פחות מוחות עוזבים, אבל לא מספיק חוזרים

בשנים האחרונות חלה ירידה בכמות האקדמאים העוזבים את ישראל ועלייה בכמות החוזרים אליה. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) על תופעת "בריחת המוחות". מנגד, בשנה שעברה המגמה החיובית הזו מעט התמתנה.

לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית היום "כלכליסט" ריכז את המספרים העדכניים ביותר בתחום וראיין אקדמאים ששבו לארץ לאחר שהות ממושכת בחו"ל. השורה התחתונה היא שהמצב מעט משתפר, אך עדיין רחוק מאוד מציפיות קברניטי המדינה והמשק.

התוכנית להשבת אקדמאים

מנתוני הלמ"ס עולה כי בשנה שעברה נרשמו 1,782 אקדמאים חדשים כיוצאים לחו"ל. הגדרת הלמ"ס אינה מתייחסת למי שעזב באותה השנה, אלא למי שבתקופה זו שהה כבר שלוש שנים במדינה זרה. מנגד, 678 אקדמאים ישראלים הוגדרו כחוזרים חדשים — כאלה שכבר הספיקו לשהות שנתיים בישראל מאז חזרו מחו"ל.  

ההפרש בין הקבוצות עומד על 1,104 איש לטובת העוזבים — עלייה של 13% לעומת 2014. זאת לאחר שב־2014 נרשמה ירידה של 14% וב־2013 נרשמה ירידה של 63% במספר הכולל של האקדמאים שעזבו את הארץ. נראה כי המגמה החיובית שהתחילה ב־2013 נמשכה אבל במספרים הרבה יותר נמוכים, וב־2015 המגמה התהפכה ביחס לשנה שקדמה לה.

את המגמה החיובית ניתן לייחס בין השאר להשקת התוכנית הלאומית להשבת אקדמאים ביוני 2013 שתוקצבה ב־20 מיליון דולר. התוכנית מסייעת לחוזרים למצוא עבודה, מציעה להם שורת הטבות, מלווה אותם בזמן ההליך הסבוך וכן מסייעת למשפחות וליחידים עם הבירוקרטיות הנלוות.

בדו"ח סיכום הפעילות שלה ל־2015 צוין כי רשומים בה 4,732 אקדמאים, וכי ב־2015 הצטרפו אליה 667 אקדמאים ו־293 אקדמאים חזרו במהלך השנה לישראל בסיוע התוכנית.

שדרוג התשתיות האקדמיות

גם התוכנית הרב־שנתית שהציגה בחודש שעבר המועצה להשכלה גבוהה מתכתבת בכמה מישורים עם תופעת בריחת המוחות. במסגרת התוכנית השש־שנתית, שבה יושקעו 7 מיליארד שקל, יוקם מרכז Big data, שפרטיו ואופן תפעולו עדיין לא סוכמו באופן סופי, אך על פי קווי מתאר כלליים מדובר ברשתות מידע מחקריות שיאפשרו לחוקרים להצליב מידע עם מחקרים של עמיתים שונים.

לדברי אנשי המל"ג, מדובר בפרויקט ראשון מסוגו בעולם. כמו כן יושקעו משאבים רבים בשדרוג תשתיות קיימות (טכנולוגיות וכאלה שאינן), בתוכניות מחקר והוראה ועוד.

בנוסף השיקה המל"ג תוכנית בעלות 350 מיליון שקל להבאת סטודנטים מחו"ל, אשר נועדה בין היתר להפוך את מדינת ישראל לאבן שואבת לסטודנטים מחו"ל ובכך לחזק את מעמדה של האקדמיה הישראלית.

עדיין לא ברור איך ומתי כל היעדים הללו יושגו, אבל אפשר להניח שאחת המטרות, גם אם לא העיקרית שבהן, היא לקרוץ לאקדמאים שעזבו בבחינת "הביטו, המצב כאן יותר טוב מבעבר".

הלמ"ס פרסמה נתונים משמעותיים נוספים בנושא בריחת המוחות: 5.6% ממקבלי התארים בין 1980 ל־2008 שהו בחו"ל שלוש שנים ויותר. שיעור השוהים הגבוה ביותר הוא בקרב בעלי תואר שלישי (11%) וחלקם הגבוה של בעלי התואר השלישי שבחו"ל התמחו במתמטיקה (25%) ובמדעי המחשב (18.3%).

השיעור הגבוה ביותר של אקדמאים ששהו שלוש שנים או יותר בחו"ל הוא בקרב בוגרי מכון ויצמן (20.4%), והנמוך ביותר בקרב אוניברסיטת בר־אילן (3.2%). שני למכון ויצמן הוא הטכניון (10.9%) ולאחריו האוניברסיטה העברית (8.4%).

ב־2015 שיעור הגברים שקיבלו תארים בישראל ושהו בחו"ל שלוש שנים ויותר היה גבוה פי 1.4 משיעור הנשים (6.6% מול 4.8%).

המומחה שוויתר על השמנת הניו־יורקית: "בסוף אתה מגיע הביתה ואתה בודד"

"הרצון לחזור לישראל היה כל הזמן במחשבות. בארה"ב אתה קרוב לאנשים בפרונט של המחקר ויש תקציבים, אבל אתה כל הזמן מרגיש זר. אקדמיה זה מקום חם אבל היא מקום עבודה. בסופו של דבר אתה מגיע הביתה ואתה בודד", כך מתאר פרופ' גיל עצמון, ראש המעבדה לגנטיקה ולאפיגנטיקה של הזיקנה באוניברסיטת חיפה, את התחושה שליוותה אותו במהלך מעל 12 שנות שהותו במכון איינשטיין לרפואה בניו יורק, שהובילה בסופו של דבר לחזרתו ארצה לפני כשלוש שנים. לדבריו, "באמריקה, אם אתה לא מביא כסף, אתה מחר יכול למצוא את עצמך בחוץ. פה יש שכבות הגנה שנותנות לך שקט שמאפשר להיות יצירתי". 

פרופ' גיל עצמון

מדוע עזבת לחו"ל מלכתחילה? ידעת שתישאר שם שנים רבות?

עצמון: "לא, אני יוצא קיבוץ עין צורים ומאוד ישראלי. יצאתי לפוסט־דוקטורט שלקח לי שלוש שנים, אחר כך נשארתי עוד שנתיים וככה נשארתי עוד ועוד. בארץ מסתכלים עליך אחרת ויש לך פחות סיכוי לקבל משרה אם אתה לא יוצא לפוסט־דוקטורט בחו"ל. אם במהלך הפוסט אתה מצליח להוציא מסה קריטית של פרסומים במקומות נחשבים, הרבה דלתות נפתחות לך בארץ. ברגע שטובעים בחמאה, קשה לחזור. הכסף הוא שמניע את כל הסיפור. אם אין לך כסף בארה"ב, אתה כלום. אבל הכל זה עטיפה. אם אתה הומלס שמגיע עם חליפה, ייקחו אותך".

מה האוניברסיטאות בישראל יכולות לעשות כדי להשאיר כאן חוקרים או לגרום להם לחזור?

עצמון: "באוניברסיטת חיפה הלכו איתי, עם מה שרציתי, והקצו תקציבים לכך. אני חושב שאם יקדישו יותר כספים לקליטת מדענים חוזרים ויפתחו יותר משרות, אנשים יגיעו לפה. כי בסופו של דבר הדרייב לחזור הביתה גדול יותר מהנוחות האישית".

עצמון חושב שתקציבים הם גם התשובה למשבר שפוקד את מדעי הרוח. לטענתו, "אם המדינה תראה את מדעי הרוח כפרויקט דגל ותבין את הערך המוסף שלהם, אז היא גם תפנה להם יותר תקציבים, יהיו יותר משרות ובהתאם לכך גם יותר חוזרים".

לפי עצמון, אחת הבעיות של המדינה היא ש"לא מבינים כאן שאלו שיפתחו אותנו כעם הם אלו שמפתחים חשיבה אבסטרקטית. אנשים מסתכלים על מדע דרך החור של הגרוש. אבל אם מצבור החוויות והרעיונות שנחשפת אליהם קטן, אז מרחב היצירה שלך מוגבל. ככל שהמטען שלך עשיר יותר, כך תהיה מדען טוב יותר".

הפרופסורית שרוצה להנהיג מחקר מצטיין ואתי: "אנשים לא בורחים מהארץ. מבריחים אותם מפה"

"אני מאוד כועסת שאומרים 'בריחת מוחות'. אנשים לא בורחים אלא מבריחים אותם מפה — השיטה בארץ דוחפת אנשים חזקים וטובים במערכת המחקרית לעזוב כשהם מסיימים את הדוקטורט שלהם", אומרת פרופ' קרין נהון, מומחית לפוליטיקה של המידע מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, שחזרה לאקדמיה הישראלית לאחר שהות של 12 שנה בסיאטל. "ברור לך שאם אתה לא נוסע אחרי הדוקטורט לכמה שנים, תשכח מלמצוא משרה במוסד שמכבד את עצמו מבחינה מחקרית. לאדם מוכשר קשה מאוד לחזור. אומרים לאנשים 'לכו' בלי להבטיח להם כלום, ואנשים רבים לא חוזרים".

בדבריה עולות ביקורת וגם דאגה למצב האקדמיה בישראל: " גם התשתיות האוניברסיטאיות, שמאפשרות לבצע את המחקרים, נמצאות במצב תקציבי קשה והמדינה לא משקיעה מספיק בפיתוחן: הכוח של מדינת ישראל הוא המחקר ופיתוח, ההון האנושי, היכולת לייצר סטארט־אפים ולהיות יצירתיים. לא ניתן להשקיע בהון האנושי הזה ללא התשתית. אנשי אקדמיה מקבלים בארה"ב משכורת מספיק גבוהה שמאפשרת להתקיים בכבוד ואז לא צריך לשנורר בחוץ — לתת הרצאות ונאומים, להיות חברים בדירקטוריונים, לייעץ וכו'".

פרופ' קרין נהון צילום: עמית שעל

אך הבעיה, לדעת נהון, אינה נעוצה רק בתקציב: "בניגוד למוסד אמריקאי שמעדיף איכות על פני כמות בפרסום, חוקר בארץ יודע שהוא צריך לפרסם כמות והמצב מוביל לכך שהוא מפרסם דברים שאינם חדשניים ואינם פורצים את הגבולות המקובלים".

לדברי נהון, מבנה האוניברסיטה האמריקאית בנוי כך שכולו נרתם על מנת שהחוקר יחקור, וגם לגבי עומס ההוראה היא מוצאת הבדלים: "עומס ההוראה פה הוא כמעט כמו של קולג' אמריקאי שדורש למידה ולא מחקר. יש לנו חוקרים מצוינים אבל הם לא בזכות המערכת אלא למרות המערכת".

מה הוביל אותך לחזור לישראל כשיכולת להמשיך ליהנות מהתנאים אותם את מתארת?

"הבית שלי הוא פה, המשפחה והשורשים שלי פה. בנוסף, מרכז הפעילות הציבורית שלי, שבמרכזה המאבק לשקיפות המידע — כאן. גם כשהייתי בחו"ל, הייתי מגיעה לפה המון.

"כשעזבתי, היה ברור לי שזה מסע שהייתי צריכה לעשות עם עצמי מקצועית, אבל ידעתי וגם אמרתי שהמטרה שלי היא לחזור. כשאתה שם, אתה מבין את החשיבות של בית, של שורשים, שאתה לא צריך לתרגם את הריחות, הצבעים והמקום שלך. לי זה היה מאוד חשוב. הבן שלי גם היה כבר בכיתה י' וידעתי שישרת בצבא. בהתחלה התעקשתי לשמור על 50% המשרה שלי בוושינגטון ובסוף התפטרתי. שם חשבו שהשתגעתי לגמרי שוויתרתי על קביעות לכל החיים".

מה חשוב לך לשנות?

"להגדיל את התקציבים שנותנים לדוקטורנטים, ללמד אותם מיומנויות להנהיג, ליצור מחקר אתי וטוב. הייתי שמחה לראות הנהגה ששואלת שאלות ביקורתיות ומחקר שדוחף את העולם שלנו לעולם טוב יותר. מדינת ישראל היא בסך הכל מקום טוב שיכול להיות מאוד טוב אם נשקיע בו".

החוקר שחזר אחרי שלושה עשורים בארה"ב: "יש רצון להתחרות במוסדות בעולם"

כשעזב לארה"ב אי שם בשנות השמונים, לא תיאר לעצמו פרופ' זאב רונאי, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום חקר הסרטן, כי יישאר בארה"ב יותר מ־30 שנה. "סיימתי דוקטורט בעברית ונסעתי לפוסט־דוקטורט בחו"ל, דבר מקובל ואף רצוי מבחינת ההתפתחות האישית, שמאפשר לך ללמוד בקנה מידה מקיף ולהקים מעבדה בארץ עם החזרה", הוא מספר. "כשסיימתי את הפוסט באוניברסיטת קולומביה, האפשרויות שהיו קיימות בארץ לא קסמו לי והבנתי שעדיף להישאר שם כדי להתפתח".

בימים אלו מצוי פרופ' רונאי בתהליכי חזרתו לאקדמיה הישראלית, ונמצא בעצמו בשלבי גיוס אנשי אקדמיה למרכז המשולב לחקר הסרטן בטכניון (TICC), שנמצא בשלבי הקמה, ביחד עם זוכה פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר.

פרופ' זאב רונאי צילום: Mark Dastrup

לדברי רונאי, כיום חל שיפור משמעותי באפשרויות ובתנאי האקדמאים הצעירים: "מבחינת השלב ההתפתחותי הראשון בקריירה היום כבר אין הבדל רב בין ארה"ב לישראל. האפשרויות שעומדות בפני מדען צעיר הן די יפות בארץ, אך הקושי הוא בעיקר בגיבוש מימון למחקר". יתרון נוסף שהוא מוצא בהימצאות בארה"ב: היכולת לטוות רשת שיתופי פעולה, "נטוורקינג", שמהותיים למדען צעיר.

כיצד התגבשה ההחלטה לחזור לארץ לאחר שביססת את מעמדך וחייך בארה"ב?

רונאי: "הרצון לחזור לישראל היה טמון בי זה שנים. הרעיון התבשל והתרקם עם זה שצברתי ניסיון וגם הפכתי לפחות צעיר והגעתי למסקנה שאם אני באמת רוצה לתרום בארץ, עדיף לעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. התהליך הזה התקיים לצד ההצעה שהגיעה מהטכניון. היו לי שיחות לאורך השנים עם פרופ' צ'חנובר. התחלנו לדבר על הקמת מרכז לחקר הסרטן. האפשרות להקים את המרכז על סמך ידע שצברתי בארה"ב הכריעה ודרבנה מאוד. עדיין, לא סוגרים עבודה של 30 שנה בבת אחת. החזרה היתה הדרגתית והחל מהקיץ האחרון אני איש סגל רשמי בטכניון ונמצא 80% מהזמן בישראל".

איך אתה מוצא את מצב האקדמיה בישראל לעומת מצבו כשעזבת?

רונאי: "קשה לי להשוות כי אני מסתכל על האקדמיה ממבט של איש סגל בכיר, אך הייתי אומר שיש התפתחות חיובית באקדמיה מבחינת הרצון להתחרות במוסדות המוצלחים בארה"ב ובעולם".

מה המדינה צריכה לעשות כדי להשאיר או להחזיר אנשי אקדמיה?

רונאי: "להגדיל את היצע המשרות. מספר המשרות שקיימות מצומצם מכדי לקלוט את עושר הישראלים שנמצאים פה. זו הפונקציה העיקרית. לא התנאים או הכסף".

איך המשפחה מקבלת את ההחלטה לחזור?

רונאי: "בהדרגה. הילדים שלי הגיעו לארה"ב כתינוקות ועדיין לא ברור אם יצטרפו אלינו. יש התרגשות עם החזרה ארצה ואין מחשבות על לחזור לארה"ב. חוזרים כדי להשתקע".

מה ייחודו של המרכז לחקר הסרטן שאותו חזרת להקים בטכניון?

רונאי: "אנחנו מקימים את המרכז הבינתחומי הראשון בארץ לחקר הסרטן שיהיה כולל ומקיף. אנחנו מפתחים מערכת שיתופי פעולה עם הפקולטות ההנדסיות בטכניון ועם רופאים בחמישה בתי חולים".