הון אנושי: הון, שלטון וזמן לישון

ההתחלה היתה מתסכלת. גילינו שלאירוע הגיעו בעיקר דרגי הביניים: מנהלי מחלקות שקיבלו מהבוסים את הכרטיסים שרכשו. בכירי המשק נעדרו, חרף הבטחות יחסי הציבור — וכך למדתי שיעור ראשון על סיקור אירועי אלפיון. מי שכן פגשתי שם היה רני רהב, שאותו אחזור לפגוש כמעט בכל אירוע בשנים הבאות, כמעט תפאורת רקע. כמוהו גם האחיות מטיאס, עיתונאיות חביבות שבמשך השנים כתבו בכמה כלי תקשורת, והופיעו לכל הקוקטיילים. היתה גם קבוצה של מתפלחים, שחיבבתי במיוחד. חלק מהם אכלו שם את הארוחה היחידה של היום. עם השנים הם הבינו את הכללים, קראו לעצמם בלוגרים והוזמנו אחר כבוד.

היה כיף ביחד. הכותב עם אהוד ברק ונילי פריאל

באותו אירוע אמרה זוגתי שהיא חושבת שזיהתה את מי שהיה אז יו"ר פסגות ני"ע. ניגשתי ושוחחתי איתו ממושכות, עד שהתברר שהוא בעצם מתווך נדל"ן שהכרנו, ודמה באופן מחשיד לאריק שטיינברג. לימים ציטטתי את שטיינברג האמיתי במדור, ואחרי שהתקשר לצרוח עליי הבנתי שזה לא מצא חן בעיניו. נדרש לי זמן אבל התרגלתי לצרחות כאלה, לרוב מאנשים גסים, כמעט תמיד אלה שיש להם מה להסתיר.

כדי להציל את הערב, עברנו למסיבה של עמי וליזיקה שגיא, הוריו של טדי, במגדלי אקירוב. השתתפות עלתה 4,000 שקל, לא פחות, תרומה לפילהרמונית, אך לרוע המזל איחרנו וגם שם לא נותר על מי לכתוב. למחרת רצנו לבורסה, לפתיחת מסחר חגיגית ל־2010. מנכ”לים ובעלי שליטה הגיעו בהרכב מלא, סוף סוף היה עם מי לדבר. אחרי אותו אירוע הודיעה זוגתי שלא תמשיך להצטרף אליי, אבל לא דאגתי כי הייתי בטוח שהמדור לא ישרוד. אבל עורכיי התעקשו.

לכל אירוע הלכתי מתוך הנחה שזו הפעם האחרונה, וכך חלפו שבע שנים שבהן כתבתי שבוע אחרי שבוע את המדור האחרון. מאות השקות, ערבי התרמה, אירועי גאלה, מסיבות פרטיות בסביון, בכפר שמריהו ובמגדלי העשירים. במשך השנים ראיתי כיצד מושאי הסיקור הופכים ברובם עשירים יותר, בזמן שהציבור הופך עני יותר. חזיתי בנפילתו של נוחי דנקנר, המלך הבלתי מעורער של האלפיון וכוכב המדור בשנותיו הראשונות, שכל שיחה שלי איתו עוררה תגובות רגשיות.

למדתי להתגבר על הבושה, לחפש את הבכירים ולפנות אליהם ישירות. דיברתי עם יצחק תשובה, אליעזר פישמן, לב לבייב, עידן עופר, שרי אריסון ובעצם עם כל ראשי המשק, שלא היו מורגלים לעיתונאי שעוקף את יועצי התקשורת, מגיע עד אליהם ושואל שאלות. במדור הזה, נדמה לי, הם נדרשו להתרגל לכללי משחק חדשים. לא אחת נאלצתי לנהל מרדפים אחרי מנהלי חברות או בעליהן. לפעמים נאלצתי להימלט ממרדפים שניהלו אחריי היחצנים שלהם. עד היום, בכל פעם שאיל הספנות והרכב רמי אונגר פוגש בי, הוא לוקח מפתח דמיוני וסוגר את פיו. ואחרי שהוא עושה את זה, הוא בכל זאת מדבר איתי.

גיליתי שבסופו של דבר, כמעט כל אנשי הכוח מגיעים לאירועים הללו: בעלי השליטה בחברות ציבוריות, יו"רים ומנכ"לים, עורכי הדין שלהם וגם הרגולטורים שמפקחים עליהם אך דואגים לג'וב בעת פרישה — וכמובן הפוליטיקאים. והכוונה לכולם: מזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', עד נפתלי בנט, ניסן סלומינסקי ואיילת שקד.

מבין הפוליטיקאים, הבן־יקיר הבלתי מעורער היה אהוד אולמרט. אחריו יצחק הרצוג, שלא הרבה להחמיץ אירועים. זה המקום שבו הוא שוחה כדג במים. גם מי שמבקש להחליף אותו, עמיר פרץ, לא טמן ידו בצלחת, וכמובן שמעון פרס, ביבי נתניהו וליברמן. אם יש דבר שלמדתי במהלך השנים האלה, הוא קיומה של גישה בלתי אמצעית של אנשי הון לפוליטיקאים ולרגולטורים. כולם חברים של כולם, אין אידאולוגיה, אין ימין ושמאל, רק הון, שלטון ונגיעת חרדל דיז'ון.

הרגע היחיד שבו משהו זעזע את הזחיחות התרחש במהלך המחאה החברתית. לזמן קצר הפחד חלחל, ולא חלפו ימים ארוכים עד לזעקות הקוזאק הנגזל. "מחפשים אותנו כי אנחנו עשירים", אמרו לי אותם אנשים, שקודם הצדיקו ללא ניד עפעף תספורת של חבריהם הטייקונים. באותו זמן סיקרתי גם את המחאה כמעט מדי יום, מזהה לאורך שדרות רוטשילד חברים לערבי הגאלה שהסתובבו בהיחבא בניסיון להבין מה קורה. הם סימנו לי ביד שאשתוק וקרצו. אבל המחאה החברתית חלפה, לא יותר ממכה קלה בכנף. רק השבוע, כשדנקנר המורשע בדרך לשנתיים בכלא, התקשר יחצ"ן בשמחה והזמין לאירוע שנוחי ישתתף בו.

כך ממשיכה החגיגה של עוד אירוע ועוד השקה ועוד ערב התרמה לעמותה שעוזרת לעניים, בזמן שמדינת הרווחה נעלמת והמדינה מסירה אחריות והפערים הולכים ומתרחבים. ושוב אני יוצא לאותם מקומות ופוגש את אותם אנשים, שחלקם משתדלים להימנע מלענות לשאלות, אבל רובם עונים, ולעתים מצטערים על מה שאמרו, ומתקשרים לצעוק. לאורך השנים התחלתי לחבב חלק ממושאי הסיקור, במיוחד אלה שאין להם מה להסתיר ואין להם סיבה להתחמק. יחד עם הצלם אביב חופי הכרתי לא מעט אנשי עסקים הוגנים, שעשו את הונם ביושר. מי שקרא את המדור יודע במי מדובר. אם פגעתי במישהו, זה נעשה ללא כוונה אישית, אלא מתוך רצון להביא דברים בשם אומרם. גם במקרים שאומרם קצת התחרט אחר כך.

בשבוע הבא בתי בת שבע. הגיע הזמן להתחיל משהו חדש.