בג"ץ ביה"ח וולפסון: טיפול נמרץ לפסק הדין
"עקלקלה ופסולה" וגם "מסכלת את הוראת המחוקק" - קובעת דעת המיעוט של השופט מני מזוז, הסבור שיש לאפשר לאיריס לוונשטיין לוי להתמודד במכרז על ניהול בית החולים וולפסון. והיא משכנעת יותר מדעת הרוב השמרנית
דעת המיעוט של השופט מני מזוז, לאפשר לאיריס לוונשטיין לוי להתמודד במכרז לניהול בית החולים וולפסון, משכנעת, לטעמי, יותר מדעת הרוב. והיא גם כתובה בלהט של שופט שמשוכנע בצדקתו. להט דומה לא מצאתי בעמדת הרוב של השופט עוזי פוגלמן, בהסכמת יצחק עמית - עמדה שמרנית, פורמלית, שמתמקדת בסבירות עמדת המדינה למנוע מלוונשטיין לוי את הגישה למכרז.
1. מזוז לא חוסך דעתו מעמדת המדינה: "עקלקלה ופסולה", "מצב דברים שאינו מתקבל על הדעת", "מסכלת את הוראת המחוקק".
פוגלמן ומזוז הם מגדולי המומחים למשפט מינהלי בבית המשפט העליון. פוגלמן ניהל את מחלקת הבג"צים, ומזוז כמשנה וכיועץ משפטי לממשלה התמחה בתחום המינהלי. ואם שניהם חלוקים בשאלה שמשיקה לסוגיה חוקתית כחופש העיסוק, נדמה שנסללה דרכה של לוונשטיין לוי - לדיון נוסף בהרכב מורחב, ואולי גם למכרז הנכסף.
שופט ביהמ"ש העליון מני מזוז צילום: שאול גולן 2. נקודת המוצא בפסק הדין הוא החוק החדש מ־1998 שבו מדינת ישראל, היא ולא אחרת, יזמה תיקון שמאפשר מודל ניהולי חדש, "דו־ראשי", שעיקרו לבחור מנהל שאינו רופא, כאשר לצדו ימונה רופא.
פוגלמן ומזוז חלוקים על האופן שבו משליך המודל החדש על החלטת המדינה שלא לאפשר למי שאינו רופא להתמודד על תפקיד המנהל. מזוז מדגיש את האבסורד: "הממשלה, שיזמה את ביטול הדרישה שמנהל בית חולים חייב שיהיה רופא, דיברה כל העת בשני קולות, ואף שהיא שיזמה את תיקון החוק, היא מעולם לא יישמה את השינוי בבתי החולים שלה, ואף מנעה באופן אקטיבי את אפשרות יישומו על ידי קביעת תנאי סף במכרזים בבתי החולים הממשלתיים".
לעומתו, מכיר פוגלמן בזכותה של המדינה להחליט שהמודל "הדו־ראשי" פחות רצוי, ולהיצמד למודל הקודם, הריכוזי, של רופא־מנהל אחד. בגלל שעדיף לרכז את האחריות במקום אחד, בגלל החיסכון התקציבי, בגלל שעדיף רופא.
שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן צילום: אלכס קולומויסקי 3. לוונשטיין לוי לא מבקשת את התפקיד, אלא את הזכות להתמודד עליו. פוגלמן: "לא מצאתי שהחלטת המדינה לקבוע כתנאי סף כי על מועמד במכרז להיות רופא בעל רישיון מצויה מחוץ למתחם הסבירות הנתון לרשות המינהלית".
איריס לוונשטיין לוי. הפסידה צילום: אלכס קולומויסקי תפיסת מזוז מעבירה את הדיון מ"סבירות" ל"סמכות": "קביעת תנאי סף, השולל מראש אפשרות אף לשקול את מועמדותו של מועמד שאינו רופא, יהיו כישוריו אשר יהיו, מסכלת את הוראת המחוקק ואין כל אפשרות ליישבה עם הוראת החוק ועם תכליתו".
4. מזוז מוציא את חוטמו החוצה וסוקר את החיים שמחוץ לענייני הסמכות־סבירות. "דווקא הממשלה ממשיכה בבתי החולים שלה לנהוג על פי הנורמה שבוטלה ביוזמתה ב־1998", הוא כותב, "ואילו בבתי החולים הציבוריים האחרים ובבתי החולים הפרטיים אין מונעים התמודדות ואף ממנים לעתים מנהל בית חולים שאינו רופא". והאבסורד ממשיך ומתגלגל במסדרונות. לא מזמן אישר בג"ץ את החלטת הממשלה למנות כמנכ"ל משרד הבריאות מועמד שאינו רופא, ועכשיו: "מנכ"ל משרד הבריאות, הממונה בין היתר על כל מערך בתי החולים הממשלתיים, לא יוכל אף להגיש מועמדות לשמש כמנהל בית חולים ממשלתי. והוא הדין במנכ"ל קופת חולים שאינו רופא, המופקד על ניהול בתי החולים של הקופה, הוא לא יוכל להגיש מועמדות לתפקיד מנהל בית חולים ממשלתי. לעומת זאת, כל רופא, באשר הוא רופא, יוכל לכאורה להתמודד על תפקיד זה".
ומזוז מסיים בפגיעה בחופש העיסוק: "כאשר מדובר בפגיעה בזכויות יסוד, יש להימנע בדרך כלל מהטלת מגבלה או איסור".
5. שתי חוות הדעת שוות פחות או יותר באורכן. אבל זו של מזוז משכנעת יותר, חושפת צביעות ואבסורדים, מתכתבת עם החוק ועם המציאות בבתי חולים מקבילים, בארץ ובעולם. והוא לא ממנה את לוונשטיין לוי אלא מאפשר לה ולכישוריה להתמודד ולהפסיד למועמד שקול, שינצח בגלל יתרונו כרופא.
