טראמפנשטיין: כך יצרה המפלגה הרפובליקנית את תופעת טראמפ שהתפוצצה לכולנו בפנים

פירסון, המלמד באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, קנה לו שם בין היתר בזכות שורת ספרים עטורי שבחים (יחד עם שותפו למחקר ג'ייקוב האקר), שבהם הוא מתאר את תהליך ההקצנה שעבר על המפלגה הרפובליקנית ואת המקורות הפוליטיים לאי־השוויון בארצו. מה שהביא אותו להתעניין בנושא, בתחילת העשור הקודם, הוא מספר, הוא קיצוצי המס של ג'ורג' וו. בוש, שאותם הוא מכנה 'הונאת בוחרים'. "אני חושב שאני במקום טוב יותר מאחרים לראות את התהליך הזה כאבולוציה שמתרחשת כבר הרבה זמן", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "ועדיין, הופתעתי כל פעם מחדש מההקצנה של המפלגה. טראמפ הוא אולי לא מה שהארכיטקטים של המפלגה הרפובליקנית המודרנית כיוונו אליו. ועם זאת, הפעולות שלהם יצרו אותו, והפכו אותו לאפשרי, ועכשיו הם נכונים להשתמש בבחירה שלו כמיטב יכולתם".

כאן טמון, בכל זאת, שוני מהסיפור הקלאסי של מרי שלי. "פרנקנשטיין" המקורי מסתיים באופן טרגי. אבל לפחות בינתיים, הרפובליקנים די שמחים: טראמפ אולי הביס את מועמדי המערכת של הממסד הרפובליקני, אבל הוא הולך לממש את האג'נדה שלו, ושל קבוצות האינטרסים שהוא מייצג. כך מסביר פירסון, שהגיע לישראל בשבוע שעבר כנואם המרכזי בכנס "בחירות 2016 בארצות הברית" במרכז הבינתחומי הרצליה.

טראמפ. "מעניין אותו להיות מלך יותר מאשר להיות ראש ממשלה" צילום: איי פי

"כשארגונים וקבוצות מנסים לקדם את האינטרסים שלהם באמצעות מפלגות פוליטיות", מסביר פירסון, "הם רוצים למצוא אנשים שעונים על שתי דרישות: הם יכולים לזכות בבחירות, והם מהימנים. טראמפ לא צפוי, והמזג האישי שלו לא לגמרי מהימן. אבל בחוגי הממסד הרפובליקני מאמינים שהם יקבלו הרבה מאוד דברים שהם מחכים להם כבר הרבה מאוד זמן. כך שהאחים קוך (המיליארדרים הליברטריאנים, א"פ) די שמחים, פול ראיין (יו"ר בית הנבחרים) די שמח, אנשי לשכת המסחר די שמחים. הם הולכים לקבל הרבה דברים שהם רצו".

למשל?

"תחשוב למשל על הדמוגרפיה של שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית. יש לנו בית משפט מאוד מקוטב כרגע, והוא עומד בפני תחלופת שופטים שתעצב את פניו למשך עשורים. בתרחיש שבו הילארי היתה מנצחת, היה מתקבל בו רוב ליברלי בפעם הראשונה מאז שנות השבעים. במקום זאת מה שנקבל באופן כמעט ודאי הוא רוב רפובליקני למשך 20 שנה או יותר. קשה להפריז באיזה ניצחון ענקי מדובר".

כאן בישראל יש הטוענים שהבחירה של טראמפ חיובית בסך הכל: הוא ינער את המערכת, והיא באמת זקוקה לניעור.

"ככה חשבו גם הרבה מהמצביעים בארצות הברית. המערכת הפוליטית בארצות הברית נותנת לבוחרים כפתור 'אני מה־זה כועס' שהם יכולים ללחוץ עליו. ככה טראמפ מיצב את עצמו: 'אם אתה כועס, תלחץ על הכפתור הזה. אני משבש, אני לא חלק מכל זה'. אבל הבוחרים צריכים להיזהר ממה שהם מאחלים לעצמם. המערב משגשג כל כך הרבה יותר בימינו ממה שהיה לפני חצי מאה. המודל של 'כלכלה מעורבת', שבה הממשלה משלימה את השווקים, הוא מודל מוצלח באופן יוצא דופן, בלי קשר לאתגרים של התקופה האחרונה. טראמפ אמר לבוחרים 'מה יש לכם להפסיד', וזה דיבר ללבם של הרבה אנשים שאמרו לעצמם 'מה כבר יקרה'. הוא יוצר אלמנט של בידור, של תוכנית ריאליטי, ואף אחד לא לוקח את זה ברצינות. אבל בפועל, לא היה יכול להיות מונח יותר על כף המאזניים".

גינגריץ'. "אבי הרפובליקניזם המודרני", ששבר שליטה בת ארבעה עשורים של הדמוקרטים בבית הנבחרים צילום: בלומברג

40 שנה של שיסוי המונים

"יש דרך ארוכה שהובילה לטראמפ", אומר פירסון, ומסמן את תחילת סיפורו בסוף שנות השבעים, אז החלו שני תהליכים שלובים זה בזה. הראשון היה שינוי עמוק במאזן הכוח הכלכלי, שנע מהעובדים אל בעלי ההון: "מצד אחד היתה ירידה גדולה בכוחה הכלכלי והפוליטי של העבודה המאורגנת בארצות הברית, ומנגד היתה עלייה גדולה ביכולת ובמשאבים הכלכליים של הקהילה העסקית ושל העשירים".

במקביל לשינוי בכלכלה חל גם שינוי בפוליטיקה, וליתר דיוק "טרנספורמציה של המפלגה הרפובליקנית", כפי שמגדיר זאת פירסון. "המפלגה החלה לנוע הרחק לימין בהשקפה שלה בנוגע לתפקיד הממשלה, וליחס הרצוי בין הממשלה לשווקים. באג'נדה החדשה הושם דגש על קיצוצי מסים, במיוחד אצל בעלי הכנסה גבוהה, וגישה סקפטית לגבי רגולציה".

שני התהליכים היו קשורים זה לזה וגם הזינו זה את זה: "ביצה ותרנגולת". אבל היה עוד רכיב קסם, שמסביר יותר מכל את עלייתו של טראמפ. הרפובליקנים גילו את כוחו של הזעם נגד האליטות. "חלק מהפרויקט של הממסד הרפובליקני, שנהפך לשמרני יותר במשך 35 השנים האחרונות, היה ליצור זעם נגד וושינגטון, נגד הממשלה ונגד האליטות. זה היה מהלך מוצלח באופן יוצא דופן.

טראמפ. מפלצת שיצרו הרפובליקנים. איור: דניאל גולדפרב

"אנחנו נוטים לחשוב על הנשיא רונלד רייגן בתור אבי הרפובליקניזם המודרני", אומר פירסון. "אבל מהרבה בחינות התואר הזה מגיע לניוט גינגריץ' הרבה יותר". גינגריץ', חבר הקונגרס מג'ורג'יה, היה אחד ממנהיגי הרפובליקנים מסוף שנות השמונים: בהתחלה כמצליף המיעוט בבית הנבחרים, ואז כיו"ר בית הנבחרים. "גינגריץ' וסגניו הצהירו באופן מפורש שהם הולכים לזכות לשליטה בקונגרס על ידי כך שיביאו אנשים לשנוא את הקונגרס, ובאופן כללי יותר, לשנוא את וושינגטון. והם מאוד הצליחו בזה". האיש שנודע כ"מטיל פצצות" הצליח לשבור ארבעה עשורים של שליטה דמוקרטית בבית הנבחרים, וזכור בין היתר בזכות העימות שלו עם הנשיא דאז ביל קלינטון, שבמהלכו המחוקקים הביאו לסגירת הממשל הפדרלי למשך שלושה שבועות בסוף 1995. באותה השנה נבחר גינגריץ' לאיש השנה של "טיים".

המפתח להצלחת האסטרטגיה שלו הוא האופי הייחודי של הפוליטיקה האמריקאית, שממקדת את תשומת הלב הציבורית בבית הלבן, אף שבידי הקונגרס יש כוח אדיר. "במערכת הפוליטית האמריקאית יש טריק נחמד שקצת קשה לעשות במקומות אחרים. אתה יכול להיות בתוך הממשלה וגם נגדה באותו זמן. אנשים מתמקדים בנשיא וחושבים שהוא אחראי למה שקורה, אבל כפי שאובמה גילה, אם אין לך רוב בבית הנבחרים, יש מגבלות למה שאתה יכול לעשות, במיוחד בנושאי פנים. ולפעמים אפילו אם יש לך רוב, עדיין אפשר לעשות לך פיליבסטר. זו המדיניות שבה נקטו הרפובליקנים בהצלחה כבירה, וזה הביא לניכור של אנשים מהממשלה, לחוסר אמון בה.

פירסון. "אף אחד במדעי המדינה לא דמיין שאדם כמו טראמפ יכול אפילו להתקרב להיבחר לנשיא" צילום: אוראל כהן

"אחד החלקים הקריטיים בהתפתחות שעברה על הבוחרים ממעמד העובד הלבן היה אובדן האמון בכך שהממשלה תעזור בפתרון הבעיות שיש להם בחיים. נכון, זו התפתחות שאינה ייחודית לארצות הברית. ועדיין, העובדה שאחת משתי המפלגות העיקריות במדינה דוחפת מסר אנטי־ממסדי, אנטי־אליטה, אנטי־ממשלה, באופן אגרסיבי ובלתי מתפשר במשך 25 שנה מהווה שינוי מאוד חשוב בחברה האמריקאית.

"ופה אנחנו מגיעים למפלצת של פרנקנשטיין. המסרים האלה היו במיוחד אפקטיביים עבור הבסיס של המפלגה הרפובליקנית. יש לך 25% מציבור הבוחרים שמאמצים גרסה מאוד רעילה של הדעות האלה, והן גם נתמכות על ידי התקשורת, כמו פוקס ניוז, ועל ידי עולם תוכניות השיח ברדיו, שהוא מאוד שמרני. גם ג'ון מקיין וגם מיט רומני (המועמדים הרפובליקנים לנשיאות ב־2008 וב־2012 — א"פ) כבר ניצבו בפני פריימריז מאתגרים מאוד, שבהם רוב המועמדים היו מימינם, אבל אלה הבחירות הראשונות שבהן סוג הבוחרים הזה מצא מועמד יחיד שסביבו הם יכלו להתאחד. למעשה גם המועמד שהגיע למקום השני, הסנטור טד קרוז, הוא מאוד קיצוני ואנטי־ממסדי. גם הוא סוג של המפלצת של פרנקנשטיין. זה אומר הרבה על המפלגה שאלה שני המועמדים שלה".

ממסד של אנטי־ממסדיים

ההסבר של פירסון לעלייתו של טראמפ הוא הסבר אמריקאי, שבו לשיטה, למפלגות, לתקשורת ולקבוצות האינטרסים יש תפקיד מרכזי. התהליך לא מתחיל מהזעם של הבוחרים אלא מהכוחות הממוסדים שליבו אותו. זה הסבר שונה מאוד מזה שמספק למשל פרופ' מארק בליית', שבראיון למוסף "כלכליסט" תיאר בחודש שעבר את "הטראמפיזם הגלובלי" כמרד עולמי של הלווים בנושים העשירים שלהם.

מפגין אוחז בשלט "לייבש את הביצה בוושינגטון" בעצרת למען טראמפ לפני הבחירות. "טראמפ יצר אלמנט בידורי, של תוכנית ריאליטי. רבים אמרו לעצמם 'מה כבר יקרה'" צילום: רויטרס

"אני חושב שבאמת יש כאן היבטים גלובליים, או לפחות כאלה שמשותפים למדינות ה־OECD, לדמוקרטיות העשירות", אומר פירסון. "יש במדינות האלה שחיקה מובהקת במעמד של המוסדות המבוססים והאליטות המבוססות. הם נמצאים תחת מתקפה מסיבות דומות: אי־שוויון גובר, שחיקת הבסיס הכלכלי של המעמד העובד, שינויים דמוגרפיים. כל הדברים האלה תורמים לזה, וכך גם שינויים בסביבה התקשורתית שתדלקו חילוקי דעות, שהחלישו את הנרטיבים המסורתיים של האליטה.

"אבל עדיין, השינויים האלה מתחוללים בסביבות פוליטיות שונות זו מזו, וההבדלים האלה מאוד חשובים. מה שהופך את ארצות הברית לייחודית הוא האופן שבו המוסדות שלנו מאורגנים, שמביא למצב המשונה שבו יש מפלגה אנטי־ממסדית שהיא באותו זמן גם חלק מהשיטה. טראמפ ממנה הרבה אנשים שבאים מתוך הממסד הרפובליקני. הם כבר היו שם והם מקושרים לקונגרס".

"קח למשל את סגנו של טראמפ, מייק פנס (מושל אינדיאנה לשעבר). רבים חושבים שהוא ימלא תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות הממשל, כי טראמפ הרי לא עד כדי כך מתעניין בזה. את טראמפ מעניין יותר להיות מלך מאשר להיות ראש ממשלה. ומיהו מייק פנס? הוא היה חלק מהמנגנון של הקונגרס עד לפני כמה שנים (כיהן כחבר בית הנבחרים בשנים 2001–2013 — א"פ). ליתר דיוק, הוא השתייך לחלק מאוד שמרני של המנגנון בקונגרס".

כלומר, המנגנון ממשיך לעבוד אף שבבית הלבן תשב דמות מאוד לא קונבנציונלית?

"הקונגרס הוא מאוד מרכזי, וזה משהו שחלק מהעיתונאים האמריקאים מפספסים וגם חלק ממדעני המדינה. אנחנו מפריזים בדומיננטיות של הנשיא. נכון, בנושאי מדיניות חוץ מאוד הגיוני להתעניין בנשיא. אבל הקונגרס מנסח את החוקים, והנשיאים הם בעמדה של לחתום עליהם או לא. וזה מקנה לקונגרס הרבה כוח".

ומה באשר לצד האחר של הבחירות בארצות הברית? הרי לא פחות משטראמפ ניצח בבחירות, הילארי קלינטון הפסידה בהן. אולי צריך לחפש את הסיבות לכישלון דווקא אצל הדמוקרטים?

"חשוב להתחיל מכך שהילארי כן ניצחה במרב קולות הבוחרים, בכמעט 2%. אלמלא גורמים חיצוניים כמו התערבות הרוסים בבחירות או המכתב של ראש הבולשת הפדרלית, אולי היא היתה מנצחת ב־3%–4%. ואז היא היתה נשיאה. מלבד זאת, יש הרבה מחקרים שמראים שככל שצד אחד במפה הפוליטית מחזיק בנשיאות יותר זמן, ככה קשה לו יותר לשמור עליה. ועדיין אין ספק שלדמוקרטים יש הרבה קשיים. הם מתקשים להתמודד עם האתגרים הכלכליים שניצבים בפני אזרחים רגילים. בין היתר, זה נובע מכך שגם הדמוקרטים מגייסים את רוב הכסף שלהם ממיליונרים ומיליארדרים ונשענים פחות על איגודים. וזה מקשה עליהם להתמודד עם האתגרים הכלכליים.

שופטי בית המשפט העליון. "אם קלינטון היתה מנצחת, היה מתקבל בו רוב ליברלי לראשונה מאז שנות השבעים. במקום זאת נקבל רוב רפובליקני ל־20 שנה לפחות" צילום: Steve Petteway

"נוסף על כך, באמת לא ברור מה התשובות לקיפאון בשכר של מעמד הביניים ולא ברור כמה מאי־השוויון הכלכלי ומהצמיחה האטית הם תוצרים בלתי נמנעים של התפתחות הכלכלה הגלובלית, וכמה מהם קשורים לאופן שבו השלטון מנהל את הכלכלה.

"לפעמים הבוחרים אפילו לא מודעים לדברים שהדמוקרטים כן עשו, ושסייעו להם. יש עכשיו דיון בשאלה מה יעלה בגורל תוכנית הבריאות של אובמה, ופתאום אנשים מבינים קצת: רגע, יש לי הטבות שקיבלתי בגלל תוכנית הבריאות הזאת, ואולי עכשיו אני אפסיד אותן. וזו רק דוגמה אחת".

זה כישלון תקשורתי של אובמה?

"אני חושב שזה עמוק יותר מכך. אני חושב שמאוד מאוד קשה להעביר מידע לגבי מדיניות ציבורית לבוחרים מן השורה. יש הרבה רעש, ויש הרבה ציניות. בעבר, אחת הדרכים המסורתיות להעביר את המידע הזה היתה ארגוני העובדים. אולי הם לא מעבירים מידע באופן מושלם, אבל זה היה תפקידם, לומר 'מי בצד שלכם? מי דואג לכם?'. זה לא שרוב חברי האיגודים היו עד כדי כך מודעים למדיניות הציבורית. הם פשוט עשו את מה שהאיגוד אמר להם לעשות: להצביע עבור האנשים שהאיגוד אומר שהם עוזרים להם.

"הדבר השני הוא המדיה. נכון, יש בימינו הרבה עיתונות מדהימה, אבל זה נתח ממש קטן ממה שהתקשורת מציעה בימינו, במיוחד עבור אנשים עובדים, שלא מתעניינים במיוחד במדיניות. הם מקבלים כמות אדירה של דיס־אינפורמציה. כך שאפשר לבקר את האופן שבו דיבר ממשל אובמה על ההישגים שלו, אבל אני לא חושב שזה העיקר".

שקיעתה של שמירת הסדר

בהרצאה שלו בבינתחומי סיפר פירסון על אחת התובנות שהיכו בו לאחרונה: המערכת הפוליטית עברה שינוי עמוק, שבמסגרתו הפוליטיקאים כבר לא מצמצמים את עצמם לנורמות של תקין ופסול, אלא פועלים לפי לוגיקה חדשה — מה ניתן לעשות בלי לשלם מחיר. "זה לא אמור להיות בסדר להתייצב לעימות טלוויזיוני ולהגיד 'לא אמרתי את זה, לא אמרתי את זה, את ממציאה את זה', כשיש תיעוד וידיאו שלך אומר את זה". אבל זה בדיוק מה שטראמפ עשה בעימות עם קלינטון, הוא הפר את הנורמות של מה שנחשב תקין, ולא קרה לו כלום.

הפגנה בלוס אנג'לס השבוע להצלת ביטוחי הבריאות של אובמה. "הבוחרים לא מודעים לדברים שהדמוקרטים כן עשו, שסייעו להם, ועכשיו הם מתעוררים" צילום: איי פי

"זה מרתק, אבל גם מפחיד, לגלות כמה מהיציבות שאנחנו רואים בהסדרים הפוליטיים שלנו קשורה לנורמות, לציפיות של אנשים לגבי מה ניתן לעשות, ומה מותר", מרחיב פירסון בנושא. "מה שקובע הוא לא לשון החוק אלא הבנה משותפת של מה בסדר. אם היית שואל אותי לפני 15 שנה, הייתי אומר שמסורת היא לא דבר כל כך חשוב, שהחוקים הפורמליים הם מה שמשנה. אבל עכשיו אני סבור שהרבה מהדברים שיוצרים יציבות, שגורמים למערכת לעבוד באופן צפוי, משקפים הבנה משותפת של 'מה אתה יכול לעשות בלי שיתפסו אותך'".

מה למשל?

"למשל הפיליבסטר. עד שנות השבעים זה נחשב צעד קיצוני שאתה משתמש בו רק כדי להגן האינטרסים החיוניים שלך. בפועל מי שהשתמש בו היו מחוקקים דרומיים שחסמו באמצעותו חקיקה של זכויות אדם. אבל עם הזמן המגמה היתה להשתמש בפיליבסטר לעוד דברים, בעיקר מכיוון הרפובליקנים, עד לנקודה שבה מיץ' מקונל (מנהיג הרפובליקנים בסנאט) אמר: 'בגדול, אם אין לכם 60 קולות, אתם לא יכולים לעשות שום דבר. אנחנו אפילו לא הולכים לאפשר לכם למנות אנשים. גם אם מדובר בגופים ממשלתיים שאנחנו עזרנו להקים בחוק, אנחנו לא נאפשר מינויים'. זה דבר די מהמם. הדוגמה האחרונה לכך היא 'אנחנו לא הולכים אפילו לשקול את המועמד שלכם לבית המשפט העליון'. ההשלכות ארוכות הטווח של הפרת הנורמה היחידה הזאת, של להגיד 'אנחנו לא הולכים לשקול את מועמד העליון שלכם', הן אדירות. והם לא שילמו על זה שום מחיר פוליטי".

איך אתה מסביר את זה?

"אחד הדברים שהם למדו הוא שאנשים לא מקדישים תשומת לב, ולא עד כדי כך מתעניינים בתהליך הפוליטי. הם רק רואים חבורת אנשים מתקוטטים. מעבר לכך, בשיטה הפוליטית שלנו, המגמה היא שאנשים פשוט מאמצים את מה שהצד שלהם אומר להם".

וגם התקשורת אשמה במצב הזה, לפי פירסון. "הבעיה עם כלי התקשורת היא שהם רוצים שהסיפור ישתנה כל הזמן. משהו חייב לקרות בכל יום כדי לזכות בתשומת הלב שלהם או לפחות כל שבוע או כל חודש. כך שאם הרפובליקנים מחליטים לא לאפשר למנות מישהו, זה סיפור לשבוע. אבל הוא לא הולך לזכות לכיסוי תקשורתי מעבר לכך, כי שום דבר לא קורה. אז התקשורת עוברת לסיפור אחר.

"היה כאן תהליך למידה ממושך, שבסופו הפוליטיקאים הבינו ש'יש כל מיני דברים שאנחנו יכולים לעשות בלי להיתפס, שאנשים לא עשו אותם קודם, כי הם חשבו שהם לא צריכים ולא יכולים לעשות אותם. מי הולך לעצור אותנו? מה יגרום לנו לשלם על זה מחיר?'. אז טראמפ לא מפרסם את היסטוריית תשלומי המס שלו. אין חוק שאומר שהוא צריך לעשות את זה. זו רק נורמה, משהו שכולם עשו. והוא לא חייב לעשות את זה".

בתיאוריה אתה אמור לשלם מחיר על המעשים שלך, והנה מתברר שזה לא בהכרח נכון.

"זה דבר מפחיד, במיוחד אם יש לך מחויבות בסיסית לרעיון שבדמוקרטיה, עם כל הפגמים שלה, יש מידה מסוימת של קשר דו־כיווני בין השליטים לנשלטים. אם אנחנו עוברים לעולם שבו האנשים שבשלטון יכולים למכור כל מיני דברים, ואנשים שמשתייכים לקבוצה שלהם יאמינו להם, עולם שבו אין שופט עצמאי, אין סמכות תקשורתית, אין מוסדות נערצים שאומרים 'מה שהם עשו נקרא לרמות', או 'זה פוגע בכם באופן רציני'. אם כל הדברים האלה נעלמים, אם לא אכפת לנו ממומחים יותר — זו בעיה ענקית", פירסון צוחק ומוסיף: "המשמעות של ההתפתחות הזאת היא שעל האנשים שמקבלים את ההחלטות לא חלות מגבלות. הם לא מוגבלים על ידי הציבור הרחב ולא על ידי דעת הקהל. הם לא צריכים לספק את הסחורה".

הכלב הנובח השיג את המכונית

טראמפ, בתמונה שאותה משרטט פירסון, הוא המפלצת שהמפלגה הרפובליקנית יצרה וששה לאמץ אל חיקה. אבל אני תוהה באוזניו אם הרפובליקנים, שבכל זאת שמים דגש על ביטחון לאומי ועל פטריוטיות, יהיו מוכנים לעבור בשתיקה על החיבה הבלתי מוסברת שלו לפוטין והגילויים על ההתערבות הרוסית בבחירות.

"מדובר בדוגמה מאוד דרמטית לסוגיה רחבה יותר: באיזו מידה רפובליקנים בקונגרס הולכים לרסן את ממשל טראמפ", אומר פירסון. "התשובה בשלב הזה היא שברוב המקרים הם לא הולכים לרסן אותו בכלל. הם הציעו את המיטה שלהם והם צריכים לשכב בה. רוב הבוחרים שלהם הם תומכים נלהבים של טראמפ, ואם הנשיאות שלו תיראה ככישלון יהיו לזה השלכות שליליות אדירות על מעמדם הפוליטי ועל האינטרסים שהם מיישרים איתם קו. לכן, זה מאוד מסוכן עבורם לעשות משהו שיחליש את המעמד של טראמפ".

אנחנו נמצאים על סף ממשל טראמפ. לאיזה כיוון הוא ילך לדעתך?

"זו שאלה טובה, שאף אחד לא צריך לענות עליה בביטחון, במיוחד עם דמות כמו טראמפ, שהיא כל כך בלתי צפויה. מבחינת מדיניות פנים, בטווח הקצר אנחנו הולכים לקבל מדיניות די אורתודוקסית של הרפובליקנים, בכיוון מאוד מאוד שמרני. הכוחות שאני מדבר עליהם הולכים לדחוף להורדות מסים ענקיות, למאמצים גדולים לצמצם את הרגולציה, למשל תקנות הגנה על הסביבה, לשינוי גדול בבית המשפט העליון.

"אבל יש כאן אתגר: מדובר בכוחות פוליטיים שהיו מאוד מוצלחים בלהיות נגד הממשלה, ועכשיו הם אחראים לממשלה, וגם ייתפסו ככה. גם קודם היה בידיהם כוח, אבל הם לא נתפסו כמי שנושאים באחריות. לקונגרס האמריקאי יש שיעור תמיכה ציבורי של פחות מ־10%. והאנשים שזכו לאחוזי התמיכה האלה הם האחראים עכשיו.

"בארצות הברית יש ביטוי", מסכם פירסון, "האומר: 'הכלב תפס את המכונית'. יש כלב נובח שתמיד רודף אחרי המכונית. מה קורה אם הוא תופס אותה? זה לא כל כך טוב עבור הכלב לתפוס את המכונית. וזה מה שקרה עכשיו. במילים אחרות, בוא נראה איך הם מושלים".