לבד ביער 27 שנה
בהחלטה של רגע כריסטופר נייט בן ה־20 עזב הכל והחל לנסוע הרחק צפונה לתוך מעבה היערות של מיין, ארצות הברית, עד לאן שרכבו היה יכול להגיע, ומשם ברגל עד שנעלם מעיני כל. 27 שנה אחר כך, בלי שאף אחד ראה אותו במשך כל התקופה, הוא יצא מהיער
כריסטופר נייט היה בן 20 בלבד כשנטש את הציביליזציה ונעלם ליותר מרבע מאה. הוא עבד בהתקנת מערכות אזעקה בבתים ובמכוניות בסמוך לבוסטון, מסצ'וסטס, כשלפתע התפטר, פדה את המשכורת האחרונה ועזב את העיר. הוא אפילו לא טרח להחזיר את כליו.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה:
נייט לא סיפר לאיש לאן מועדות פניו. "לא היה לי למי לספר", הוא אומר. "לא היו לי חברים". הוא נסע לחוף המזרחי של ארצות הברית, אכל במסעדות מזון מהיר וישן במוטלים "הכי זולים שיכולתי למצוא". כך נסע לבדו במשך ימים, צופה בעולם חולף על פניו. כל חייו חש הכי בנוח להיות לבדו. אינטראקציה עם אחרים התגלתה לעתים כחוויה מתסכלת. כל פגישה עם אדם אחר נראתה כמו התנגשות.
הוא הקשיב לרדיו. רונלד רייגן היה הנשיא, בצ'רנוביל בדיוק קרה האסון הגרעיני. בשלב מסוים החליט לסובב את ההגה ולנסוע צפונה למיין, שם גדל. בעודו חולף בג'ורג'יה, קרוליינה הצפונית והדרומית ווירג'יניה, הוא הרגיש כיצד הרעיון קורם עור וגידים ומתגבש לכדי החלטה ממשית.
הוא בחר לנהוג בכביש שעבר בסמוך לבית משפחתו, "בעיקר כדי להסתכל על המקום פעם אחת אחרונה, ולהיפרד", הסביר. הוא לא עצר אלא רק הביט בבית המשפחה מבעד לשמשת המכונית. משם המשיך לנסוע "מעלה, מעלה ומעלה". עד מהרה הגיע לגדת אגם מוסהד, הגדול ביותר במיין. "נהגתי עד שכמעט נגמר לי הדלק. פניתי לכביש קטן, ואז ירדתי לכביש קטן נוסף ולעוד אחד, ואז לשביל שיצא ממנו".
נייט החנה את המכונית וזרק את המפתחות על לוח המחוונים. היו לו אוהל ותיק גב, אבל לא מצפן או מפה. בלי לדעת להיכן הוא הולך, ובלי שחשב מראש על יעד ספציפי, הוא נכנס ליער והחל ללכת.
המסתור של נייט. "בדידות מחדדת את תפיסת העצמי, אבל ללא קהל אין צורך בה. הפכתי לא רלבנטי" צילום: גטי אימג'ס
מדוע גבר בן 20 מחליט לנטוש במפתיע את העולם? בכל תקופה בהיסטוריה ובכל התרבויות היו מתבודדים - נזירים, זאבים בודדים, פרושים וסגפנים. יש שלוש סיבות עיקריות נפוצות לנטישת העולם: הרוב עושים זאת מסיבות דתיות, כדי לבסס קשר קרוב יותר עם כוח עליון. כיום לפחות 4 מיליון אנשים חיים כקדושים ומשוטטים בהודו, מתקיימים מטוב לבם של זרים; אחרים נסוגים מהציביליזציה בשל שנאתם את מה שקורה בעולם - יותר מדי מלחמות, הרס סביבתי, פשע או צרכנות יתר; ואילו האחרונים רוצים להיות לבד מסיבות של חירות אמנותית, חיפוש אחר תובנות מדעיות או גילוי של הבנה עצמית עמוקה יותר. ה"בדידות היא בית הספר של הגאונות", טען ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון.
אלא שנייט לא מתאים לאף אחת מהקטגוריות הללו. הוא לא היה חסיד אדוק של אף דת רשמית, לא מחה נגד החברה המודרנית, ולא יצר שום אמנות או כתב מסה פילוסופית. לא היתה שום סיבה ברורה לבחירה שלו, אף שהוא שהה בבידוד יותר זמן מכמעט כל אחד אחר בהיסטוריה האנושית. "איני יכול להסביר את הפעולות שלי", הוא אמר. "לא היו לי שום תוכניות כשעזבתי, לא חשבתי על שום דבר, פשוט עשיתי את זה".
המטרה של נייט היתה ללכת לאיבוד. לא רק מבחינת שאר העולם, אלא ממש לאבד את דרכו ביערות. הוא נשא עמו ציוד מחנאות בסיסי בלבד, כמה פריטי ביגוד ומעט מזון. "היה לי מה שהיה לי", אמר. "ושום דבר מעבר לכך".
חוגלה דרוסה ותירס גנוב
לא קל ללכת לאיבוד באמת ובתמים. כל אדם עם כישורי מחנאות בסיסיים יודע שהשמש נעה מערבה לאורך השמים, כך שקל לגלות את שאר הכיוונים. נייט ידע שהוא פונה דרומה. אך טוען שלא קיבל החלטה מודעת לעשות זאת, אלא הוא הרגיש נמשך לכיוון הזה, כמו יונת דואר. "זה היה מעין אינסטינקט חייתי. המקום שבו נולדתי וגדלתי היה בכיוון הזה".
מיין מחולקת לשורה של עמקים ארוכים המתפרסים מצפון לדרום, הסימן הגיאולוגי שהותירו אחריהם קרחונים שעלו ונסוגו. העמקים מופרדים על ידי רכסי הרים, שנשחקו ממזג האוויר ונהפכו לקירחים בפסגה כמו גברים זקנים. רצפות העמק, בתקופה בשנה שבה הגיע אליהן נייט, היו מרק קייצי של אגמים וביצות.
"נצמדתי בעיקר לרכסים", סיפר נייט, שפילס את דרכו לאורך מדרונות מתפוררים וביצות בוציות, ו"עד מהרה איבדתי את חוש ההתמצאות שלי, אבל לא היה לי אכפת". הוא נהג לשהות במקום אחד למשך שבועות, ואז להמשיך במסע דרומה. "המשכתי לנוע", אמר. "הייתי מרוצה מהבחירה שעשיתי".
מרוצה, חוץ מדבר אחד: אוכל. נייט היה רעב ולא ידע כיצד יאכיל את עצמו. פרישתו מהעולם היתה שילוב מבלבל של מחויבות מדהימה עם היעדר מוחלט של מחשבה מקדימה - לא מוזר כל כך בהתחשב בגילו. כאילו יצא לקמפינג לסוף שבוע, ולא חזר במשך 27 שנה.
נייט והשוטרים ביום לכידתו. עברו כמתקין מערכות אזעקה סייע לו לחמוק מעשרות ניסיונות לכידה צילום: גטי אימג'ס
המרחבים של מיין אינם נדיבים. אין בהם עצי פרי, ועונת פירות היער נמשכה לעתים סוף שבוע אחד בלבד. בלי לצוד או לדוג, גוועים ברעב. נייט הסתפק במנות אוכל מצומצמות עד שהופיעו לפניו כבישים סלולים. הוא מצא חוגלה שנדרסה, אך לא היתה לו דרך קלה להדליק מדורה, אז הוא אכל את בשרה נא. הוא חלף על פני בתים עם גינות, והתאפק שלא לגנוב מהן. אבל נסו לא לאכול במשך עשרה ימים, ותגלו שיכולת האיפוק שלכם נעלמת. "נדרש לי זמן להתגבר על נקיפות המצפון", סיפר, אך מרגע שהן התנדפו, הוא חטף כמה קלחי תירס מגינה אחת, חפר החוצה תפוחי אדמה מגינה אחרת, ואכל כמה ירקות ירוקים.
פעם אחת, בשבועות הראשונים של המסע, הוא בילה את הלילה בבקתה לא מאוכלסת. זו היתה חוויה איומה. "הלחץ שמא אתפס מנע ממני להירדם ולימד אותי לא לעשות זאת שוב". אחר כך לא ישן עוד בתוך מבנים, אפילו לא פעם אחת, לא משנה כמה גשום וקר היה.
הוא המשיך להתקדם דרומה, עד שהגיע לאזור עם חלוקה מוכרת של עצים, לצד מגוון ציוצי ציפורים וטווח טמפרטורות שהתרגל אליו. נייט לא היה בטוח היכן בדיוק הוא נמצא, אך ידע שזה שטח ביתי. התברר כי היה מרוחק פחות מ־50 ק"מ בקו אווירי מבית ילדותו.
כמעט כל מה שלמד היה באמצעות ניסוי וטעייה. נייט בורך בראש טוב למציאת פתרונות ישימים לבעיות מורכבות. כל כישוריו, מסידור הברזנט שהרכיב את המחסה שלו, אופן השמירה על מי שתייה עד הליכה ביער בלי להותיר עקבות, נלמדו באמצעות חזרות רבות ולעולם לא הוגדרו מושלמים.
בחודשים הבאים ניסה נייט לחיות בכמה מקומות באזור, כולל בתוך מערה טחובה על גדת נהר, אך לא היה מרוצה. לבסוף, הוא נתקל באזור המורכב מיערות צפופים ומלאים בסלעים, שאפילו שביל ציד לא עבר דרכו, והיה קשה מדי עבור מטיילים. המקום מיד מצא חן בעיניו. לאחר מכן הוא גילה מקבץ סלעים עם פתח נסתר שהוביל לקרחת יער קטנה ופלאית. "ישר ידעתי שזה אידאלי, והתמקמתי שם".
אך הוא נותר רעב. נייט החל להבין שכמעט בלתי אפשרי לחיות בבדידות כל הזמן. צריכים עזרה. מתבודדים במרוצת ההיסטוריה שכנו במדבריות, הרים או יערות, סוג המקומות שבהם קשה להשיג אוכל. וכך למשל, כדי להאכיל את עצמם, חלק מאבות המדבר, נזירים נוצרים ממצרים במאה השלישית, ארגו סלים מקני סוף ומכרו אותם. בסין העתיקה, המתבודדים היו שמאנים, חוקרי צמחי מרפא ומנבאים. במאה ה־18 טרנד של מתבודדים סחף את אנגליה. המתבודדים נתפסו כנחמדים ומתחשבים, מה שהוביל לפרסום מודעות בעיתונים ל"מתבודדים לקישוט", שהיו מוכנים לישון במערות בנחלות הכפריות של בני המעמד הגבוה. המשרה היתה משתלמת ומאות אנשים הועסקו, לרוב בחוזה לשבע שנים. חלק מהם אף הופיעו במסיבות ובירכו את האורחים.
אולם נייט חש שהסיוע של זרים יפגע בחוויה כולה. הוא שאף להיות לבד ללא תנאי, שבט מבודד של איש אחד. הוא הבחין שאבטחת הבקתות מסביב לאגמים במרכז מיין היתה מינימלית. לרוב החלונות נותרו פתוחים, גם כשהבעלים לא היו בנמצא. היערות סיפקו כיסוי נפלא, והאזור, שהיה ממועט תושבים קבועים, נותר ריק לאחר עונת התיירות. מחנה קיץ עם מזווה נרחב שכן לא הרחק. היה לו ברור כי זה המקום הנכון ללמוד להיהפך לצייד־לקט. וכך החליט נייט לגנוב.
הפורץ המושלם
נייט ביצע אלף פריצות לפני שנתפס, רצף שובר שיאים המחייב דיוק, סבלנות, תעוזה, מזל ובעיקר הבנת בני אדם. "חיפשתי דפוסים", הסביר. "לכולם יש דפוס". הוא נהג לארוב בקצה היער וצפה בקפדנות בהרגלי המשפחות בבקתות, בארוחות הבוקר, בסעודות הערב שלהן, ביציאה לקניות. כל שעניין אותו היה להבין את דפוסי התנועה: מתי הבקתה נותרה לא מאוישת. לאחר זאת, הוא אומר, כל דבר בחייו נהפך לעניין של תזמון.
הזמן האידאלי לפריצה היה מאוחר בלילה באמצע השבוע, עדיף כשהראות לקויה, למשל כשיורד גשם. מבול היה מושלם. נייט נמנע מהליכה בכבישים או שבילים, ומעולם לא יצא לפשיטה בסופי שבוע, ימים שידע לזהות לפי העלייה החדה ברעש מסביב לאגם. הוא גם נהג לצאת לפשיטות מגולח ולבוש בבגדים נקיים, כדי להפחית את החשד במקרה הלא סביר שמישהו יבחין בו.
השוטרים פושטים על מקום המחבוא של נייט. "התשוקות שלי נעלמו, לא רציתי דבר, הייתי חופשי לגמרי" צילום: גטי אימג'ס
ברפרטואר של נייט היו כ־100 בקתות. האידאליות היו כאלה שבעליהן מגיעים אליהן רק בסופי שבוע. במקרים רבים הוא ידע את מספר הצעדים המדויק הנדרש כדי להגיע לבקתה ספציפית, ומרגע שבחר יעד, הוא תחם וסרק את היער. כשהגיע לבקתה הנבחרת, היה משתופף בחושך וממתין, לעתים במשך שעות, כדי לוודא שאין בה אדם. "אני נהנה לשבת בחושך", אמר.
הוא לא לקח סיכונים ומעולם לא פרץ לבקתה שמאוכלסת כל השנה, ותמיד ענד שעון כדי שיוכל לעקוב אחר הזמן. אל הבקתות הלא נעולות היה הכי קל להיכנס כמובן, אך במהרה גם האחרות נהפכו לקלות לפריצה. לנייט היו מפתחות עבורן, שמצא בפריצות קודמות ושמר בקרבתן, לרוב תחת אבן לא בולטת.
הוא הבחין שבחלק מהבקתות השאירו עבורו נייר ועט לכתוב רשימת קניות, ואילו באחרות הציעו לו שקיות עם אספקה שנתלו על ידיות הדלתות, אך הוא חשש ממלכודות ובאופן כללי מקיום קשר כלשהו, לכן השאיר הכל כפי שהיה, ואנשים הפסיקו לעשות זאת.
התושבים הלכו ושדרגו את האבטחה, ונייט התאים את עצמו לשינויים. הוא הבין במערכות אזעקה בזכות העבודה היחידה שבה עבד, והשתמש בידע כדי להמשיך לגנוב, לעתים נטרל מערכות או הסיר כרטיסי זיכרון ממצלמות אבטחה. הוא התחמק מעשרות ניסיונות לתפוס אותו, הן על ידי המשטרה והן על ידי אזרחים. זירות הפשע שהותיר אחריו היו כל כך נקיות עד שלרשויות לא נותר אלא להביע הערכה. "רמת המשמעת שהוא הפגין בזמן שפרץ לבתים", אמר אחד מקציני המשטרה, "היא מעבר לכל מה שמישהו מאיתנו יכול להעלות על הדעת: עבודת הרגליים, הסיורים ללמוד את המקום, הכישרון עם המנעולים, היכולת שלו להיכנס ולצאת בלי שיבחינו בו".
אובדן התחושה העצמית
נייט אומר שאינו יכול להסביר במדויק את התחושה של הבילוי בדד זמן כה רב. דממה לא מיתרגמת למילים. "זה מורכב", הוא אומר. "בדידות מחדדת משהו בעל חשיבות, את התפיסה של מי אני. אבל הבעיה היא שכשיישמתי את התפיסה המחודדת הזאת על עצמי, איבדתי את זהותי. לא היה קהל, לא היה בפני מי להופיע. לא היה שום צורך להגן על עצמי. הפכתי לא רלבנטי".
הקו המפריד בינו לבין היער הלך והיטשטש. הבידוד פינה יותר זמן למחשבות. "התשוקה שלי נעלמה. לא השתוקקתי לדבר. אפילו לא היה לי שם. אם לתת לזה נופך רומנטי אז אומר שהייתי חופשי לגמרי".
מכשיר טלוויזיה נטוש במחנה של נייט. הרעיון של שעמום היה זר לו צילום: גטי אימג'ס
כמעט כל מי שניסה אי פעם לתאר בדידות עמוקה אמר דברים דומים. "אינני דבר, אני רואה הכל", כתב הפילוסוף הטרנסצנדנטלי ראלף וולדו אמרסון. לורד ביירון כינה זאת: "התחושה האינסופית". המיסטיקן תומס מרטון אמר כי "הבדידות האמיתית לא מחפשת את האדם, אלא מאבדת אותו".
עבור אלה שהבדידות נכפתה עליהם, כמו אסירים או בני ערובה, אובדן הזהות החברתית הוא דבר מפחיד, קפיצת ראש לתוך הטירוף. הפסיכולוגים מכנים זאת "חוסר ביטחון אונטולוגי", איבוד התחושה העצמית.
אבל נייט מעולם לא חש משועמם. הוא טוען שכלל לא היה בטוח אם הבין את הרעיון של שעמום. "לא הייתי בודד לרגע", אמר. הוא היה קשוב לשלמות של הנוכחות שלו ולא להיעדר הנוכחות של אחרים. "אם אוהבים בידוד, לעולם לא מרגישים לבד", הוא אומר.
בסופו של דבר, לאחר 27 שנה של בידוד מוחלט נעצר נייט בזמן שגנב מזון במחנה קיץ בסמוך לאגם. הוא הואשם בשוד ובגניבה, והובהל לבית הכלא המקומי. המעצר שלו עורר מהומה עצומה: מכתבים ומבקרים הגיעו לבית הכלא; כ־500 עיתונאים ביקשו לראיין אותו; צוות של סרט דוקומנטרי הופיע; ואשה אחת הציעה לו נישואים. כולם רצו לדעת מה יש למתבודד לומר. אילו תובנות צבר בזמן שהותו בבדידות? אילו עצות הוא יכול להעניק לנו?
אמיתות עמוקות, או לפחות כאלה שמנסות להסביר את הרנדומליות של החיים, הן מצרך נדיר. תורו כתב כי צמצם את הקיום שלו לאלמנטים הבסיסיים ביותר, וזאת כדי שהוא יוכל "לחיות באופן עמוק ולירוק החוצה את כל מהות החיים".
לבסוף הסכים נייט להיפגש רק עם עיתונאי אחד, ולאורך תשע פגישות של שעה כל אחת בכלא חשף את סיפור חייו, הדרך שבה שרד וכיצד הרגיש לחיות לבדו כל כך הרבה זמן. באחת הפגישות היה נראה שהוא מתגבר על נטייתו הטבעית ומוכן לחלוק את התובנות שליקט. העיתונאי ניסה להבין אם נחשפה בפניו איזו תובנת־על כששהה בטבע. נייט השתהה וישב בשקט, אך בסופו של דבר מצא תשובה: "דאגו לישון מספיק". הלסת שלו התהדקה בצורה שסימלה שהוא לא מתכוון לומר דבר נוסף. זה מה שהוא למד, ואין ספק כי זו האמת.
