ברוכים השבים לעידן שלפני נפילת החומה

אתמול לפני 27 שנה, ב־9 לנובמבר 1989, נפלה חומת ברלין ונתנה את אות הפתיחה לתחילת עידן הגלובליזציה - התהליך שעיצב את כלכלת העולם בעשורים האחרונים. זה היה אמור היה להיות “קץ ההיסטוריה”, תהליך בלתי הפיך של גבולות שייעשו רק פתוחים יותר ויותר לסחורות, כסף ואנשים. התהליך הזה אכן הביא לשגשוג וצמיחה, אבל כפי שהתברר באופן גובר והולך, לא כולם נהנו מהפירות במידה שווה. בסופו של דבר, המפסידים קמו על השיטה.

אתמול, ה־9 לנובמבר 2016, שוב התברר כי ההיסטוריה לא תמה. בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית עשויה לסמן את תנועת המטוטלת בכיוון ההפוך, ואת כניסת כלכלת העולם לעידן חדש ונפיץ הרבה יותר. כמובן, ניצחון טראמפ לא מתרחש בבידוד. את הסנטימנט שהעלה אותו לשלטון אפשר לזהות ברחבי העולם המערבי: יש בו הדים ברורים להצבעת הברקזיט בבריטניה, בה אפשר לראות מחאה נגד הממסד. גם בארצות הברית ההצבעה מגיעה מכיוון מי שחשו שנזנחו מאחור - בני המעמד העובד הלבן - שלא רק ראו את שכרם עומד במקום, אלא גם את הזיהוי שלהם עם “אמריקה” הולך וחומק. חיבור ההצבעות האלה, יחד עם גל לאומני המורגש גם במדינות מערב אחרות, מטיל בספק את המשך המגמה שמשלה בזירה הבינלאומית ב־25 השנים האחרונות. הכלכלה העולמית, וגם הסדר העולמי של העשורים האחרונים, יעמדו למבחן בשנים הקרובות, ואולי עוד לפני כן.

כמעט לא נותרו כלים להתמודד עם הסכנה

נשיא ארצות הברית הנבחר דונלד טראמפ מעולם לא נבחר קודם למשרה ציבורית. הוא אמנם איש עשיר, אבל התואר איש עסקים שבו הוא מתהדר מכסה גם על כשלונות עסקיים מפוארים, שמהם נחלץ בין היתר באמצעות פעלולי מס יצירתיים, על גבול המפוקפקים.

למעשה, יותר משהוא איש עסקים במובן המסורתי, כזה שיודע לנהל אופרציה גדולה או להרים מיזמים מאפס, מתחילת העשור הקודם הוא בעיקר סלבריטי המשווק את שמו כמותג, וגם כוכב טלוויזיה. זה כמובן גם מה שאיפשר לו לעקוף את המוסדות הפוליטיים, להתחבר ישירות לבוחרים, לרסק את יריביו בפריימריז ולזכות לבסוף בנשיאות. 

כשמוסיפים לרקורד הזה את אופיו הנפיץ וההפכפך של טראמפ, את השילוב בין הקו הבדלני בו נקט במהלך הקמפיין לצד אי הוודאות לגבי המדיניות אותה ינהל כנשיא, אפשר להבין את החרדה שאחזה בשווקים לאורך ליל הבחירות. ולא רק בשווקים. “מהבחינה הכלכלית, קרה עכשיו דבר נורא”, כתב חתן פרס הנובל פול קרוגמן עם היוודע תוצאות הבחירות. הוא הוסיף תרחיש של “מיתון עולמי, ללא סוף באופק”.

ייתכן בהחלט שקרוגמן, אולי בכיר הכלכלנים הליברלים בארצות הברית, דיבר מנהמת ליבו לנוכח תבוסתה של קלינטון. בבוקר הוא כבר קרא לא לאבד תקווה. אבל הוא לא היחידי שחושש: כפי שהסביר פרופ’ סימון ג’ונסון מ־MIT, בעברו הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, “סביר שצעדי האנטי־סחר בינלאומי אותם מציע טראמפ יגרמו להאטה חריפה בארצות הברית”.

כמובן, אין כל ודאות שטראמפ אכן ינקוט במלחמת סחר, וגם הנפילות בשווקים כבר הספיקו להתמתן לנוכח הטון הפייסני בו נקט טראמפ בנאום הניצחון שלו. ועדיין, אין ספק שהכלכלה העולמית נכנסת לתקופה של אי ודאות גוברת, וזאת בשעה שלקברניטי הכלכלה לא נותרו כמעט כלים להתמודד עם סכנה של מיתון.

הנשיא הנבחר דונלד טראמפ צילום: רויטרס

ההבטחה שהצליחה להגיע רק מטראמפ

פילוח הקולות יימשך בימים הקרובים, והפרשנים בארצות הברית, שהוכו בהלם מנצחונו של טראמפ, עדיין מנסים לפענח את נצחונו. נכון, הקמפיין של טראמפ היה צבוע בגוונים גזעניים, אבל הגזענות לא מסבירה פה את כל הסיפור. בני המעמד העובד הלבן, שהצבעתם היא שהעלתה את טראמפ לשלטון, דווקא הצביעו לאובמה באחוזים גבוהים יותר משתמכו בקלינטון. אובמה, יש לזכור, היה מועמד של שינוי, שהמסר שלו דיבר גם אל מי שנותרו מאחור.

עם היוודע תוצאות הבחירות היו פרשנים שהצביעו על חוסר עקביות בהצבעה של תומכי טראמפ. המועמד הרפובליקני ניצח את הילרי קילנטון ביחס של 2 ל־1 דווקא במחוזות שרשמו את השיפור הגדול ביותר באבטלה מאז 2010; וכל זה דווקא בשנים בהן ההכנסה החציונית של משקי הבית בארצות הברית רושמת גידול. אבל אם מרחיבים את העדשה מתקבלת תמונה אחרת, של שכר ריאלי שעומד במקום כבר עשורים. כפי שמציין הפיננסייר והפרשן האמריקאי דניאל אלפרט, להצפת שוק העבודה העולמי במאות מיליוני עובדים חדשים בשנים שעברו מאז נפילת החומה ב־1989, יש חלק לא מבוטל בקיפאון הזה.

אבל כפי שאלפרט מציין, השפעות הגלובליציה אינן גזירה משמים אלא דבר המוכתב על ידי מדיניות והסכמים בינלאומיים, שגובשו במידה רבה על ידי וושינגטון. בני המעמד העובד הלבן - שאכן שילמו חלק לא מבוטל ממחיר הגלובליזציה - הרגישו זנוחים על ידי הממסד, וזה בכלל לא משנה שעובדים שחורים או הסיפאנים מרוויחים עוד פחות מהם. אלה האנשים אליהם דיבר טראמפ לאורך הקמפיין, ואלו הם האנשים אליהם פנה הנשיא הנבחר בנאום הניצחון שלו, כשהבטיח לחדש את החלום האמריקאי ולוודא שאיש לא נשכח מאחור.

זו הבטחה שנשמעה גם מכיוון לא מעט דמוקרטים במערכת הבחירות הנוכחית, אבל זה לא הספיק. בדיעבד, הבחירה של הדמוקרטים להציב מולו את קלינטון - מועמדת המזוהה עם הסטטוס קוו, האליטה והגלובליזציה - היתה בחירה אומללה (וזה מבלי להזכיר את תקרת הזכוכית שבה התנגשה קלינטון). ייתכן שמועמד דמוקרטי אחר היה מצליח יותר מול מועמד בעייתי כמו טראמפ, אבל זה רק דיון תיאורטי.

מבחן העמידות של המוסדות האמריקאיים

בארצות הברית שורר משטר נשיאותי המרכז כוח אדיר בבית הלבן, אך עדיין מדובר בדמוקרטיה בעלת היסטוריה של מאות שנים הנשענת על מוסדות חזקים. אבל המוסדות האלה עשויים לעמוד למבחן בשנים הקרובות. כך, למשל, טראפ תקף חזיתית במהלך הקמפיין שלו את יושבת ראש הפד ג׳נט ילן, והבטיח לא להאריך את כהונתה ב־2018. עצמאות הבנק המרכזי, שמילא תפקיד מרכזי בהיחלצות מהמשבר הפיננסי, כבר אינה מובנת מאליה. יתרה מזאת - במהלך הקמפיין שלו טראמפ אפילו השתעשע במחשבה לא לשלם במלואו את החוב הלאומי, התבטאות בלתי נתפסת לנשיא אמריקאי.

טראמפ אולי מוכן לבעוט בסדר הקיים, אבל הוא לא עובד בוואקום. המפלגה הרפובליקנית משופעת במומחי מדיניות ציבורית, שעמלים על גיבוש אג׳נדה לממשל החדש. ועדיין, לא ברור האם טראמפ, שהפגין בעקביות בוז למפלגה, יאמץ את צעדי המדיניות שיציעו לו.

בנאום הניצחון שלו טראמפ פיזר הבטחות להכפיל את קצב הצמיחה של ארצות הברית, הבטחות אותן מגדיר פרופ’ ג’ונסון “פנטזיה טהורה”. באופן קונקרטי יותר, טראמפ הבטיח לשקם את התשתיות המתפוררות באמריקה, צעד מדיניות המזוהה דווקא עם כלכלנים דמוקרטים. יש לראות כיצד ההבטחה הזאת לפרוייקטים ציבוריים תתיישב עם הבטחתו של טראמפ, שבכל זאת שומר על חלק מעיקרי האמונה הרפובליקאים, לקיצוץ מסים מסיבי. תוצאה אפשרית אחת היא גירעון גואה.

הכלכלן אדם פוזן, נשיא מכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית, אחד ממכוני המחקר המשפיעים באמריקה, חזה אתמול חזרה על תרחיש המוכר מימי שנות ה־80, שבו הרחבה תקציבית של טראמפ תביא לאינפלציה ולהעלאת ריבית. מעין שידור חוזר על ימיהם של הנשיא רונלד רייגן ויושב ראש הפד ופול וולקר באותה תקופה. אבל כאמור, קשה להעריך באיזה מדיניות ינקוט טראמפ, בוודאי כאשר טרם ידוע באיזה צוות יקף את עצמו ומי יהיו יועציו.

מה שכן, מסתמן שלפחות מסורת וושינגטונית רבת שנים אחת תישמר. טראפ, האיש שיצא נגד וול סטריט, עתיד למנות על פי הערכות את הבנקאי והמפיק ההוליוודי סטיבן מנוצ׳ין לשר האוצר שלו. למנוצ׳ין, איך לא, קריירה של 17 שנים בבנק ההשקעות גולדמן זאקס.