בית חלומותיי

1. בסוף מאי השנה נערכה בבית העלמין ירקון הלוויה צנועה. כ־15 איש ליוו את המנוח, אורי גלעדי, בדרכו האחרונה. היו שם כמה נשים ועוד כעשרה גברים שרובם לא הכירו אותו, אלא הגיעו בעקבות קריאה של אחד מחברי ארגון "אחים לחיים", שהבין כי לא יגיע מניין להלוויית גלעדי הערירי. מישהו אמר קדיש, לאחר מכן התכנסו לרגע בדירתו של גלעדי ברחוב מיכ"ל 20 בתל אביב לציון "שבעה" סמלי, והתפזרו. למתבונן מבחוץ האירוע לא נראה שונה מעוד מקרה מצער של מוות בטרם עת – בגיל 56 – של אדם ללא משפחה קרובה.

2. רחוב מיכ"ל נחשב אחד הרחובות המבוקשים בתל אביב. רחוב חד־סטרי שקט, מרוצף לבני אקרשטיין - "מדרחוב הולנדי" בעגה האורבנית - הממוקם בסמוך לשדרות בן ציון, דקות הליכה מהבימה ומדיזנגוף סנטר. במודעות התיווך ובלוחות המכירות זוכה רחוב מיכ"ל לסופרלטיבים בסגנון "קיבוץ בעיר" ו"לחיות בעיר אבל להרגיש בכפר". במקרה הזה יש מידה רבה של אמת בפרסום. הרחוב מככב דרך קבע ברשימות "הרחובות היפים בתל אביב", ודייריו מנהלים מעין קהילה קטנה ושוקקת, שבה כולם מכירים את כולם. הגינות בחצרות הבניינים מטופחות ואדניות ועציצים פזורים לאורך המדרכות. מסיבות הפורים ברחוב, שיזמה העורכת המיתולוגית של האוניברסיטה המשודרת, תרצה יובל, נהפכו למסורת עירונית מעוררת קנאה. סופרת הילדים אורה מורג, אחת הדיירות ברחוב, הקדישה לו את הספר "סיפורי רחוב מיכ"ל ובכלל". כפי שהיא מגדירה זאת, "אצלנו ברחוב קשה מאוד להסתיר דברים, כי השמועות והרכילות עוברות מהר כמו אש בשדה קוצים".

הכניסה לבניין. מבחינת הדיירות, מה שהיה עשוי להישמע כמו אגדה אורבנית נהפך למציאות חלומית צילום: אוראל כהן

3. כמעט כל מי שגר ברחוב מיכ"ל זוכר את אורי גלעדי. היה קשה שלא להבחין בגבר הרזה והגבוה במיוחד, כמעט שני מטר, כפוף גב, משופם ובעל שיער דק וארוך. הוא לבש תמיד חולצות פלנל משובצות וארוכות, גם בשיא הקיץ. דמות מסתורית ומתבודדת, יש המתארים כתמהונית, שלא יצרה קשר עם אנשים והעדיפה לשמור מרחק. "הוא לא רצה שאף אחד ייפול עליו כך סתם", משחזרת מורג. "הוא היה מתבודד, עובר ברחוב בראש מושפל, חושש ליצור קשר עין. התרשמתי שהוא לא אהב שאנשים מסתכלים עליו. אני, כמי שמעורבת בענייני הרחוב, ניסיתי לדובב אותו. לאט־לאט הוא אפשר לי קצת להתקרב, בעיקר אחרי שראה שאני אוהבת חתולים".

במהלך השנים נולדו לא מעט שמועות סביב דמותו המסתורית של גלעדי. "הוא אהב מאוד חתולים, תמיד היה מגיע למכולת וקונה את הפסטרמות הכי יקרות ועוד אוכל יקר לחתולים שלו", מספרת רחלי איסיומין, דיירת ברחוב. "שבועיים לפני שהוא מת, הדיירות שגרות במיכ"ל 20 תלו שלט אלומיניום עם שם המשפחה שלו על קיר הבניין".

4. מיכ"ל 20 הוא ללא עוררין המוזנח ביותר מקרב הבניינים ברחוב המטופח. חצר עגמומית ומלוכלכת, מכוסה עלים יבשים. בחדר המדרגות, על קיר מתקלף, תלויות תיבות דואר אישיות מיושנות, בגדלים לא אחידים וללא סדר. לצדן ניצב שלט אלומיניום כסוף, חדש יחסית, שעליו נכתב באותיות דפוס "בית מלודוק־גלעדי". מלודוק הוא שם משפחתה מלפני הנישואים של רינה גלעדי, אמו של אורי גלעדי. מאז מות אמו ב־2006 נותר הבניין כולו בבעלותו, והוא השכיר את הדירות שבו. לפני שנים, בעקבות סכסוך עם אחד השוכרים, החליט גלעדי לא להשכיר עוד דירות לגברים. מהסיבה הזאת כל הדיירים בבניין הן דיירות, שנבחרו על ידו בקפידה.

הבניין במיכ"ל 20. נבנה בידי סבו של אורי גלעדי, שמחה מלודוק, ועבר אליו בירושה צילום: אוראל כהן

5. לפני כחודש, ב־25 באוגוסט, שלושה חודשים לאחר פטירתו, הוגשה לרשם לענייני ירושה במשרד המשפטים בקשה שגרתית למתן צו לקיום צוואתו של גלעדי. המבקשת שחתומה על הבקשה אינה קרובת משפחה. כדי להבין את הקשר שלה לגלעדי נדרש מבט נוסף בתיבות הדואר בבניין - אז מגלים את שמה מתנוסס על אחת מהן. כך מתברר שמי שביקשה את קיום הצוואה של גלעדי היא דיירת בבניין, ששכרה ממנו עד לא מזמן דירה - וכיום גרה באותה דירה אחותה. הסיבה שדיירת היא שחתומה על בקשת קיום הצוואה עשויה להישמע כמו אגדה אורבנית, אבל מבחינתה ומבחינת יתר הדיירות במיכ"ל 20 היא מציאות חלומית: גלעדי הערירי ציווה לאחר מותו את הדירות בבניין לדיירות ששכרו אותן ממנו.

6. לא מעט שוכרים נואשים, הכורעים תחת נטל שכר הדירה, מפנטזים בינם לבין עצמם על בעל דירה טוב לב שימכור להם אותה במחיר רצפה. כשמדובר בבעלי בית זקנים או עריריים, לא נדיר להיתקל בשוכרים המפנטזים על הורשה ממש של הנכס יקר הערך. המציאות מלמדת שזה כמעט לעולם לא קורה. במקרים הנדירים שזה כן קורה, בצד המאושרים שפתרו את מצוקת הדיור יש מי שיסתובב מעתה עם תחושת החמצה כואבת במיוחד.

יאיר קיסרי גר במיכ"ל 20 עם בת זוגו. היא גרה שם ארבע שנים, הוא הצטרף אליה אחרי שנה. שניהם עזבו לירושלים קצת יותר משנה לפני שגלעדי מת. כיום קיסרי משוכנע שלו היו נשארים, גם הם היו זוכים בדירה. "תמיד היינו צוחקים איתו ואומרים לו 'אם אין לך אף אחד, אז תוריש לנו את הדירה', והוא היה עונה 'תעזבו אותי, אני אוריש למשהו שקשור לחתולים ולחיות'. באמת האמנו שזה מה שיהיה".

רחוב מיכ"ל. נחשב לאחד היפים בתל אביב, ודייריו מנהלים מעין קהילה קטנה ושוקקת שבה כולם מכירים את כולם צילום: אוראל כהן

מי שהחליפה את קיסרי ובת זוגו בדירה שבקומה השנייה קיבלה אותה כעת מגלעדי בירושה. "היא עשתה לנו חצי טובה כשבכלל נכנסה לגור שם", משחזר קיסרי, "ממש היינו צריכים לשכנע אותה שתישאר, ומה ששכנע אותה בסוף היה שכר הדירה הנמוך. אני זוכר שעוד סגרנו איתה שתהיה לנו אפשרות לחזור אחרי חצי שנה, ואפילו ביקשתי ממנה שלא תפרק איזשהו מדף כי הייתי משוכנע שעוד נשוב. ככה יצא עכשיו שהיא גם עשתה לנו טובה וגם הרוויחה דירה. בת זוגי ואני כבר הספקנו לעבור ארבעה מחמשת שלבי האבל, לא בטוח שהגענו לשלב הקבלה. כשאני מזכיר לה את השם אורי, היא מתחילה לבכות".

7. אז מי היה אורי גלעדי, ומה הביא את האיש המנותק והחריג הזה להוריש לדיירות שלו לא פחות משבע דירות, ששווייה של כל אחת מהן מוערך בשני מיליון שקל לפחות?

אחת הדיירות הוותיקות שגרו בבניין בתחילת שנות השמונים היא רותי קנטור, מעצבת גרפית וחברת סגל במחלקה לעיצוב בבצלאל. קנטור, ששכרה את הדירה עוד מסבתו של גלעדי, זוכרת אותו כטיפוס סגור. "כשהיה רואה אותי בחדר המדרגות הוא היה נצמד לקיר, שותק, משפיל מבט. הקשר שלנו התחיל אחרי שהגעתי ללוויה של סבתא שלו. הוא כתב לי בעקבות זאת מכתב ארוך שבו סיפר לי על עצמו והודה לי על שבאתי ללוויה. התחלנו לדבר וגיליתי אדם רגיש ואינטליגנטי. גרתי שם קרוב ל־15 שנה, והם אף פעם לא העלו לי את שכר הדירה. אני התעקשתי להוסיף כל שנה קצת כסף, אבל היו גם אנשים שניצלו את טוב לבם ולא שילמו".

תיבות הדואר של הדיירות, שלצדן הן תלו שלט עם שמות בני משפחתו של אורי גלעדי. "אחרי שהוא חלה, אחת מהדיירות באה להאכיל את החתולים במקומו" צילום: אוראל כהן

לפני כמה שנים, בעקבות מפגש מקרי ביניהם ברחוב, חודש הקשר בין קנטור לגלעדי. לדברי קנטור, גלעדי ביקש ממנה עזרה במציאת דייר שיחליף את הדייר שהחליף אותה בדירה ששכרה בעבר. "הוא כבר סיפר לי שהוא חולה", היא משחזרת, "אבל אני התרשמתי שהוא עובר תהליך של התפתחות יחסית למצב שבו הכרתי אותו. קודם הוא היה אדם שפחד מהעולם, וכנראה שאחרי מות אמו הצורך להתעסק בבניין ולהיות בקשר עם הדיירות אילצו אותו להיפתח".

8. הוריו של גלעדי, גדעון ורינה, הכירו במפלגה הקומוניסטית החדשה שהקים משה סנה והיו קומוניסטים נלהבים. בנם אורי נולד ב־1960, ושלוש שנים אחרי לידתו הם נפרדו – אביו היגר לאנגליה, ואמו היא שגידלה אותו. רינה היתה אשת תרבות וספר, שאף פרסמה מעט יצירות שכתבה. הבניין ברחוב מיכ"ל נבנה על ידי אביה שמחה מלודוק והיה שייך למשפחתה. מכיוון שאחותה היחידה נפטרה בגיל צעיר ולא היו לה ילדים, אחרי מותה של רינה נותר אורי גלעדי היורש היחיד של הבניין.

"אני יודעת שהתקיימה בין אורי לאמו סימביוזה קרובה ביותר", מספרת רחל ידידיה, חברתה של רינה, שסעדה אותה בימיה האחרונים לפני מותה מסרטן. "מבחינתי הוא היה הבן של רינה. אחת מהפעמים היחידות שהוא אי פעם דיבר איתי היתה כשהסעתי אותו לבית החולים, בשלב שאמו כבר היתה על ערש דווי. ניסיתי להבין ממנו איך הוא מתכוון להמשיך בחייו, והרגשתי שהוא חושב שהיא תחיה לנצח. אני ידעתי שימיה ספורים, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על אפשרות כזאת. הוא גער בי וכעס עליי כשניסיתי להוריד אותו למציאות. הוא לא רצה להקשיב. היה ביניהם קשר שמעולם לא ראיתי בין אמא לבן. היא רצתה להישאר בחיים רק כדי שלא יהיה לבד, זה מה שהחזיק אותה. אחרי שהיא נפטרה ניסיתי פעם־פעמיים ליצור איתו קשר, אבל הוא התעלם".

אורה מורג: "דיירות הרגישו שהוא מתערב יותר מדי. מרגיש שהבתים ששכרו שייכים לו" צילום: טל שחר

9. הסופרת רות אלמוג היתה חברה קרובה של האם. "הבן אורי היה מעין גאון, עם זיכרון פנומנלי, מבריק בשח, והקשר בינינו נמשך זמן מה אחרי מותה של אמו", אומרת אלמוג. "כשחיפשתי דירה לבת שלי, הוא הציע את אחת הדירות שלו, שמצאה חן בעינינו. גם דמי השכירות היו סבירים. אבל כשהגענו לחתום על חוזה הוא התחיל לדרוש ממני כל מיני דרישות. הוא ביקש, למשל, שאראה לו את תלוש הפנסיה שלי, ולא הבין איך זה שאני מקבלת פנסיה זעומה כל כך. אני נעלבתי כי הרגשתי שצעק עליי ובזה נגמרה שיחתנו. אחר כך הוא החל לשלוח אליי מכתבי נאצה ולהאשים אותי בכל תחלואות העולם. אני זוכרת שהייתי רואה אותו לבדו בסופרמרקט, והבדידות שלו והצורך שלו בחום תמיד קרעו לי את הלב".

גם הסופרת והמרצה לפילוסופיה לשעבר באוניברסיטת תל אביב רחל שיחור היתה מיודדת עם האם, והיא מתארת נסיבות דומות שבגינן ניתקה קשר עם הבן. "היום אני מעריכה שהוא סבל מבעיות התנהגותיות", אומרת שיחור. "לא שמרתי איתו על קשר כי ההתנהגות שלו היתה בעייתית. היה באישיות שלו משהו נסתר. כשידע שאני מגיעה לבקר את אמו, היה מתחמק מהבית. לא רצה שאנשים יראו אותו, כאילו פחד מקשר ומבני אדם. אמא שלו תמיד אמרה שיש ביניהם קשר סימביוטי. רינה נפטרה סמוך ל־1 במאי, ובשבילם, כקומוניסטים, זה היה תאריך בעל משמעות. שנה אחר כך, כשלא התקשרתי אליו ב־1 במאי, הוא כתב לי מכתב והודיע לי שהוא מנתק איתי כל קשר, והטיח בי שכמרצה לפילוסופיה שלימדה מפונקים מצפון תל אביב, כל חיי עברו לריק וללא תוחלת. אם אתה אומר לי היום שלפני מותו מישהו החזיק לו את היד, סעד אותו ונתן לו אהבה, הוא בהחלט ראוי לרשת דירה, כסף או כל דבר אחר. יחס חם וקשר זה כל מה שאורי רצה לקבל בעולמו הסגור".

10. "אורי היה מגיע כל יום לבניין במהלך הצהריים ונמצא בדירה של החתולים. אלה היו החיים שלו. עד כמה שאני יודע, לא היתה לו עבודה ולא היו לו חברים", מספר קיסרי. "הדירה של החתולים" היא הדירה בקומת הקרקע. סבתו של גלעדי, יונה מלודוק, גרה בה כל חייה. גלעדי ואמו גרו ברחוב ברכה פולד, ליד תיאטרון הבימה. אחרי מות הסבתא הפך גלעדי את הדירה למקום משכנם של החתולים שטיפח מגיל צעיר.

רחל שיחור: "אני מעריכה שאורי סבל מבעיות התנהגותיות. היה באישיותו משהו נסתר. לא רצה שאנשים יראו אותו, כאילו פחד מקשר ומבני אדם. אמא שלו אמרה שיש ביניהם קשר סימביוטי" צילום: גלעד קוולרציק

חיבתו לחתולים היתה נושא מוכר, ולעתים טעון, ברחוב. "אורי היה אדם פרטי מאוד שלא נתן לאף אחד להתקרב אליו. אני הצלחתי להתקרב בזכות האהבה שלנו לחתולים", אמרת אילנה, מבעליה של חנות החשמל הקטנה בפינת הרחובות אבן גבירול וברכה פולד. "הוא היה מאכיל את החתולים ברחוב במזון רטוב, והריח היה נורא. הוא קנה בחנות החיות מזון לחתולים מהסוג היקר ביותר, באלפי שקלים, האכיל אותם בטונה שנטפה שמן. דיירים התלוננו והוא לא הצליח להבין למה זה מפריע להם".

"הוא היה אחד הלקוחות הכי טובים", אומר אריק, בעל חנות החיות הסמוכה פטשופסל, "מעולם לא ראיתי אדם שאהב והשקיע כל כך בחתולים. אני משוכנע שמה שעומד בלב העסקה זה הבטחה של הדיירות שהן ישמרו עליהם".

11. "הוא היה רובץ ליד חור המנעול של הדלת בדירה וממנו השקיף על הכניסה לבניין", ממשיך קיסרי. "הוא ידע מי נכנס ומי יוצא. כשהיית פוגש אותו בבוקר היה יכול להגיד לי 'אתמול הגיע אליך אדם שלבש חולצה סגולה. אני לא רואה אותו פה הרבה. הוא חבר טוב שלך?' אני עורך סרטים, ולפעמים גם עורך בבית. היתה תקופה שבמאי מסוים היה מגיע כל יום לערוך איתי, והוא נעל נעליים אדומות. יום אחד אורי פגש אותי ואמר: 'זה שכל הזמן נועל נעליים אדומות, אתה יודע למה אתמול לא נעל אותן?' הוא ידע הכל עליך: מי החברים שלך, אילו קניות אתה עושה".

לדברי מורג, "דיירות שגרו בבניין הרגישו שהוא מתערב להן יותר מדי וחודר להן לפרטיות. הוא הרגיש כאילו הבתים ששכרו שייכים לו, ולכן מותר לו להיכנס מתי שהוא רוצה". קיסרי מספר ש"לפעמים אורי היה מופיע בשעות לא מקובלות, דופק על הדלת ומפתח שיחה, למשל 'אתם יודעים שצריך לצבוע את הברזים למטה?' והיה יכול לדבר על זה שעות. בנושא חידוש החוזה היתה לו אובססיה. הוא היה מתחיל לשאול אותך שבעה חודשים לפני המועד אם תחדש, וגם כשהייתי אומר שכן הוא היה מתעסק בזה כל היום. הוא חשש משינויים בדירות, פחד משינויים בכלל, וכמעט לא הסכים אפילו שהדיירים יצבעו את הדירות. שכר הדירה שגבה היה מגוחך, 3,500 שקל ל־2.5 חדרים פלוס מרפסת ומטבח. הוא היה יכול לבחור שוכרים והוא העדיף רק דיירות. לא בקטע של משיכה, הוא הבין שהוא מסתדר טוב יותר עם דיירות. הבניין והדיירות שלו היו כל עולמו. לכן לדעתי הוא הוריש להן את הדירות".

12. בתקופה האחרונה הדיירות של גלעדי אכן היו כל עולמו. הן היו היחידות שסייעו לו וסעדו אותו בימיו האחרונים, כשגסס מסרטן. "אחרי שהוא חלה, אחת מהבחורות שטיפלו בו גם באה להאכיל את החתולים במקומו", אומרת אילנה.

ארבע הדיירות הכלולות בצוואה של גלעדי סירבו להתראיין לכתבה והפנו אל עורך הדין שלהן. לאחת מהן, זו שחתומה על בקשת קיום הצוואה, הוא הוריש לה שתי דירות בבניין, ואת דירת מגוריו ברחוב ברכה פולד. אחותה האמנית, שהחליפה אותה בדירה, קיבלה שתי דירות בבניין. דירה נוספת הושארה לדיירת נוספת, ועוד אחת הושארה לדיירת הרביעית, מרצה לעיצוב במקצועה. לצד מודעת האבל התלויה על קיר הבניין ומודיעה על פטירתו תלו הדיירות מודעה נוספת לציון השלושים למותו, עלייה לקברו ותפילת מנחה וערבית על גג בניין ביד אליהו. שתיהן מתנוססות שם עד היום.