללו מקרוב הוא נוירוכירורג איטלקי ששמו סרג'יו קאנאוֵורוֹ (Canavero). מהרגע ששמע על רוברט ווייט לפני 30 שנה, הוא שואף לבצע השתלת ראש בעצמו, וההתקדמות האחרונה מעניקה לו הצדקה מדעית סבירה למחצה. הוא תכנן הליך והכריז על כוונותיו ב־2013, אך נתקל בקיר אחיד של ביקורת. הוא החל בקידום הרעיון בכלי התקשורת וכתב למדענים המחזיקים בתפיסות דומות לשלו, בהם שיאופינג רן. ויום אחד הוא קיבל מייל מרוסיה. ואלרי ספירידונוב רצה לשוחח עמו.

הנבל מסרטי ג'יימס בונד

לקאנאוורו יש ראש מגולח וחיוך עקום. הוא מתבל את דבריו בסלנג קיטשי ומשתמש באביזרים כמו בננות וספגטי כדי להסביר מהו נזק לחוט השדרה וכיצד אפשר לתקן אותו. לתפיסתו, ניתוחי השתלות ראש הם צעד קדימה לעבר הארכת חיים רדיקלית אצל כל בני האדם. בהתאם, הוא מכנה את הניתוח HEad Anastomosis VENture ("מיזם השתלת ראש", ובראשי תיבות HEAVEN, גן עדן).

קאנאוורו (51) נוטה לצאת בהצהרות רברבניות שמשמיצות את מבקריו ומשבחות את כישוריו. "אני אוהב ג'יוג'יטסו, ויש לי את חשיבת אמנויות הלחימה שנדרשת כדי להתמודד עם כל המטומטמים שמעלים שאלות אידיוטיות", הוא אומר. העובדה שהוא משווה את עצמו לד"ר פרנקנשטיין ומאזכר את יוזף מנגלה כלאחר יד לא מסייעת למוניטין שלו. גם לא המדריך לפיתוי נשים שפרסם. מה שמטריד עוד יותר הוא הטענות הנמהרות והלא מבוססות שלו לגבי שיעורי ההצלחה של הניתוח, והנטייה לקדם את עבודתו בעיקר באמצעות התקשורת — התנהלות שמרבית המדענים חושבים שאינה אתית. מתנגדיו מתארים אותו כמושחת, לוקה בשגעון גדלות, שקרן וחפפן, ואת התוכנית שלו "מטורפת כמו תוכנית של נבל מסרטי ג'יימס בונד" ו"עינוי איטי שייגמר ברצח". ועם זאת, קאנאוורו הוא נוירוכירורג בעל הישגים שפרסם עשרות מאמרים מדעיים, בייחוד על כאב נוירולוגי. מאז 2013 הוא מתמקד בהשתלות ראש, מתאם ניסויים עם רן ומנתח נוסף מדרום קוריאה, ומפרט את החזון שלו בכתבי עת.

על פי החזון הזה יתחיל הניתוח, כמו מרבית ההשתלות, לאחר תאונת דרכים או אסון אחר שבסיומו אדם צעיר מוכרז שנותר במצב של מוות מוחי. לאחר קבלת אישור המשפחה יעבירו אותו הרופאים לחדר הניתוח ויציבו אותו בעמדת ישיבה לקראת ניתוח כריתת הראש שלו. במקביל ירדים צוות שני את ספירידונוב ויזריק לוורידיו נוזלים בטמפרטורה של 10 מעלות צלזיוס, כדי להאט את מות הרקמות במוח. המנתחים יחתכו מעט מעל עצם הבריח של ספירידונוב; קנה הנשימה והוושט יישארו עם הראש, אבל בלוטת התריס תישאר מאחור. את השרירים שנחתכו הם יצבעו בצבעים שונים, כדי להקל את החיבור בגוף החדש. לבסוף, הם יחתכו בו זמנית את חוטי השדרה של שני הגברים, אגב שימוש בגרסה גדולה יותר של להב היהלום השקוף מהמעבדה של רן. חתך אחד מהיר, והם יקטעו את החיבור הפיזי האחרון בין ואלרי ספירידונוב לגוף שבו נולד.

כעת ההשתלה תצא לדרך. ראשו של ספירידונוב יצוף כשהוא תלוי ברצועות סקוץ' ממנוף ייעודי. המנתחים יחברו בין גזעי חוט השדרה, וישתמשו ב־PEG כדי להדביק את תאי העצב של ספירידונוב אל אלו של התורם. בסמוך לאתר החיבור הם ישתלו מתקן חשמלי, כיוון שזרמי חשמל מסייעים לבסס תקשורת ברחבי חוט שדרה קטוע. בו זמנית יחל צוות נוסף של מנתחים בתהליך הארוך והמסובך של חיבור הראש לגוף. הגבלת הזמן מחייבת שהחזרת זרימת הדם למוחו של ספירידונוב תהיה בעדיפות עליונה. לאחר מכן יחברו המנתחים את עצמות עמוד השדרה, קנה הנשימה והוושט, ואז יחברו את השרירים שנצבעו. אחד הצעדים החיוניים יהיה חיבור העצבים שמעבירים אותות מהמוח ללב ולשרירים שמפעילים את הריאות, כך שהגוף החדש של ספירידונוב יוכל לנשום ולווסת את קצב הלב שלו. 36 שעות לאחר תחילת הניתוח, ספירידונוב החדש, מוצב בישיבה זקופה, יצא מחדר הניתוח. בשלב הראשון הוא ינשום באמצעות מכונות, שגם יזרימו את הדם שלו. הראש והצוואר שלו יהיו אחוזים בסד, ורופאים ידאגו שיישאר בתרדמת. אחרי כמה שבועות, כשהרופאים יבחינו בסימנים להתאוששות מוטורית, הם יפחיתו את מינון התרופות ויאפשרו לו לצוף בחזרה לעבר ההכרה.

הסימן הראשון להצלחה יהיה אם ספירידונוב יפקח את עיניו או את פיו. אך מעל לכל, הרופאים שיתאספו סביב מיטתו יקוו לראות את אצבעות ידיו מתקפלות או את אצבעות רגליו נמתחות — או כל תנועה רצונית מתחת לצוואר. זה יהיה הסימן לכך שהאותות המוטוריים של המוח — ההתגלמות החשמלית של הרצון של ספירידונוב — זינקו מעל לפער בחוט השדרה שלו ועוררו לחיים את הגוף הזר.

ידיים במקום רגליים?

גישתו של רן לניתוח זהירה יותר. הוא מאמין שקאנאוורו מבריק, אבל סבור שהתנהלותו מרגיזה. קאנאוורו, למשל, טען שלניתוח יש סיכויי הצלחה של "יותר מ־90%", והבטיח לספירידונוב שיוכל ללכת ואף לעשות סקס לאחר מכן. רן לעולם לא ישמיע הצהרה כזו. הוא גם לא היה מרוצה כשקאנאוורו פרסם בפומבי תמונות של השתלת הראש בקוף. זה לא שרן מרחיק את עצמו מהניתוח הזה (הוא אפילו הציג בפניי את גולגולת הקוף במעבדה שלו; היא חומה ומעט דביקה, עם שאריות סחוס), אך הוא יודע שעבודה עם פרימאטים היא נושא רגיש.

סרג'יו קאנאוורו, השותף לניתוח העתידי. העובדה שהוא משווה את עצמו לד"ר פרנקנשטיין ומאזכר את יוזף מנגלה לא מסייעת למוניטין שלו צילום: איי פי

המנתחים חלוקים בדעתם גם בנוגע ללוח הזמנים. קאנאוורו מתעקש שיוכל לבצע את הניתוח בתוך שנתיים מרגע קבלת האישור הממשלתי, בסין או במדינה אחרת. רן, שמנהל חלק ניכר מהמחקר הממשי, מסרב להתחייב על תאריך ומדגיש כי קודם לכן יש צורך להשלים בהצלחה את כל הניסויים המקדימים, כולל ביצוע השתלות בבעלי חיים גדולים, כנראה בכלבים. הוא רוצה לתרגל את הניתוח עם גופות, וכמבחן אחרון — להחליף בין הראשים של שני תורמים הנמצאים במוות מוחי. לכל הדברים נדרש זמן: עבודת ההכנה להשתלת היד הראשונה, ניתוח שבו השתתף רן, נמשכה שנתיים, ובהליך ההוא היו מעורבים 20 מנתחים, לא 80.

גם ספירידונוב לא דוחף לביצוע ניתוח מוקדם. האמונה שלו בטכנולוגיה (ובקאנאוורו) איתנה, אך זהירה: "לא נרשמתי להמתת חסד יקרה", הוא אומר. "אעשה זאת רק אחרי שאראה קוף חי וזז, עכברוש חי וזז, ששורד את הניתוח למשך כמה חודשים, אפילו שנים". עד כה ביצע הצוות של רן השתלות ראש בבעלי חיים רק כדי להוכיח את העיקרון, והחיה הורדמה יום לאחר הניתוח. ניסויים עתידיים ינסו להשאיר אותם בחיים לזמן ממושך יותר.

נוירולוגים מערערים על כל צעד בתוכנית של קאנאוורו. ראשית, הם טוענים שאף ש־PEG יכול לחבר בין תאי עצב בבעלי חיים, איש לא יודע איזה שיעור של תאים יתחבר מחדש בבני אדם. יתר על כן, לא ידוע באיזה אופן יתפקדו התאים הללו לאחר החיבור, כיוון שלרופאים אין דרך לשלוט אילו עצבים יחוברו על ידי ה־PEG: ייתכן שתאים שבמקור שלטו ברגליים יתחברו לזרועות. כל זה בהנחה שספירידונוב אכן יתעורר אחרי הניתוח, ושהמוח שלו — שלא הפעיל את הגוף מאז היה תינוק — בכלל יודע מה צריך לעשות.

רן וקאנאוורו שולפים מחקרים שמספקים מענה לכל התנגדות כזו. ראשית, חלק מהמחקרים מצביעים על כך שהפעולות המוטוריות הבסיסיות יישמרו גם אם רק 20% מתאים מסוימים בחוט השדרה יישארו ללא פגע; כלומר PEG יוכל להיכשל בחיבור ארבעה מכל חמישה תאי עצב, והניתוח עדיין עשוי להצליח. שנית, מערכת העצבים היא פלסטית: המוח עשוי להתגבר על כמה חיבורים לא תואמים בין סיבי העצב, בעזרת אימון. בניסויים שנערכו בבני אדם עם תאי עצב פגועים בזרועות העבירו המנתחים עצב מהחזה לשריר הדו־ראשי בזרוע, והמטופלים למדו כיצד להזיז את הזרוע.

לאחר שקוראים מספיק מאמרים מדעיים אפשר להבין כיצד ספירידונוב, שממתין כבר 20 שנה להזדמנות הזו, הצליח לשכנע את עצמו להשתתף בניתוח. אך אף שכל אחד מהצעדים בניתוח השתלת ראש אפשרי בפני עצמו, כל אחד מהם קשה להחריד, והמנתחים חייבים לבצע אותם באופן מדויק כבר בניסיון הראשון. זה דומה למחליקה על הקרח שמבטיחה שתבצע שישה סיבובי־קפיצה רצופים ואחריהם סלטה. מוכשרת ככל שתהיה, אי אפשר שלא לפקפק בסיכויי הצלחתה.

אבל הדיון על הטכניקה של השתלת ראש מחמיץ שאלה מהותית: גם אם היא אפשרית, האם אנחנו צריכים לעשות זאת?

אידיוט או אסטרונאוט

שבוע לפני שביקרתי את רן בחרבין כינה אותו עיתון בהונג קונג "פרנקנשטיין סיני", וטען שההתנהלות שלו גרוטסקית, מתועבת ומצפצפת על חוקי האתיקה. האמת היא שכמעט כל סוג של ניתוח השתלות התקבל בתחילה בהתנגדות חריפה, ולעתים היסטרית. כריסטיאן ברנרד הדרום־אפריקאי, שערך את ניתוח השתלת הלב הראשון, הרג באופן טכני את התורמת הראשונה, אשה שהיתה שרויה במוות מוחי: הוא ניתק אותה ממכונת ההנשמה בלי לקבל את אישור המשפחה, והזריק לה אשלגן כדי שיוכל להגדיר אותה מתה מבחינה חוקית. ריצ'רד לאולר, שביצע את השתלת הכליה הראשונה, הוחרם על ידי חוגים מסוימים וננזף על ידי ארגון אורולוגי ארצי. ולאחרונה פילגו השתלות פנים וידיים את קהילת המנתחים: המבקרים טענו שהליכים כאלה אינם אתיים מכיוון שהם לא מצילים חיים, וחששו שמשפחות התורמים יעקבו אחרי המקבלים, או שייווצר שוק של פנים נאות. אולם השתלות הפנים והידיים התגלו כמוצלחות (ראו מסגרת על מותה של מושתלת הפנים הראשונה). 

פרופ' ולדימיר דמיחוב בוחן כלב שהושתל לו ראש נוסף בשנות החמישים. ההשתלה הראשונה בוצעה כבר ב־1908 על ידי רופא אמריקאי צילום: איי אף פי

ג'יימס ג'יורדינו, חוקר של מערכת העצבים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, לא חושב שניתוח השתלת הראש אפילו יתקרב להצלחה, "אבל כשדנים באתיקה של ההליך, חשוב לקחת בחשבון את ההקשר ההיסטורי", אמר. "זה המסלול שעוברים מרבית הניסויים ברפואה. תמיד יש מי שיסתכל על זה ויאמר, 'זה המערב הפרוע. זה כל כך אוונגרד. זה כל כך ביזארי'. אבל זה לא באמת ביזארי — לא יותר מכפי שהשתלות לב, כליה ופנים נתפסו פעם. זה משהו שאנחנו חושבים עליו כבר הרבה מאוד זמן".

מבחינת ג'יורדינו הפרט החשוב ביותר הוא שבפני ספירידונוב לא עומדות אפשרויות טיפול אחרות, והוא העניק הסכמה מושכלת לעבור את הניתוח. "אפשר להסתכל עליו בשני אופנים", אומר ג'יורדינו: "כאידיוט או כאסטרונאוט". מומחי אתיקה רבים מתנגדים לטענה הזו. "העובדה שאדם מסכים שייגרם לו נזק לא מעניקה לרופא את הזכות לפגוע בו", אומרת אסיה פסקלב, מרצה לפילוסופיה וביו־אתיקה מהרווארד שחקרה את תחום השתלות האיברים. "ההסכמה שלי לעבדות לא מאפשרת לך לשעבד אותי".

גם עלות הניתוח מעלה חששות. בארצות הברית לבדה מדווחים בכל שנה על 12 אלף אנשים שסובלים מפגיעות בעמוד השדרה, אך רק מעטים מהם מתאימים להשתלת ראש. הם לא זקוקים לגוף חדש, אלא מחפשים דרך לתקן את הגוף הישן שלהם. מדוע לא להשקיע את ההון שתעלה השתלת ראש במציאת טיפול שיעזור להם? קאנאוורו טוען ששכלול ניתוחי השתלת הראש יאפשר לצוות שלו לרפא גם שיתוק בחוט השדרה. אולם אחד המתנגדים השווה זאת להבטחה לבניית חללית בין־גלקטית לפני שאפילו נחתנו במאדים.

ממשלת רוסיה לא הסכימה לממן את הניתוח, כך שספירידונוב מנסה לגייס תרומות ובמקביל מוכר דרך האינטרנט כובעים, ספלים, חולצות וכיסויים לטלפונים סלולריים — כולם מעוטרים בלוגו של הפרצוף שלו וגוף חדש, כולל שרירי בטן מעוצבים. אך המכירות לא מזהירות, וספירידונוב יודע שלא יצליח לגייס לבדו מספיק כסף. קאנאוורו מקווה לחבור לחוקרים בארצות הברית כדי לזכות במענק בשווי 100 מיליון דולר מעמותת מק'ארתור. במקביל הוא מתכנן לבקש ממיליארדרים בתעשיית הטכנולוגיה, כמו מארק צוקרברג, להשתתף במימון הניתוח. אם זה לא יעבוד, ספירידונוב עלול לאבד את מקומו בתור לטובת מטופל סיני, בייחוד אם ממשלת סין תסכים לממן את הפרויקט. רן אומר שכבר ניגשו אליו עשרה מטופלים פוטנציאלים. אחד מהם, בחור צעיר שאיבריו התמלאו בגרורות סרטניות, נסע ברכבת יותר מ־1,600 ק"מ רק כדי לדפוק על דלת המשרד של רן בחרבין ולהתחנן שיאפשר לו להיות הראשון.

קוף אחרי השתלת ראש שבוצעה במעבדה של רן. מצמץ והיה מסוגל לנגוס, אך מעבר לכך נראה במצב קטטוני צילום: איי אף פי

אפילו העובדה שהניתוח עשוי להתבצע בסין מטרידה חלק ממומחי האתיקה. סין מעניקה למחקרים רפואיים מרחב גדול מהמקובל במערב. היא מטילה, למשל, הרבה פחות מגבלות על שיבוטים. המדענים בסין ספגו לאחרונה גם גל של ביקורת לאחר שביצעו שינויים גנטיים בעוברים — לא בני־קיימא — בעזרת טכנולוגיה הנקראת CRISPR. לסין גם יצא מוניטין כמדינה שמתירה קציר איברים מנידונים למוות. פסקלב טוענת שניתוח השתלת ראש לא יזכה כיום לאישור בארצות הברית או באירופה. בתיאוריה, כשמדענים מערביים מנתחים במדינות אחרות — קאנאוורו הוא אירופי ורן קיבל אזרחות אמריקאית — "מיושמים הסטנדרטים והרגולציות המערביים, הגבוהים יותר", היא מסבירה. "אך הפיקוח, האכיפה והתרבות במדינות אחרות הם שונים. בסופו של דבר, מה שקובע הוא מצפונו של החוקר".

מצפונם של רן וקאנאוורו נקי. כשיש שני אנשים שבוודאות עומדים למות, הם טוענים, מדוע לא לנסות להציל אחד מהם?

האם המושתל עדיין עצמו?

אם יצליח, ניתוח השתלות הראש יצית מחדש דיונים בני מאות שנים על הקשר בין התפיסה, המוח והגוף. האם העצמי נמצא בתוך המוח בלבד, או שהאישיות תלויה בגוף?

הניתוח יעלה גם נושאים חברתיים. הגוף הוא שמייצר את הביציות והזרע, כך שילדים שיהיו למושתלי הראש לאחר הניתוח לא יהיו בעלי קרבה גנטית אליהם, אלא קרובים של משפחת התורם. האם למשפחה הביולוגית יהיו זכויות ביקור? האם בת או בן הזוג של התורם ישתוקקו למגע אחד אחרון, או יקנאו באדם החדש ששוכב עם הגוף של אהובם?

השאלה העמוקה ביותר, שאין עליה תשובה, היא אם המושתל עדיין ירגיש כמו עצמו אחרי הניתוח. ניסויים בבעלי חיים לא מסייעים במקרה הזה: אנחנו יכולים לנטר את הפעילות המוחית של בעל חיים, אך מעבר לכך אין לנו מושג אם החיה מרוצה, מבולבלת או סובלת. רן מסרב להעלות השערות על החיות במעבדה שלו, אך הוא הראה לי סרטון שעוד לא פורסם של הקוף מושתל הראש, ואני מודה שאחרי הניתוח לא היה נראה שהקוף הרגיש או חשב יותר מדי: הוא מצמץ כשנגעו בעיניו, ורן ציין כי הוא גם יכול לנגוס, אך מעבר לכך נראה במצב קטטוני. כששאלתי כמה זמן שרד הקוף (חלק מהמקורות טוענים ש־20 שעות), רן עצר את הסרטון.

חלק מהמחקרים טוענים שהמוח האנושי יכול להתאים את עצמו בקלות יחסית לצורה פיזית חדשה. באמצעות ניסויים מתוחכמים עם בובות ראווה ומצלמות על קסדות, מומחים למדעי המוח יכולים לעורר בנחקרים חוויות חוץ־גופיות וליצור את האשליה של הכנסתם לגוף בגודל או מין אחר. חלק מהניסויים אפילו יכולים לגרום לאנשים להרגיש כאילו יש להם שלוש זרועות או אף של פינוקיו. מצד אחר, ישנן ראיות לכך שהתחושה הפיזית שלנו את העצמי אינה כל כך פלסטית: אנשים רבים שעברו קטיעה או כריתה של איברים מרגישים "איברי רפאים" — זרוע או רגל, ואפילו שיניים, שדיים, רחם, פין או מעיים (כולל הרגשת גזים לא קיימים). יש בכך כדי להראות שבתוך המוח מתוכנת ייצוג פנימי של הגוף, מעין פיגום מנטלי שמתנגד לשינוי קיצוני. חמור מכך, איברי הרפאים יכולים להסב כאב ממשי — התכווצויות, עקצוצים ותחושת צריבה שלא עוברת. קאנאוורו, מומחה בכאב עצבי, בטוח שהוא יכול להתגבר על בעיות כאלה, אך אם ספירידונוב יתעורר מהניתוח ייתכן בהחלט שהוא ירגיש "גוף רפאים" מייסר.

גוף חדש יוכל גם להשפיע על התפקוד של חלקי המוח הגבוהים, האחראים לאישיות: לגוף החדש יכולות להיות רמות שונות של הורמונים, שיכולים להשפיע על הדחף המיני ודחפים אחרים, כמו הנטייה להתנהגות אגרסיבית או אימפולסיבית והנטייה להסתכן, כולם מרכיבים מרכזיים באישיות. אפילו החיידקים בקיבה משפיעים על מצב הרוח שלנו על ידי שחרור כימיקלים מסוימים.

ואפילו הזיכרונות עלולים להשתנות. קחו לדוגמה פסנתרנית שהרגעים שהיא הכי מוקירה קשורים לפעמים שבהן ניגנה שופן. אלו זיכרונות גופניים הקשורים גם לידיים שלה, והם עלולים להיעלם אם היא תתעורר עם גוף שונה. אותו הדבר תקף גם לספורטאים, שנסמכים על זיכרונות פרוצדורליים ("זיכרון שריר"), שמאפשרים למוח ולגוף לעבוד יחד בתזמון מושלם. קבלת גוף חדש תהרוס את התזמון הזה. מחקרים על ספורטאים שסובלים מפציעות והופכים משותקים מצאו שרבים מהם מרגישים כמו אנשים אחרים בעקבות זאת.

קבלת גוף של אדם אחר היא לכל הפחות חוויה מצמררת, על כך יעיד קלינט האלאם, מושתל היד הראשון בעולם. המנתחים עבדו במשך 14 שעות בחיבור יד חדשה לזרוע שלו, יד שהיתה שייכת לרוכב אופנוע שנהרג. אך קבלת יד של גופה היתה מטרידה מדי עבור האלאם, והוא הפסיק לקחת את התרופות המדכאות את המערכת החיסונית, ושלוש שנים אחרי הניתוח נאלצו המנתחים לכרות מחדש את היד. ההליך הזה נמשך 90 דקות.

בימינו המועמדים להשתלות ידיים ופנים עוברים אבחונים פסיכולוגיים במשך חודשים, כדי להימנע מחזרה על הטרגדיה של האלאם. הפסיכולוגים מספקים גם תמיכה חיונית לאחר הניתוח. אך אין מספיק אבחונים וטיפולים פסיכולוגיים שיכולים להכין אדם להשתלת ראש, ניתוח שמשלב בתוכו את כל בעיות הזהוּת הנלוות להשתלת פנים, עם השיקום המפרך של השתלת יד. שלא לדבר על כך שהשתלות ראש הן בלתי הפיכות.

לדברי פסקלב, היצור האנושי שיתעורר מהניתוח כבר לא יהיה תורם הראש או תורם הגוף, אלא מישהו אחר לגמרי. במובן זה, השתלת ראש לא תציל את חייו של ספירידונוב אלא תיצור לו חיים חדשים. הם יהיו קשורים לחייו הקודמים, אך במובנים רבים — רפואיים, פסיכולוגיים ואולי אפילו רוחניים — זה יהיה משהו חדש לגמרי, חסר תקדים. "זה מעבר למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו", אומרת פסקלב.

חלומות על אופנוע

ספירידונוב לא מוטרד מהסיכונים, פסיכולוגיים ואחרים, המתלווים להתעוררות כשלראשו מוצמד גוף חדש. בשל הנכות שלו הוא ממילא מייחס לאישיות שלו רק את מוחו. "עבורי, גוף הוא כמו מכונה שעושה מטלות כדי לתמוך בחיים", הוא אומר. "ההשתלה לא קשורה לפילוסופיה, אלא למכניקה". נראה שמבחינתו השגת גוף חדש מקבילה לקניית כיסא גלגלים חדש.

בכל זאת, ההתעניינות התקשורתית וחוסר הידיעה לגבי מועד ומקום ביצוע הניתוח מהווים נטל רגשי. "נמאס לי להיות מפורסם", הוא אומר. "זה מתיש, וזה צורך הרבה מהזמן שלי לשווא". 

ואלרי ספירידונוב. "הסרת כל החלקים חוץ מהראש תעשה עבודה מעולה במקרה שלי" צילום: מקס אבדיב

הוא לא מפנטז הרבה על הגוף החדש, בין השאר מכיוון שאינו יודע כמה שליטה תהיה לו בו. האם יתעורר מהניתוח כמו העכבר שטופל ב־PEG במעבדה של רן, מעט מקרטע אבל מסוגל ללכת בכוחות עצמו? או שמצבו יהיה חמור משל העכבר בקבוצת הבקרה — לא מסוגל להזיז את הגפיים שלו וכבול לגוף זר?

עם זאת, יש לו חלום אחד: לקנות אופנוע. הוא בחר כבר את הדגם — אופנוע ספורט שחור עם 156 כוח סוס. הוא מדמיין את עצמו רוכב לאורך החוף של קליפורניה או איטליה, יושב זקוף במושב, לא כפוף כפי שהוא בכיסא הגלגלים. "אני מאמין שאני אוהַב את החוויה הזו", הוא מסכם.

כששמעתי את הפנטזיה הזו שלו — רוכב במהירות ובמעט חוסר זהירות — נזכרתי במשהו אחר שאמר. שאלתי אותו אם הניתוח מפחיד אותו, הרי עד שלא יבצעו את הניתוח, הרופאים לא יֵדעו כיצד השתלת הראש נחווית על ידי המטופל: האם זו חוויה מפחידה, או מרוממת רוח, או שניהם.

לא, הוא ענה, הוא אינו פוחד. "אני רוצה להיות מעורב במשהו במהירות, ואז נראה מה יוצא מזה", הוא מחייך. "תירה קודם, אחר כך תשאל שאלות".

מושתלת הפנים הראשונה מתה אחרי עשר שנים

בעוד שיָאוֹפינג רֵן וסרג'יו קאנאוֵורוֹ ממשיכים לחפש את האופק הבא בתחום ההשתלות, בתחילת ספטמבר דווח על אירוע מצער שקשור להישג החלוצי האחרון בתחום: איזבל דינואר הצרפתייה, מושתלת הפנים הראשונה בעולם, הלכה לעולמה עשר שנים לאחר ההשתלה. היא מתה מסרטן שגרמו לה הטיפולים הנלווים.

במאי 1995 היתה דינואר בת 38, גרושה ואם יחידנית לשתי בנות־עשרה, והדיכאון דחף אותה ליטול כמות גדולה של תרופות. היא איבדה את הכרתה, והכלבה שלה נשכה אותה בפניה כדי להעירה. אחרי שהתעוררה, סיפרה, "ניסיתי להדליק סיגריה, אבל לא הבנתי למה אני לא מצליחה לאחוז בה בין השפתיים. ואז ראיתי את שלולית הדם". אפה, לחייה, שפתיה וסנטרה הושחתו לחלוטין. 

איזבל דינואר. התרופות גרמו לה לשני סוגי סרטן צילום: איי אף פי

זה היה יכול להיות סוף הסיפור, אלא שדינואר נתקלה ברופאים שכמו קאנאוורו ורן רצו לגרד את גבולות המדע והאתיקה. במקרה שלה היו אלה פרופ' ברנאר דבושל, מנתח פה ולסת, ופרופ' ז'אן־מישל דוברנאר, מומחה להשתלות שאחראי להשתלת היד הראשונה (זו של קלינט האלאם), שניהם מבית החולים בעיר אמיין. בנובמבר אותה שנה, בניתוח שנמשך 15 שעות, ניצחו השניים על צוות רפואי שהצליח לקחת חלקי פנים מקבילים מתורמת שמתה זמן קצר קודם לכן ולהשתיל אותם בפניה של דינואר.

הניתוח עורר סערה אתית עצומה, והרופאים טענו להגנתם שהסבירו לדינואר על כל ההשלכות והמשמעויות של הניתוח. אבל מבחינה רפואית הוא רשם הצלחה מרשימה: צלקת ארוכה הקיפה את כל האזור המושתל בפניה של דינואר, אבל השרירים, העצבים וכלי הדם נקלטו היטב. "אני יכולה לפתוח את הפה ולאכול, ואני מרגישה את השפתיים, האף והפה", דיווחה דינואר עם שחרורה מבית החולים, חודש וחצי אחרי הניתוח.

אלא שכמו בהשתלות אחרות, גם דינואר נאלצה לקבל טיפול תרופתי אינטנסיבי כדי למנוע את דחיית השתל. עם השנים איבד הטיפול הזה מיעילותו, ואחד השתלים בשפתיה נדחה. בחורף 2016 היא נאלצה לעבור ניתוח נוסף ולקבל טיפול נוגד דחייה אגרסיבי עוד יותר. התרופות האלה גרמו לה לחלות בשני סוגים שונים של סרטן, ובאפריל היא מתה באותו בית חולים שבו עברה את ההשתלה. מותה דווח רק בתחילת ספטמבר.

ליעד ליבנה