בני הנוער עושים אקזיט מהפריפריה

"כשאת גדלה במקום עם מיעוט הזדמנויות וסיפורי הצלחה, את מודדת את עצמך יחסית לחברים שלך ולסביבה. אם ההצלחה הכי גדולה היא לסיים תיכון, אז ממוצע של 90 הוא הישג עצום", כך מתארת בת שבע משה, מנכ"לית עמותת יוניסטרים, את הלך הרוח בקרב לא מעט נערים ונערות שמגיעים לתוכנית של יוניסטרים.

עמותת יוניסטרים הוקמה ב־2001 במטרה להעניק ליווי והדרכה לבני נוער מהפריפריה שיקנו להם כלים עסקיים וחברתיים ויספקו להם מודלים לחיקוי שספק אם יפגשו במקום מגוריהם. את העמותה הקים היזם רוני צארום, שמכר לקומברס את אקסלינק תמורת חצי מיליארד דולר וגדל ברמלה. כשנה לאחר האקזיט, ומתוך אמונה שהענקת חוויה של הצלחה עסקית לבני נוער יכולה להיות אירוע משנה חיים, הקים צארום את יוניסטרים.  

חניכים ביוניסטרים צילום: Dafna Gazit

הארגון פועל היום בכ־50 יישובים ברחבי הארץ ומפעיל תוכנית נוער בת ארבע שנים, שבמהלכה החניכים מקימים מיזם עסקי ומיזם חברתי בליווי אנשי עסקים מהשורה הראשונה במשק.

פיתוח הסטארט־אפ הוא אמנם החלק המרכזי בתוכנית, אבל משה מדגישה שהוא כשלעצמו אינו המטרה, אלא הכשרה של "אנשים מצליחים שיכולים לחולל שינוי בחברה הישראלית. נורא קל ללכת לכותרות ויש המון סיפורי הצלחה כאלה", מסבירה משה, "אבל בסופו של דבר המסה הקריטית היא הדבר האמיתי. אני מסתכלת על הבוגרים ורואה כמה מהם הצליחו, לא במובן של כותרת, אלא הצלחה של אנשים רגילים – להשתלב בחברות כמו אינטל ומיקרוסופט. מבחינתי, אם יהיו הרבה כאלה, אני לא צריכה את האקזיטים. זה השינוי החברתי, כי כל אחד כזה ישפיע על החברים שלו ועל הקהילה שלו ועל הילדים שלו וזה כבר רצף. זה מה שאנחנו צריכים למדוד – הצלחה במסות, וככל שנעצים את זה, ולא את הכותרות, יהיו הרבה יותר אנשים שירגישו שהצליחו ויהיה להם קל יותר לאפשר לאחרים להצליח".

גם עדי מידן, שמנהלת את המרכז של יוניסטרים בנתניה, מעידה שדווקא ההישגים שנראים מינוריים הם המשמעותיים: "ברגע שנער יודע לחוות הצלחה, אתגרים וכישלונות ולצאת מאזור הנוחות שלו זה מייצר הסתכלות רחבה על העולם ממקום שרוצה להשפיע לטובה. יש לי חניכה שהיא לא בהכרח המובילה בכיתה, וכאן היא מגלה יכולות מנהיגות וקבלת החלטות יוצאות דופן. סיפור הצלחה מבחינתי זה חניך שמעז לחלום בגדול".

חניכים ביוניסטרים צילום: Dafna Gazit

לפי נתוני העמותה, 65% מהבוגרים סיימו לימודים אקדמיים או נמצאים במהלכם, אבל החלק הקשה יותר הוא היציאה לשוק העבודה. לפני כשנתיים ייסדה העמותה גם תוכנית בוגרים שמציעה הכוונה קדם־אקדמית ופיתוח קריירה ופועלת למען שילובם במקומות עבודה. "הבנו שהזמן הקריטי מגיע אחרי שמסיימים י"ב ויוצאים מהמסגרת. נתנו להם כלים אבל אז הם יוצאים החוצה והרבה פעמים מתרסקים כי אין להם גג או כסף", מסבירה משה.

לדבריה, כשיצאה לדרך תוכנית הקריירה היא נפגשה עם מנכ"לים בתעשיית ההייטק וכמעט כולם הביעו נכונות לראיין בוגרים שלה, אלא שאז היא הגיעה למחלקות משאבי אנוש בחברות ולחברות הגיוס והם אמרו: "אתם לא עונים לפרופיל". על כך היא מספרת: "אמרתי להם שכל מה שאני מבקשת זה הזדמנות להתראיין, אבל בחלק מהמקומות נתקלנו במחסום. הם אמרו שהם נמדדים על ביצועים והם לא מוכנים להגמיש את הקריטריונים.

"קיימת מעין קליקה סגורה במקומות כאלה וזה משפיע גם על הביטחון העצמי של הילדים, שמלכתחילה מרגישים דרג ב'. המגוון שמדברים עליו? אנחנו עוד לא שם. שלא לדבר על החברה הערבית והחרדית, שיש להם עוד המון מורכבויות מעבר לזה שהם מהפריפריה. אבל אלו גם שתי חברות שמקבלות המון תשומת לב, והמדינה משקיעה בהם, ובסופו של דבר סתם אנשים מדימונה לא מקבלים שום תשומת לב, וקשה להם פי שניים. צריך לתת על זה את הדעת ולקרב אותם להזדמנויות. הפער כל כך גדול שהרבה פעמים אפילו הגשת מועמדות לטכניון היא דבר בלתי נתפס בעיניהם".

כבר לא קופאית בסופר

גל שכטין, בוגרת התוכנית ממעלות, מכנה את התהליך שעברה "קיצוני". היא למדה כלכלה ומינהל עסקים בשלוחה של אוניברסיטת בר־אילן. "לפני שנה וחצי קיבלתי טלפון מיוניסטרים", היא מספרת, "ואמרו לי שיש תוכנית מתמחים לקידום הבוגרים. עשו לנו קצת מיונים והדרכות והגעתי לראיון. אמרתי להם תודה רבה, אבל לא באמת ציפיתי שמישהו יתקשר אליי. עבדתי כקופאית בסופר באותו זמן. יום אחרי זה קיבלתי טלפון מ־IBI. חצי שנה אחרי שעזבתי הכל ועברתי לתל אביב קודמתי והוציאו אותי ללימודים. היום אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת למעלות, יש שם רק סופרים ומפעלים".

המנכ"לית בת שבע משה צילום: אריק סולטן

אנשי העסקים שמתנדבים בעמותה מדברים על הקבוצות שלהם בגאווה גלויה. אסף ורהפט, שותף בקרן ויולה, מלווה עסקי של קבוצה באור יהודה וחבר בדירקטוריון העמותה, מספר שבפעם הראשונה שהגיע למרכז פגש "20 חבר'ה סופר מתלהבים ואמביציוזיים שרוצים לשנות את העולם. מהר מאוד רואים בתוכם את נקודות החוזק ומתגלים המנהיגים הטבעיים. מצד שני רואים את הפער הגדול בין חיי היום־יום שלהם לאלו של האנשים בעולם העסקי בתל אביב, וכמה בקלות אפשר לפתוח עבורם את העולם הזה. זה מדגים כמה התעשייה היום ממורכזת לשטנץ של המרכז וכמה החומר האנושי בה הוא הומוגני. למדתי כמה כישרון יש בחוץ, ועם קצת מינוף של היכולות יש לנו כאן מכפיל כוח עצום".

עודד טל, מנכ"ל קרן ההשקעות קלארידג', אשר מלווה כבר שנה קבוצה של נערות מג'וליס, מספר שהופתע מרמת המעורבות והמוטיבציה. הקבוצה שלו פיתחה טכנולוגיה לשיווק מוצר באמצעות מובילי דעת קהל. "הן היו צריכות לייצג את התוכנית בערב הוקרה, וכל המשפחה המורחבת שלהן הגיעה לטקס לראות אותן. זה היה פשוט מרגש.

יש תחושה שהדור הזה נורא שטחי ושהכל היום קורה בפולסים של שתי שניות, אבל גיליתי אצלן חשיבה עמוקה, ערנות והבנה כמה הניסיון הזה יתרום להן בהמשך. מדהים כמה ההשפעה של התחום הזה חלחלה לכל שכבות האוכלוסייה. אין חברות טכנולוגיה בג'וליס, אבל זה הפך להיות חלק מהחלום שלהן".

ההייטק הישראלי סובל מבעיות דומות לאלה שמאפיינות חברות אמריקאיות ולא מצטיין לרוב בגיוון. הסיבות לכך רבות – מהדומיננטיות של בוגרי יחידות צבאיות כמו 8200 ועד לסקסיזם סמוי שעד כה לא היה מדובר. על ההצלחה המינורית בלבד שזוכות לה היוזמות הרבות שקוראות להגדלת גיוון העובדים בהייטק, אומרת משה: "בישראל כשחניך יוניסטרים יבקש ממני לשלוח שאלה למנכ"ל מיקרוסופט אני אעשה את זה והמנכ"ל גם יענה, יש כאן רמת נגישות שאין בחו"ל. ישראל מאוד גבוהה במדדים של פערים חברתיים, ועם זאת הפערים הרבה פחות ניכרים. בעיניי זה אומר שהיכולת לצמצם היא קלה יותר. החניכים שלנו כבר לא יהיו במדד העוני ונתמכי רווחה. המגמה מתרחשת והנתונים מוכיחים זאת, אבל יש לנו עוד הרבה עבודה".

המדינה קונה שירות

לשאלה אם קידום הפריפריה אינו תפקיד המדינה היא עונה: "אני מקבלת כסף משלושה משרדי ממשלה, ובתהליך מול ארבעה נוספים, וזה לא היה ככה לפני שנתיים. זה אומר שהמדינה מבינה שהיא צריכה ארגונים כמו יוניסטרים כדי לחולל שינוי והיא מבינה שיש בעיה. אני חושבת שזה לגיטימי עבור המדינה לקנות שירות, גם אם הוא שירות חברתי. תפקידה של המדינה להוביל את השינוי, אבל פקיד במשרד ממשלתי כלשהו לא צריך לנהל את יוניסטרים. זה בסדר שהמדינה משתמשת בספקים חיצוניים. לי יש את היכולת לשנות ולהתאים את עצמי יותר מגופים ממשלתיים גדולים. אני סטארט־אפ ביכולת ההסתגלות שלי. המדינה צריכה אותנו, ואנחנו צריכים אותה. גם חברות יותר ויותר מבינות שהאחריות החברתית שלהן היא לא רק לתרום כסף, אלא לשנות את המהות של החברה עצמה, וזה מאוד מורגש. כולן רוצות, גם אם לא כולן מסוגלות".