מחזירי הכבוד
ההתעוררות המזרחית יוצרת מעמד שמחזק את הזהות ומטפח אותה; סקר של מגזין כלכליסט ומכון הסקרים האינטרנטיים "מדגם" מעלה כי אחת הסיבות לכך היא תחושת חוסר השייכות שהולכת ומתגברת דווקא אצל הצעירים
מכל המנהגים המרוקאיים, האהוב עליי ביותר הוא ה"בבהילו". בסדר פסח, אם המשפחה לוקחת את צלחת הסדר ומסובבת אותה מעל ראשי המסובים, בזה אחר זה, אגב שירת ה"בבהילו" - "בבהילו הוציאנו ממצרים הא לחמא ענייא, בני חורין". העתרת השפע של החג מעל ראשי הסועדים, המלווה בשירה, מקסימה בעיניי.
אני לא מזרחית. זו אמירה מוזרה אחרי ההתפייטות על מנהגי העדה המרוקאית שהיו נהוגים בבית סבתי. אבל זו גם אמירה עובדתית - אני לא מזרחית. אני בת אדם ראשית כל, ישראלית, בת לאם שנולדה בפולין ולאב יליד ישראל, שהוריו עלו ממרוקו. מעורבת אולי, אבל מזרחית אני לא. אלא שאני כן. לא מפני שחיפשתי את הזהות המזרחית שלי, אלא מפני שהחברה הישראלית כרכה אותה סביבי בעבותות, אם אני רוצה ואם לא. זאת, בשל שם המשפחה המובחן עדתית שלי.
זה מתחיל בצחוק, בבדיחות שצחקתי מהן בשנות התבגרותי, בלי להבין למה. "אני לא יכול להביא אותך הביתה, סבתא שלי לא תאשר לי לצאת עם אפללו", התבדח בחור שיצאתי איתו בנערותי. "כשאמרו שליחידה מגיעה קצינה בשם אפללו הופתענו - לא ידענו שכבר מקבלים אתכם לקורס קצינים", סיפרו לי ביחידה שאליה שובצתי. "בבית אומרים שמחויבות הפר"ח שלי זה לגור עם מישהי בשם אפללו", צחקה שותפה שלי למעונות באוניברסיטה בירושלים. "את בכלל התקבלת לעבודה במשבצת האשה המזרחית. צריך אחת כזו בכל משרד", אמרו לי הקולגות כמעט בכל מקום עבודה שאליו הגעתי. ותמיד נלווה להלצות הללו המשפט: "אבל את דווקא בסדר בשביל מזרחית, את לא כמוהם", משפט שעם השנים העציב אותי יותר ויותר.
גם היום אני נתקלת שוב ושוב באכזבה, בדעות קדומות. הנה מקרה שאירע בחודשים האחרונים: כתבתי במסגרת עבודתי טור שעסק בנושא מיסוי ותכנוני מס. אחת הדוגמאות בו היתה פסק דין שניתן בעניינו של א' (שמו המלא נותר חסוי על ידי בית המשפט), בסטיונר משוק הכרמל, שביצע עבירות מס שמהן הסתייגתי בכתיבתי. אחת הביקורות שקיבלתי על הטור היתה שאני צריכה "לדלל את הכתיבה על האג'נדות המזרחיות שלי".
על הבסטיונר א' לא היה ידוע שום פרט מזהה עדתית (לא לקוראים וגם לא לי), מלבד שהאות הראשונה בשמו היא א', והוא בסטיונר. אך הסקת המסקנות היתה שאם הוא בסטיונר הוא מזרחי, או שאם הוא ביצע עבירות מס הוא מזרחי, או שאם אפללו כתבה עליו, כנראה יש פה משהו מזרחי. זאת אף שלדעתי (התמימה מתברר) בסטיונר משוק הכרמל ששמו א' יכול להיות אקרשטיין, באותה המידה שהוא יכול להיות אזולאי. הדבר המאכזב ביותר היה שאת הביקורת קיבלתי לא רק מטוקבקיסטים, אלא גם מקולגות לעבודה שאותם אני מעריכה.
בשנים האחרונות אנו חווים בישראל התעוררות מזרחית חדשה. אלא שהפעם יבחינו חדי־העין בהיותה התעוררות אחרת לגמרי מאלו שקדמו לה: לא מדובר בהתעוררות מחאתית מתבכיינת, אלא בהתעוררות מבדלת. הצעירים המזרחיים, שהרגישו חריגים בתרבות הכל־ישראלית, מוותרים עליה בנימוס, ועל ידי כך משנים אותה מבסיסה.
הם אומרים: "הישראליות מקבלת אותנו בבדיחות חצי מצחיקות? נחזור לחיק הזהות המזרחית החמימה". המעמד המזרחי החדש לא רואה במזרחיותו משהו נחות וגם לא משהו שצריך לטשטש, אלא ייחודיות ברוכה.
המשוררת תהילה חכימי בערב הקראת שירה "ערס־פואטיקה" צילום: youtube
הסממן הבולט ביותר לכך הוא פריחת היצירה המזרחית. ערבי הקראת השירה "ערס־פואטיקה" שהולכים ותופסים תאוצה, פסטיבל "אשדודשירה" ותוכניות טלוויזיה כמו "זגורי אימפריה", שהחיו את הסלנג המרוקאי. כל אלה מגיעים מאותם יוצרים שגדלו במערכת חינוך שבה למדו שהפילהרמונית היא תרבות, והתזמורת האנדלוסית היא בסך הכל פולקלור.
מאיפה מגיעה כל ההתעוררות הזאת? מתברר שדווקא הצעירים המזרחיים, שנולדו כאן וגדלו בישראל של סוף המאה הקודמת, מרגישים הכי פחות שייכים לה. "מגזין כלכליסט" ומכון הסקרים האינטרנטי "מדגם" ערכו סקר "מזרחי", שבו השתתפו ישראלים ששני הוריהם מזרחיים. הסקר "מגויל", כלומר, המשתתפים בו חולקו לקבוצות גיל: 20–30, 30–40, 40–50, 50–60 ו־60–70. הסקר כלל שאלות שונות על מזרחיותם.
חוויה של התייחסות שלילית למוצא נפוצה יותר בקרב הצעירים: 39% מבני 20–30, ו־27% מבני 30–40. 41% מבני 20–29 נתקלו באפליה על רקע המוצא, זאת לעומת 29% מבני 30–40, 33% מבני 40–50, שיעור דומה נמצא בקרב בני 50–70, ו־35% מקרב בני 60–70. כלומר, הצעירים כיום חשים באפליה במידה רבה יותר מהוריהם.
המקום הנפוץ ביותר, אגב, שבו נתקלו המזרחיים באפליה הוא בקרב מערכת החינוך, בשכבת הגיל 40–50, ולאחר מכן בקבלה לעבודה בגיל 30–40. האפליה, מתברר, מוצאת את מקומה גם במערכות היחסים הרומנטיות.
חוה אורטמן ב"זגורי אימפריה". נתנה לגיטימציה לסלנג המרוקאי צילום: אוהד רומנו המזרחיים הצעירים, בני 20–30 ו־30–40, אף סבורים בשיעורים גבוהים יותר כי יש להם פחות הזדמנויות בחיים על רקע המוצא, מאשר למזרחיים בגיל מבוגר יותר.
הצעירים, אם כך, מרגישים דחויים יותר מהוריהם. אבל חשוב להבין: התבדלות הצעירים המזרחיים לא אופיינית רק להם. היא חלק מתהליך חברתי כלל־ישראלי ואף כלל־עולמי, של תמורות החלות בחיפוש הזהויות. אם בתחילה כולנו רצינו להיות אזרחי העולם הגדול וחלק מהאומה האנושית הגדולה, התפכחנו מהחלום - הן צעירי דימונה, והן צעירי הכפר הקטן בצפון אנגליה. אם בעבר החלום היה להצליח בתל אביב או בניו יורק, כיום התמתנה הסגידה לערים התוססות, ועלה הכבוד הפריפריאלי.
רצינו להיות גלובליים, רצינו להיות כל־ישראלים, אבל ברגע שלא הצלחנו למצוא פינה נוחה בתוך קבוצות אלו, התחלנו לטפח את הזהות המצומצמת יותר, השורשית - במקום להעלים אותה. התחלנו לבדל אותה ולהתגאות בה.
כיום השיח המזרחי המתקדם כבר דן בשבירה של טאבו שהיה קיים במשך שנים: הזהות הערבית של המזרחיים. כי הרי במה שונה היהודי שגדל במרוקו, או זה שגדל בעיראק, משכנו המוסלמי (מלבד הדת)? הדמיון קיים בשפה ובמנטליות.
ולמרות ההסתייגות שעדיין קיימת מהנושא בקרב המזרחיים, הצעירים כבר פתוחים יותר לשיח הזה לעומת הוריהם: לפי סקר "מגזין כלכליסט" ו"מדגם", 21% מבני 20–30 ו־30–40 מזדהים עם האמירה "מזרחי הוא ערבי שדתו יהודית", לעומת שיעור הנמוך מ־10% בכל שכבות הגיל המבוגרות יותר.
מי שחושב שכל זה היה "התבכיינות מזרחית" וש"אין בכלל אפליה" מוזמן לגשת לסניף משרד הפנים הקרוב לביתו, לשנות את שם משפחתו לאפללו ולדבר איתי בעוד שנה. ואני, המזרחית, אף שאני לא, שמתי חמסה על הצוואר, ובפתח ביתי הצבתי שלט גדול במרוקאית - "ביתי הוא ביתכם". אתם מוזמנים להכיר אותי, לא רק לאכול מופלטה.
