"השתדלנו להיות אנושיים": משפחת כוזהינוף על פינוי התושבים מגבעת עמל (וגם על יצחק תשובה)

הכניסה לביתן המכירות המעוצב של מגדל היוקרה "בראשית", שהקימה משפחת כוזהינוף בשכונת בבלי בתל אביב, מצליחה לבלבל את המבקרים. מצד אחד המשרד מבהיק מלובן, משדר עושר, ואתה צועד אליו על רצפת זכוכית שמתחתיה בריכת דגי נוי צבעוניים. ואז העין נודדת הצדה, לעבר השטח שבו עדיין פזורים צריפונים, מאהל מגורים ושלטי מחאה, המזכירים שמדובר באדמה החרוכה של גבעת עמל, שממנה פונו השנה בכוח התושבים שגרו כאן עשרות שנים, רבים מהם ללא כל פיצוי.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות 

"השתדלנו להיות אנושיים", טוען מוטי כוזהינוף (47), המחזיק בבעלות על הקרקע יחד עם אחיו יקי, ואורן, ואמו נורית. "הציגו אותנו כמשפחה רעה וקשה, היו הפגנות נגדנו, אבל אני חושב שרוב המפונים קיבלו מעל המצופה. היה קשה, אבל זה עבר ונגמר, עכשיו אנחנו בחלק הטוב של הפרויקט. סיימנו את כל הפינויים שמאפשרים לנו לבנות את המגדל, פרט למשפחה מבוגרת אחת מחוץ לכותלי המגרש שאנחנו צריכים לפנות עד לקבלת טופס אכלוס הבניין (האכלוס מתוכנן ל־2021 — דב"נ), כך שיש מספיק זמן".

נורית ומוטי כוזהינוף. "אם היינו מכניסים שותפים, לא היו נותנים לנו בענף את הקרדיט 'משפחת כוזהינוף בנתה'" צילום: תומי הרפז

המשפחה שעליה מדבר כוזהינוף היא זוג המתקרב לגיל 90, וגר בשכונה מאז 1947. בני המשפחה מגלים נחישות ומסרבים להתפנות, אם לא יקבלו זכויות פיצוי שוות ערך לזכויות מגורים. זו אצבע בעין של בעלי פרויקט היוקרה.

"אנחנו נמצאים בהליכים משפטיים לפנות אותם בדרך החוק", אומר כוזהינוף, "מכיוון שהם זוג מבוגרים, אנחנו, האחים ואמא, החלטנו להתנהג באופן אנושי, לפנים משורת הדין. הצענו לפנות אותם לשכירות בבניין בשכונת בבלי עם מעלית על חשבוננו, עד שבית המשפט יגיד את דברו. אפילו שלדעתנו, לא מגיע להם בכלל פיצוי. יש פה נקודה שהיא מאוד לרעתם: הם חתמו על הסכם פינוי בשנת 1961, לקחו 40% מהפיצוי ולא התפנו. אני מאמין שזה יפיל אותם בבית משפט, אבל נפעל לפי הכרעת הדין".

בני הדור השני והשלישי בשכונה אומרים שלא קיבלו פיצוי ראוי, וחלק מהם לא פוצו כלל. רק ראשי המשפחות קיבלו פיצוי שעמד בממוצע על כ־1.5 מיליון שקל, לפי ההערכות. אילו פתרונות דיור יכולים למצוא שלושה דורות של משפחות ב־1.5 מיליון שקל?

"אנחנו עשינו הסכמי פינוי מול הדור הראשון, עם אב המשפחה. אנחנו לא אמורים לשבת גם עם הנכדים והנינים. ישבנו עם שבעה בתי אב. יש מי שגידלו פה דור שני ושלישי, ואמרו לילדים: 'בואו תגורו, ואולי בעתיד תקבלו'. אבל אנחנו סיימנו. יש ראש משפחה אחד שמפוצה, והוא יחליט איך לחלק את הכסף בין הילדים שלו".

תשובה. "היו בינינו שיחות מכובדות, אבל לא הצלחנו להגיע לעמק השווה. נראה שבתו, שמנהלת את הפרויקט, לא קיבלה אור ירוק מלמעלה" צילום: עמית שעל

קיבלת 20% תוספת בנייה לעומת התכנון המקורי. זה המון כסף. לא היה אפשר לנצל חלק ממנו כדי לפתור בנדיבות את הבעיה לשביעות רצון המשפחות, שרובן באמת אומללות?

"לא קיבלנו מתנה בגלל העיניים היפות שלנו. הגיעה לנו תוספת של עד 30% מתוקף תיקון שבס לחוק התכנון והבנייה (שהסמיך את ועדות התכנון המקומיות לאשר תוספת דירות מגורים ללא הגדלת שטח הבנייה הכולל — דב"נ), ובפועל קיבלנו 20%. כל יזם שבונה מגדלים מקבל את זה מתוקף התיקון לחוק".

המציאות היא שתושבים ותיקים בשכונה פונו כשחלק מהם חסרי כל.

"זה נשמע ככה, אבל זה לא תמיד נכון", אומרת נורית (71), אמו של מוטי. "נהגנו באופן הכי אלגנטי ומכובד איתם, גם בזמן הפינוי וגם קודם לכן. הילדים שלי פעלו איתם כל הדרך באופן יפה. הם בחרו לקחת את זה לצד השלילי".

"זה כמו שיפלשו אליי הביתה ויביאו עוד אנשים"

הבלגן של גבעת עמל נולד עם הקמת השכונה על שטח הכפר הערבי ג'מוסין הנטוש לקראת קום המדינה. המדינה יישבה על הקרקע עשרות משקי בית, והחזיקה בבעלות על רוב השטח. כ־20% מהקרקע היתה פרטית, בבעלות של משפחת אברמוביץ' ועיריית תל אביב. ב־1961 מכרה המדינה את חלקה לידי ב.פ דיור, חברה־בת של סולל בונה, שהתחייבה לבנות במקום 440 דירות בתוך חמש שנים ולדאוג לפתרון דיור עבור כל התושבים, שיהיה שווה ערך לבית שפינו. אלא שהמהלך הזה מעולם לא בוצע, והמדינה, שהיתה רשאית להשיב את הקרקע לידיה, לא אכפה את דרישתה.

הדמיה של מגדל בראשית. דירות יוקרה ב־100 אלף שקל למטר רבוע הדמיה: יסקי מור סיוון

במרוצת השנים הקרקעות שהיו בבעלות המדינה עברו כמה ידיים, אולם הבעיה היתה שהגבולות בינן לבין הקרקעות של משפחת אברמוביץ' והעירייה לא היו מוגדרים בבירור, משום שההחזקה בשטח היתה במבנה שותפות (מושע). רק ב־2005 הגיעה העמימות לקיצה, ונקבעה הגדרת חלוקה ברורה בין המחזיקים על רקע אישור תוכנית בניין העיר (תב"ע) לשילוש מספר הדירות בשכונה ל־1,150 באמצעות הקמת שבעה מגדלים, נוסף על אלפי מטרים רבועים של מסחר ומשרדים. כיום האדמות שהיו של המדינה ומהוות 78% מהשכונה נמצאות בבעלות יצחק תשובה, והיתר בידי עיריית תל אביב ומשפחת כוזהינוף, שהיתה מוכרת עד אז מעסקי היהלומים, ורכשה את חלקה בשכונה מידי אריק אברמוביץ' לפני שלוש שנים בכ־200 מיליון שקל.

בהסכם בין הצדדים הוחלט כי היזמים יישאו באחריות המלאה לפינוי התושבים שמתגוררים בשכונה מבתיהם, כולל מהשטחים שבבעלות העירייה. משפחת כוזהינוף קיבלה "בירושה" מאברמוביץ' משפחות שהיה עליה לפנות "לפי שיקול דעתה הבלעדי, לרבות בכל הנוגע לסכומי הפיצויים למפונים, לוח הזמנים לפינוי בפועל וכל דבר אחר הקשור בפינוי", כלשון ההסכם.

הגרסה של משפחת כוזהינוף לדברים שונה. לטענת נורית, "הקרקעות בשכונה שבבעלות תשובה היו בעבר אדמות מדינה. לגביהן התושבים יכולים להגיד 'המדינה שיכנה אותנו שם'. אבל השטחים שלנו תמיד היו קרקע פרטית, שעליה שילמנו במיטב כספנו לאריק אברמוביץ', בנו של מי שקנה את האדמה ב־1935.התושבים גלשו מאדמות המדינה לשטח הפרטי שלו ולהישאר שם, והוא כנראה לא ידע איך להתמודד איתם, הוא היה אדם מבוגר. אבל זה כמו שיפלשו אליי אנשים הביתה, ויביאו איתם עוד בני משפחה".

תושבי גבעת עמל. "הקרקע שלנו תמיד היתה פרטית. התושבים פלשו אליה מאדמות המדינה" צילום: צביקה טישלר

"למדינת ישראל יש כ־20% קרקעות פרטיות, ושלנו היא ביניהן", מוסיף מוטי, "את האנשים האלה לא שיכנו בקרקע הפרטית שלנו, אלא מסביב לה. מה שקרה הוא שבמשך הזמן הם פלשו, אמרו לילדים שלהם: 'אתם מתחתנים, למה שתקנו בית? בואו תבנו פה'. בזמן שאנחנו לקחנו משכנתאות, הם שמו פה קרוואן והתיישבו. התושבים בזמנו לא ידעו איפה עובר הקו בין אדמות המדינה לקרקע הפרטית.

"העניין הזה נידון בבתי משפט כבר שנים ולאורך כל הדרך פסקו פינוי ללא פיצוי, ואפילו שצריך לשלם לנו על השימוש בקרקע שבע שנים אחורה. אי אפשר לקבל מתנה בזמן שכל אחד מאיתנו נלחם על לקנות דירה. יש פה משפחות דור שני בגילים שלנו. אמרתי לדור השני, ‘אם הייתם יוצאים מכאן, לוקחים משכנתא, וקונים דירה כמו כל זוג אחר, היה לכם רכוש ששווה יותר מהמתנה שאתם מצפים לקבל ממני, כי בזמן הזה מחירי הדירות עלו. אבל היה להם נוח לשבת על הקרקע בחוסר מעש ולחכות".

הדיירים טוענים שהתנהלתם בכוחנות כלפיהם ושעינכם היתה צרה בהם. הפיצוי שהצעתם לכל המשפחות יחד, מעל 20 מיליון שקל, היה רבע ממה שענבל אור חשבה שמגיע להן, כשהתמודדה מולכם על רכישת הקרקע.

"הייתי צריך להיות רובין הוד ולתת להם את מה שהם רוצים? ענבל אור הבטיחה להם חלומות והיה לי קשה להוריד אותם לקרקע המציאות. היא נתנה להם כל מיני מספרים כדי שירגישו שהם הולכים להיות מיליונרים, אבל אני זה שבא לשלם. בניגוד אליה, לא התכוונתי להעמיס את התשלומים למפונים על קבוצת רכישה. שילמתי את זה מכיסי".

דני כוזהינוף, אביו של מוטי. "אני מתרגש עד דמעות רק מלהגיד 'אבא'" רפרודוקציה: תומי הרפז

איזה קשר היה לכם עם ענבל אור?

"הקשר היחיד היה כשקנינו את הקרקע, והיא התקשרה לאחי יקי ואמרה שהיא רוצה לשתף פעולה, להביא לקוחות שלה. אמרנו לה שהמשפחה לא רוצה שום שותפויות. זאת הפעם היחידה שדיברנו".

למה לא רציתם לשתף פעולה עם יזמים אחרים בפרויקט הזה?

"הקרקע השביחה את עצמה והוכיחה את עצמה כעסקה טובה. כראיה קיבלנו הצעות לשותפויות מכמה חברות מובילות בשוק, שרצו להיכנס כשותפות לפרויקט עם מקדם רווח גבוה, אבל אנחנו כמשפחה החלטנו לדחות את כולן ולעשות את הפרויקט הזה לבד. זה לא היה משיקולי רווח, אלא מהסיבה הפשוטה שאם היינו מכניסים שותפים, לא היו נותנים לנו את הקרדיט: 'משפחת כוזהינוף בנתה'. רצינו להראות לעולם הנדל"ן את היכולות שלנו. בעולם היהלומים איפה שלא אסתובב, הדלתות נפתחות. זאת הסיבה שלא עשינו שום שותפות".

זו תפיסה שיכולה להביא אתכם למינוף גדול.

"יש מינוף, אבל הוא נמוך יחסית לפרויקט, ויש גם ליווי בנקאי. הכל באחריות. אבא לימד אותנו לא לקפוץ מעל היכולת שלנו, לא להיכנס לתחומים שאנחנו לא יכולים לעשות. אם היינו חושבים שההקמה של מגדל בראשית היא מעבר ליכולתנו, לא היינו עושים אותו".

פינוי תושבים, דצמבר 2014. הפינוי הוטל על היזמים, והפיצוי לשיקולם הבלעדי צילום: אקטיבסטילס

גם עם רוני מאנה הסתכסכתם. הוא תובע אתכם בטענה שהייתם שותפים לרכישת הקרקע מאברמוביץ', ולכן מגיעות לו זכויות.

"רוני היה רק המתווך. הוא קישר בינינו לבין משפחת אברמוביץ', וכשהעסקה נסגרה, שילמנו לו דמי תיווך של כ־2.5 מיליון שקל. בזה תם חלקו במגדל בראשית. עכשיו הוא תובע אותנו, אבל זה רוני מאנה, הוא רגיל לסיים כל פרשה בבית משפט. זה משהו שיטתי אצלו. בשבוע שעבר תבע את ארנה, לפני זה את תנובה. לא טעינו שהלכנו איתו, כי אנחנו מרוצים מהעסקה וסומכים על בתי המשפט שידעו לפסוק את ההחלטה הנכונה".

מאנה מסר בתגובה: "יש לנו הסכם שותפות, ויש לי ראיות שיראו את זה. בית המשפט יכריע. אני מקווה לנצח את כוזהינוף בשביל כל המסכנים. כשהיינו במשא ומתן עם הדיירים תכננו לתת להם 50 מיליון שקל. כואב לי הלב על מה שנגרם להם. זה היה דבר מחריד. אף שאני שותף מלא בפרויקט, לבי נחמץ. נעשה שם עוול גדול ביותר. כתוב בתורה שמי שזורק בנאדם מביתו, אלוהים יבוא איתו חשבון. אין עוול גדול בעולם מלעקור יהודי מביתו".

"הפרויקט של תשובה טוב, אבל שלי יותר טוב"

ציוץ הציפורים הנעים מחוץ למשרד המכירות של מגדל בראשית נבלע פתאום ברעש הקידוח שבוקע ממגדל היוקרה השכן, זה שמקימה אלעד מגורים של יצחק תשובה כ־200 מטר מזרחה. מעין תזכורת סימבולית לחזית שבה לחמה משפחת כוזהינוף השנה. סכסוך שכנים, אפשר לקרוא לזה, שבמסגרתו פנתה אלעד מגורים לוועדת הערר של מחוז תל אביב בטענה כי ההיתר שניתן למשפחת כוזהינוף להקים מגדל אחד בעל 44 קומות בפעמוני 12, במקום ההיתר המקורי שלפיו יוקמו שני בניינים נמוכים יותר, חורג מתוכנית המתאר העירונית ויפגע בה.

אור. "הבטיחה חלומות לתושבים" צילום: עמית שעל

במרץ השנה קיבלה ועדת הערר חלקית את הערר שהגישה אלעד מגורים. היא אמנם החליטה לאשר את איחוד הבניינים למגדל של 44 קומות, אך ביטלה את תוספת זכויות הבנייה בהיקף של 3,700 מ"ר. המשמעות, אומרת המשפחה, היא פגיעה בגודל המתוכנן של שטחי המרפסות — פרט מהותי עבור דירות שהיקרות שבהן אמורות להימכר ביותר מ־100 אלף שקל למטר רבוע.

"תשובה הוא סוחר, וזאת המנטליות שלו", אומר מוטי. "הוא רצה לעכב את הבנייה שלנו מתוך הנחה שזה יגרום לו למכור מהר יותר, אבל הוא לא קנה את כל השמים עם הנוף לים, רק את השטח שלו. בכל מקרה, זה כבר מאחורינו. זה כבר לא קיים".

לדברי נורית, "לא באמת אכפת לו מהגובה של הבניין שלנו, הוא רק רצה להרוויח זמן. אבל אנחנו משפחה מאמינה, ואנחנו מאמינים שהכל לטובה".

נפגעתם ב־200 מיליון שקל, לפי ההערכות.

"יש נזק, אבל הוא קטן הרבה יותר", טוען מוטי, "ערערנו על ההחלטה, ואם לא נקבל את כל הגודל שרצינו, עדיין יש לנו אופציה לעשות ניוד זכויות, השקעה של כמה עשרות מיליוני שקלים ובסוף נעשה את הדברים בדיוק כמו שרצינו".

ניסיתם להגיע להבנה מחוץ לכותלי בית המשפט?

"עם תשובה עצמו לא נפגשתי מעולם, אף שביקשתי. אני מאוד מכבד אותו. הוא איש רציני, שהגיע לאן שהגיע ומחזיק מה שמחזיק. נפגשתי כמה פעמים עם גל נאור, הבת שלו, שמנהלת את פרויקט פארק בבלי. היו בינינו שיחות מכובדות והצענו לה כל מיני אופציות, אבל לא הצלחנו להגיע לעמק השווה".

"אני חושבת שהיה לה מחסום שלא יכלה לעבור כי לא היה לה אור ירוק מלמעלה", מוסיפה נורית.

אתם בתחרות קשה עם תשובה על לקוחות?

"אין תחרות. אני אומר את זה בפה מלא ובכבוד רב. אמרתי את זה גם לגל. אנחנו פרויקט שונה בתכלית. באתי אליה בטוב, להגיד 'אני לא מתחרה שלך. אני יותר יקר ממך, וממוקם גבוה ממך'. צריך לזכור שלנו יש בניין אחד, ולהם ארבעה. נגמור את הדירות שלנו, וזהו. לא יהיו עוד דירות שלנו ברחוב פעמוני. תשובה נמצא בכלל ברחוב אחר וחדש, קרוב יותר לאיילון. אבל בשביל למכור סחורה ללקוח, אני לא אשמיץ את השכן שלי. אני אומר: 'תשובה טוב, אבל אני יותר טוב'".

מה עושה אותך טוב יותר?

"אנחנו יושבים בלב הפארק ועל הגבעה ברחוב שהוא מותג, על אחת הנקודות הגבוהות בתל אביב מבחינת טופוגרפיה. אני מסתיר לו את הים. יש לנו נוף, פריים פריים לוקיישן. אני לא מתחרה בתשובה, אלא בשכונות יוקרה בתל אביב, וכאלה אין הרבה".

מאנה. "לא התביעה הראשונה שלו" צילום: נמרוד גליקמן

יש בכלל מספיק אוכלוסיית שמנת שתוכל לרכוש את דירות היוקרה שלכם ולשלם סכום עתק על אחזקה של בניין עם חמאם ובריכה חצי אולימפית?

"אנחנו רואים המון בתים פרטיים שעומדים למכירה, כי אנשים עוזבים אותם לטובת המגדלים. כשהילדים גדלים והבית מתרוקן, במקום לשלם לחדר כושר ולבריכה, תשלם דמי אחזקה ותקבל הכל כאן. אנחנו מציעים חמאם, בריכה, שירותי קבלה, לאונג' וחדר ישיבות. גם כשהקימו את שכונת צמרת אמרו 'מי יבוא לגור שם?'. יחסית לבבלי, המחירים שלנו נורמליים. אם משפחה רוצה למכור דירה, ולעשות שדרוג, הפער מאיתנו לא גדול".

לדברי נורית, "עבור מי שמוכר דירה בבבלי ב־5 מיליון שקל, להוסיף מיליון ולקנות אצלנו, זה לא משמעותי. זה לגמרי אפשרי".

אם תפגוש את תשובה ברחוב, איך תגיב?

"למרות הכל אלחץ לו יד ואגיד שלום", אומר מוטי.

מה שהיה נמחק?

"לא יודעת אם נמחק", אומרת נורית, "אבל לא שומרים טינה".

"יהלומים זה אצלנו בדם. אנחנו לא בוגדים בהם"

שורשיה של משפחת כוזהינוף בישראל ניטעו עוד במאה ה־19. ב־1880 עלה לישראל הסבא רבא של המשפחה מבוכרה, התיישב בירושלים והחל לרכוש קרקעות רבות, ובהן אחת שעליה הוקם חלק מאוניברסיטת בר אילן. אבל היו אלה עסקי היהלומים של צאצאיו שהפכו את כוזהינוף לשם מוכר. דני, אביו של מוטי, הקים ב־1974 את המפעל "יהלומי בראשית", שנהפך לאחד השמות הבולטים בתחום. "סבא שלי אמר לו בוא איתי לנדל"ן", מספר מוטי, "אבל אבא לא רצה. יהלומים זה אצלנו בדם. אבל לימים התברר שסבא שלי צדק, אם אבא שלי היה קונה עוד קרקעות, היה הרבה יותר טוב".

ענף היהלומים, שהיה בעבר תעשייה ישראלית מפוארת, עובר כיום את אחד המשברים העמוקים שלו אי פעם עם ירידה מתמשכת ביצוא סחורה ותחרות חריפה מול ייצור זול במזרח אסיה. "אנחנו נשארים בענף", מבהירה נורית, "אנחנו לא בוגדים ביהלומים".

המעבר לנדל"ן הגיע כהיערכות למשבר בענף?

"עברנו משברים בענף ואת כולם צלחנו", אומר מוטי, "אחרי שפל יש עלייה. אני מאמין שנצלח גם את המשבר הזה. אני מאמין בענף עד כדי כך שהבאתי את הבן שלי להיות דור שלישי בו".

בקרב בני משפחת כוזהינוף שוררת קרבה גדולה, וכולם אף גרים בשיכון ותיקים ברמת גן, במרחק הליכה זה מזה. בכל פעם שעולה בשיחה שמו של דני, שמת לפני תשע שנים מדום לב, עיניהם של מוטי ונורית מתמלאות דמעות. "רק להגיד את המילה 'אבא' מרגש אותי", אומר מוטי ומוחה דמעה. "הוא היה מאוד דומיננטי בחיים שלנו, עבדנו יחד 12–17 שעות ביום. יומיים לפני שנפטר הוא התקשר לשיר 'היום יום הולדת'. הייתי בנסיעת עבודה בארצות הברית ואמרתי לו 'אבא, אני בפגישה עם לקוח, לא נעים, אתה מרגש אותי'".

"דני שימר את מנהגי הכבוד של הבוכרים, אפילו שהיה דור חמישי בארץ, ואת זה העביר הלאה לילדים שלנו", מסבירה נורית. "אמא של דני היתה הכל בשבילו, ובפני אביו הוא נהג לתת קידה קטנה ולנשק אותו על היד. היום הילדים ממשיכים במסורת של כיבוד אב ואם. בכל שישי אנחנו עורכים קידוש בבית עם כולם. האיחוד של המשפחה מאוד חשוב לנו".

"גם אנחנו מנסים לגדל כך את ילדינו", אומר מוטי, "אנחנו כבר בעצמנו בעלי משפחות, אבל מכיוון שינקנו את הכבוד לאמא, אנחנו עדיין מקשיבים למה שהיא אומרת. גם בעסקים היא הקובעת, היא בעלת העסק. ואם יש ויכוח בין האחים, המילה שלה מסיימת אותו ברגע. מילה של אמא זה סופי. לא ניתנת לוויכוח".

מדוע חן היא היחידה מבין האחים שלא מעורבת בעסק המשפחתי?

"היא היתה מעורבת. בעלה, עו"ד אביב טסה, מלווה את הפרויקט ואת המשפחה בכל תחום הנדל"ן. נולדו לה שישה ילדים, ולכן היא העדיפה להעביר את הפיקוד לבעל".

זה לא פשוט לנהל עסק משפחתי עם שלושה בנים דעתנים, שהם כבר בעלי משפחות בעצמם.

"אני תמיד מבקשת מבעלי למעלה לא לתת למשפחה שלי להתפרק", אומרת נורית, "האחדות של המשפחה זה הדבר הכי חשוב לי, כל עוד אני חיה. זה אומר הרבה שיחות עם הבנים, לומר: 'אתה בסדר, אבל בזה לא היית כל כך בסדר'. להביא אותם יחד בחזרה. זאת עבודה קשה מאוד. תמיד אני מזכירה להם שאבא היה רוצה שתהיה אחדות, שישלימו אחד עם השני ויהיו ביחד".