היכן יעמוד בני שטיינמץ לדין?

בני שטיינמץ נקלע למילכוד רב־מדינתי. ארבע מדינות מעורבות וחלקן אף מתחרות על הזכות להעמידו לדין במסגרת החשדות נגדו כי שיחד בעשרות מיליוני דולרים את נשיא גיניאה לשעבר ואשתו בתמורה לקבלת זכויות כרייה למכרה עופרת הברזל הגדול במדינה. כיצד תוכרע התחרות היא שאלה חשובה, ולא פחות חשובה השאלה כיצד יש למנוע מצב שבו אדם חשוף לדין פלילי במספר מדינות. בגיניאה בוצעה העבירה הבסיסית; נגזרת הלבנת ההון שלה נחקרת כבר שנים בשווייץ; ישראל מבקשת כעת להעמידו לדין בעבירת שיחוד עובד מדינה זר; וחלק מהסיפור מתברר גם בארה"ב.

בפרשת זאב רוזנשטיין התייחס השופט אדמונד לוי למקום המשפט הראוי: "שיטת המשפט ה'טבעית' של אדם היא אותה השיטה שהמעשה המיוחס לו קשור אליה במֵרב העבותות. גישה זו, המכונה לעתים גישת 'מרב הזיקות' או גישת 'מרכז הכובד' (center of gravity) של העבירה, היא המבטאת בצורה הטובה ביותר את הקשר בין המעשה לבין שיטת המשפט אשר ראוי כי תחול".

בני שטיינמץ

התשובה הטבעית לפיכך היא גיניאה, אבל העניינים מסתבכים. גיניאה איננה מדינה שישראל תסגיר אליה את שטיינמץ. לכן נוציא אותה מהתחרות, ובינתיים, גם את ארה"ב, ששטיינמץ לא הוצף שם כחשוד. נותרו ישראל ושווייץ. ההתרשמות בשלב זה היא שהתחרות ביניהן נקלעה לתיקו: לישראל יש את החשוד אך אין לה את הראיות, ואילו בשווייץ יש את הראיות, אבל אין לה את החשוד. במצב כזה מתבקש סוג של חילופין שיכול להתבצע באמצעות הסגרה או סיוע משפטי. או שהראיות יגיעו לכאן.

לשטיינמץ כדאי לעלות מרצונו על המטוס, בלי להזדקק להסגרה. החשדות נגדו בשווייץ מתמקדות בהלבנת הון. בישראל הן מתמקדות בשוחד. לישראל חשוב להראות לעולם, בעיקר לארה"ב ול־OECD פעילות נמרצת במניעת שוחד בינלאומי. משהו גדול, מהדהד, לא כמו התקדים הזוטר של ניפ גלובאל. השאלה כמובן היא יש ברשותה תשתית ראייתית לכתב אישום כזה.

בתקדימי עבר רחוקים (רוזנשטיין) וקרובים (אלי כהן שרצח וביתר את אשתו בתאילנד) העדיפה ישראל את השיפוט של המדינה הזרה וויתרה על הכבוד מהטעם שמרכז הכובד של העבירה לא היה בישראל. השופט אהרן ברק כתב בעניין סמואל שינביין ש"דיני הראיות שלנו אינם מאפשרים שפיטה בישראל של נאשם, אשר כל המערכת הראייתית בעניינו מצויה מחוץ לישראל".