ליסה שילוח-עוזרד על המעבר לתאגיד השידור: "שאלו אותי אם השתגעתי"

כשהתפרסמה הידיעה שליסה שילוח־עוזרד עוברת מהניהול של "יולי־אוגוסט הפקות" לתאגיד השידור הישראלי "כאן" הורמו גבות רבות. "אנשים קרובים אליי התקשרו לשאול אם השתגעתי”, מספרת שילוח־עוזרד, סמנכ”לית הטלוויזיה של התאגיד, בראיון ראשון מאז נכנסה לתפקידה במרץ. “חברה שאלה אותי אם מדובר באי־שפיות זמנית או בתופעת לוואי של גיל המעבר, ומפיק בכיר בתעשייה הזכיר לי שלרוב הכיוון הוא הפוך - מהמגזר הציבורי למגזר הפרטי". היא אגב נראית ונשמעת שפויה לחלוטין.

לדבריה, היו גם רגעים מערערים ומתסכלים. "תהליך ההסתגלות לא פשוט", היא אומרת לאחר יום עבודה ארוך בביתה שברמת השרון. "ידעתי שאני נכנסת לגוף ציבורי שיש בו תהליכים ביורוקרטיים מורכבים, במיוחד למי שבאה מגוף פרטי, שהיה שלי, שבו קיבלתי את ההחלטות לטוב ולרע, אבל רק כשנכנסתי לתפקיד הבנתי כמה סבלנות תידרש ממני לנוכח כל המצבים האבסורדיים גוזלי הזמן והאנרגיה שיש בגוף ציבורי".

שילוח־עוזרד, בת 55, נולדה וגדלה במכון ויצמן ברחובות לאם אמריקאית ואב דרום־אפריקאי. בשלושת העשורים האחרונים היא מילאה שורה של תפקידים בגופי הטלוויזיה השונים. "סיימתי את לימודי הקולנוע והטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ב־1986, כשלא היתה כאן תעשייה. היה ערוץ אחד וטלוויזיה לימודית. חלק קטן מבוגרי החוג הלכו לעבוד במעט פיצ'רים שעשו אז", היא מספרת. "הדבר הכי קרוב לתחום שהגעתי אליו היה תרגום סרטים וסדרות באולפני הרצליה. כך גיליתי כל מיני סדרות, כמו את 'מרפי בראון', ואימצתי אותן לפני אחרים".

ב־1991 נכנסו הכבלים למפת השידור והחלה פריחה בתחום הטלוויזיה, ובמקביל התפתחה הקריירה שלה. היא התחילה כמתאמת ומנהלת הפקה, ובהמשך היתה למפיקה ראשית של הזכיינית טלעד; הקימה מחלקת פיתוח תוכניות טלוויזיה באולפני ג'יי־סי־אס, וב־11 השנה שלפני כניסתה לתפקיד הנוכחי היתה המנכ"לית של חברת ההפקות שהקימה יחד עם בן זוגה, יוסי עוזרד. לשניים יש שישה ילדים, שניים שלה מנישואים קודמים, וארבעה שלו. "יולי־אוגוסט" (שבה שותף גם גיא יקואל) הפיקה סרטים (למשל "ביקור התזמורת"), סדרות ("פלפלים צהובים"), סדרות דוקו ("הקיבוץ") ולא מעט פורמטים בידוריים ("אחד נגד מאה" ו"לעוף על המיליון").

ליסה שילוח־עוזרד בביתה. “האפשרות להתמקד בתוכן ולא בהצלחה מסחרית משחררת מאוד" צילום: יונתן בלום

בלי שיקולי רייטינג

"בשלוש השנים האחרונות שלי בחברה התחלנו להפיק תוכן לילדים לטלוויזיה החינוכית, יוזמה שלקחתי על עצמי בהתלהבות רבה", מספרת שילוח־עוזרד. "זה היה שיתוף פעולה ראשון שלי עם אלדד קובלנץ, מנכ"ל התאגיד, שהיה אז מנכ"ל החינוכית.

"התוכנית הראשונה היתה 'מה זה מוזה?', שבה המנחה ירון לונדון לצד חבורה של ילדים מארחים בכל פעם אמן אחר. הרעיון הסתובב לי בראש כמה שנים, מאז שראיתי פרק של 'סטודיו למשחק' עם אלטון ג'ון. כמו בסוף כל תוכנית גם בזאת שאלו הסטודנטים שאלות. אחד מהם ביקש מהזמר להסביר את תהליך ההלחנה, לתאר איך הוא מחבר מנגינה למילים. אלטון ג'ון ניסה אבל הוא קצת הסתבך, ואז הוא קם ממקומו והלך לפסנתר כנף שהיה על הבמה. הוא ביקש מהקהל שיזרוק לו טקסט כלשהו. מישהו שלף את 'פר גינט' של איבסן. אלטון ג'ון פתח את המחזה בעמוד אקראי, הסתכל על הטקסט לשנייה, הרים את הידיים מעל הקלידים והתחיל לשיר ולנגן אותו. זה פשוט היה רגע של קסם.

מתוך פלפלים צהובים, הפקה של יולי-אוגוסט

"כשקובלנץ שאל אותי אם יש לי רעיון לתוכנית לילדים נזכרתי ברגע הזה. אמרתי לו שאני רוצה לעשות תוכנית טלוויזיה שמפגישה ילדים עם אמנים מכל התחומים, ושהמפגש יהיה סוג של סדנה שבה מנסים לשחזר את הקסם הזה בשיתוף הילדים. מאז עשינו יותר ממאה תוכניות עם מיטב האמנים, ובהם אתגר קרת, דויד גרוסמן, קרולינה ושלומי שבן. כל כך נהניתי לעשות תוכן שלא נגוע בשיקולי רייטינג. מאז היו לנו עוד הפקות – 'שוסטר את שוסטר', 'ילדי בית העץ' ו'חיות במה' — ההנאות הכי גדולות שלי בשנים האחרונות".

למרות זאת החליטה שילוח־עוזרד לעזוב את ניהול החברה, בלי לדעת מה יהיה השלב הבא בקריירה שלה, והעבירה את השרביט לעמית סטרטינר. "ואז הגיעה ההזדמנות הזאת", היא אומרת. "דינה לניר, מי שניהלה באופן זמני את הטלוויזיה בתאגיד, ומנהלת התוכניות של החינוכית, היתה אמורה לסיים את תפקידה, והגשתי את מועמדותי לתפקיד. עברתי ראיונות וּועדות, וברגע שהתקבלתי, למרות החששות והלבטים נבלעתי פנימה, ואני מוצאת את עצמי עובדת כמו בגיל 29".

מתוך "ביקור התזמורת"

מה עוד מאפיין את הערוץ הציבורי נוסף על עשיית תוכן בלי שיקולי רייטינג?

“האפשרות להתמקד בתוכן ולא בהצלחה מסחרית משחררת מאוד. לא שאנחנו רוצים להיות ערוץ אזוטרי, חלילה, אנחנו רוצים להיות ערוץ רחב עם מגוון תכנים. זה ארגון עצום שעדיין נמצא בתהליך גיבוש. כל הזמן מתקיימים בו דיונים על תפיסת העולם והתפקיד של שידור ציבורי, על הקצאת משאבים ומבנה ארגוני, על חלוקת תפקידים, על בניית מודל עבודה בארגון שמשלב שלוש פלטפורמות: דיגיטל, רדיו וטלוויזיה.

"אני מאמינה שבתוך שלוש־ארבע שנים אנחנו נהיה הגוף הבולט בתחומי הדרמה המקורית והדוקו. התוכן של ערוץ ציבורי צריך לכלול חדשות מהימנות ומקצועיות, תוכניות אקטואליה רלבנטיות, תוכניות תחקיר אמיצות, סאטירה, בידור איכותי, סדרות דוקו ודרמה מקוריות ומושקעות ותכנים נוספים שלא יימצאו על המסך של הגופים המסחריים. מאחר שאנחנו לא מסחריים יהיה לנו חופש פעולה גדול בתחום תוכניות הצרכנות. לוח שידורים הוא סודוקו מורכב ובנייתו כרוכה בלא מעט דילמות.

“הוא צריך לתת ביטוי למגוון קולות, נושאים וטעמים בציבור, שיהיה בו תמהיל נכון של תוכן אקטואלי, תרבותי וחברתי".

מה לא תעשו?

"לא נעשה ריאליטי, לא נעשה תוכניות כישרונות. נשקיע בדברים שיש מאחוריהם אמירה".

איזו תוכנית היית רוצה לקחת מהמתחרים?

"המון. אבל בדיוק היום, אחרי שראיתי את 'המתמחים', תוכנית המלווה מתמחים ברפואה בבית החולים תל־השומר של קשת, אמרתי לעצמי 'למה התוכנית הזאת לא אצלנו?’".

שילוח־עוזרד. "ברגע העלייה לאוויר היתה תחושה של ניצחון נגד כל הסיכויים" צילום: יונתן בלום

החרצופים חוזרים, בערך

שילוח־עוזרד אומרת שהתקציב השנתי של כאן להפקות מקור הוא 50 מיליון שקל רק לתחום הדרמה "ולראיה רק בחודשיים האחרונים נתנו אור ירוק לעשר סדרות דרמה חדשות"; ועוד 40 מיליון שקל לדוקו, ו"זה הרבה מעבר להשקעה של שאר פלטפורמות השידור בארץ". לשם השוואה, לערוץ 8 יש תקציב של 13-11 מיליון שקל לשנה. לדבריה, "החודש נעלה שתי תוכניות תחקיר חדשות — אחת אזרחית, בהגשת לינוי בר־גפן, והאחרת חוקרת מקרים פליליים, בסגנון 'טרו־קריים'; שתי תוכניות סאטירה: אחת היא מעין סיכום של השבוע, והאחרת מבוססת על פורמט בריטי שנקרא ‘ניוּזוֹידְס’ — מעין הדור הבא של 'החרצופים', עם אותו עורך ובמאי, אבי כהן. אני מקווה שהיא תהיה בועטת וחצופה ובעיקר מצחיקה". עוד יעלו סדרה דוקומנטרית של אורי רוזנווקס, ששמה "הנשר הגדול", ועונה שלישית של "היהודים באים". בחגים תשודר סדרת דוקו על הרמב"ם.

עד עכשיו הייתם קצת בניוטרל.

"צריך להבין שעלינו כמעט מהיום למחר, עם מפלצת שצריך להזין בתוכן ללא הפסקה, והמדפים היו ריקים. אנחנו גוף בהקמה, שבנייתו ועלייתו לוו בהרבה מאוד רעש סביבתי בחודשים הראשונים. לפני העלייה לאוויר היו המון לחצים פוליטיים ותקשורתיים, וחלו הרבה עיכובים בגלל הניסיון למנוע את פתיחת התאגיד. כשאני הגעתי היו מעט מאוד הפקות שיצאו לדרך, הכל היה בהתחלות של עשייה, עם מכרזים שעדיין לא נסגרו ותקציבים שעדיין לא אושרו.

"ואז, אחרי שדחו את מועד תחילת השידורים חמש פעמים, הידיעה שעולים לאוויר התקבלה בתוך ארבעה ימים. אחרי מעט מאוד שעות שינה והרבה מאוד לחץ, בזמן שאנחנו מחברים את הכבלים האחרונים בחדרי השידור ובקונטרול, עלינו עם שני ערוצי טלוויזיה, שמונה תחנות רדיו ודיגיטל. ביום הזה היינו צריכים לקלוט 400 עובדי רשות השידור, כי הנהלת הרשות לא שחררה את העובדים לפני כן. לא היתה שום תקופת חפיפה. עלינו לשידור בצוות מאוד מצומצם ובתת־תקינה".

הקמת התאגיד לוותה בטונים צורמים וכאב לב של עובדי רשות השידור. איך המצב כיום?

"מעולם לא ראינו את זה כ'הם' ו'אנחנו'. אני מבינה את הכאב של אנשים שעבדו במשך שנים וסגרו להם את מקום העבודה. מקום העבודה שלך הוא חלק מהזהות שלך ומהחברה שלך. הסגירה היתה קשה. לבי היה איתם. היום, אחרי שחלק עזבו, רבים מאוד נקלטו. רוב עובדי התאגיד הם עובדי רשות השידור לשעבר".

הפקת התאגיד "עד כאן" בהנחיית מיכאל הנגבי צילום: גיא קרן

רוצים תיקון

מיד עם העלייה לשידור הוטחה ב"כאן" ביקורת על התקלות והרייטינג הנמוך, והועלו טענות המפקפקות בצורך בערוץ ציבורי במתכונת הזאת. שילוח־עוזרד אומרת שכשהגיעה לראיון מול הוועדה "שאלו אותי איך אתמודד עם הביקורת כלפינו בתקופת השידורים הראשונה והרייטינג הנמוך, והשבתי שאחת הסיבות לרצוני להיות בתאגיד היא שיש בו תשתית חדשה שאפשר לבנות עליה ולהפיח בה חיים. אין ציפייה מאוד גבוהה מאיתנו. ולכן לא התרגשתי מהביקורת. הרגשתי שהיתה תמיכה גדולה, שאנשים רוצים לעשות כאן תיקון, ולגרום לכך שהמקום הזה יהיה בית להמון יצירה ישראלית מקורית, ושיפתח פתח ליוצרים ומפיקים. בסופו של דבר היה הרבה גיבוי. צריך לזכור שערוץ 2 היה ניסיוני במשך שלוש שנים. לקח לו זמן למצוא את הזהות שלו, וגם אחרי שמוצאים, קצת קשה למצוא את התוכן המשמעותי שיתאים לזהות".

ערוץ 2, רשת וקשת הולכים להתפצל. מפת הטלוויזיה עומדת להשתנות לבלי הכר. איך זה ישפיע עליכם?

"יש היערכות עצומה לפיצול של ערוץ 2 המתוכנן לנובמבר. קשת ורשת משקיעות משאבים רבים בניכוס טאלנטים, פיתוח תכנים חדשים, מיתוג מחדש, והשוק מרגיש כעת גדול מממדיו הטבעיים. השינויים הדרמטיים במפת התקשורת בישראל - הוספת ערוץ מסחרי, כניסת נטפליקס, סלקום טי־וי ופרטנר לשוק המקומי, יחד עם העלייה של ערוץ "כאן" 11 במתכונתו החדשה - יחייבו יצירת מודל כלכלי אחר מזה שהיה נהוג במשך שנים. הוסיפי לכך את העובדה שהפלטפורמות הדיגיטליות נוגסות חלקים הולכים וגדלים בתקציב הפרסום ותביני שהערוצים במתכונתם החדשה יהיו חייבים לחשב מסלול מחדש. לא יהיה אפשר לשדר בכל ערב תוכניות ריאליטי בעלות של מיליון שקל ויותר. אלה עלויות שלא יהיה אפשר להחזיר אותן. ערוץ 10 הבין את זה לפני כמה שנים ושינה את ההגדרה הכלכלית שלו, מה שהביא לשינוי מהותי גם בתוכן. האם אנחנו בתאגיד נערכים למפץ הגדול הזה? אנחנו מודעים היטב למה שקורה, אבל קשה לומר שזה משפיע עלינו כי אנחנו כבר כמה חודשים נמצאים במוד של היערכות כללית. אנחנו בהרצה, עם הרבה פיתוחים במקביל, וכל הזמן עסוקים בלהגדיר את גבולות הגזרה שלנו".

מתוך "היהודים"

מי בגזרה?

"הקהל המסורתי של ערוץ 1 הוא קהל מבוגר. אנחנו רוצים לשמור אותו אצלנו. אנחנו רוצים להגדיל את הקהל שלנו, שיהיה תוכן רלבנטי גם לבני 40 פלוס. כבר בחודשיים הראשונים לשידור יש עלייה ברייטינג בצפייה במהדורת החדשות שלנו, לפי הנתונים רואים שצעירים יותר מגיעים".

חשבתי שצעירים לא רואים טלוויזיה בכלל.

"צעירים יחסית. מתברר שעדיין יש אנשים שרואים טלוויזיה לינארית. נכון שיש שינוי משמעותי בהרגלי הצפייה. פה בולט היתרון של הדיגיטל שלנו: הוא מאפשר גם לקהל צעיר יותר, כזה שלא מתיישב בשעה מסוימת לצפייה מסורתית, ליהנות מהתכנים. החזון של קובלנץ - 'דיגיטל פירסט' - הוכיח את עצמו. הדיגיטל עלה שנה לפני הטלוויזיה. זה מוצר צעיר מאוד, רענן מאוד וממזרי. אנחנו מחפשים את המקומות שבהם נוכל ליהנות מהתכנים אחד של האחר, לחבר את השפה של הדיגיטל לתוכן טלוויזיוני, ולכל מוצר טלוויזיוני את הביטוי הדיגיטלי".

מה הבאת איתך מהשוק הפרטי למשרה החדשה?

"אני מבינה את הצד של המפיקים. לכן עשיתי כמה שינויים בתהליכי העבודה לצורך התייעלות. כשהגעתי היתה הגדרה של 'קול קורא' — פנייה ליוצרים להגיש הצעות ורעיונות לתוכניות - פעם בחצי שנה בתחום הדרמה, והחלטתי ש'קול קורא' יהיה באוויר במשך כל השנה. אם הוא מתפרסם רק פעם בשנה זה יפגע ברלבנטיות שלנו. יוצרים לא יֵשבו על הצעה שלהם ויחכו לנו".

הפגנה של עובדי התאגיד צילום: יריב כץ

לעשות את זה טוב יותר

שילוח־עוזרד אומרת שתפיסת העולם שלה לגבי מקום עבודה היא "שהמשרד תמיד ירגיש כמו בית, שיהיה נעים להיכנס אליו. חשובה לי האסתטיקה של המקום. חשוב לי שיהיה אוכל טעים, פירות וירקות ולא ג'אנק. יש משהו אמהי בניהול שלי".

מה עוד מייחד את הניהול הנשי?

"היום הייתי בישיבה עם היועצת המשפטית, המפיקה הראשית ורכזת תחום הטלוויזיה. נפגשנו כדי לכתוב נוהל למועצה. נכנסנו לפגישה, ובתוך 40 דקות היה נוהל כתוב. אחר כך התפנינו לעניינים אישיים - אחת מהנשים בהיריון והיא נשאלה אם היא מתכוונת להניק, ואשה אחרת דיברה על כך שהיא עוברת דירה וצריכה לפנות דברים מהבית. ואז התפזרנו. כל אחת מיהרה לענייניה. פגישות של מנהלים הן הפוכות לחלוטין, ונכחתי בלא מעט מהן: ב־55 הדקות הראשונות הם ידברו על החופשה שלהם, על הרכב החדש שקנו, על כדורגל ואולי על המשפחה שלהם. בחמש הדקות האחרונות הם ידברו על הסיבה שלשמה נפגשו".

גאולה אבן, המנחה של מהדורת החדשות. "הסגירה של רשות השידור היתה קשה. לבי היה איתם" צילום: יוסי אלוני

האם חווית אפליה בשנות עבודתך?

"אני זוכרת רק מקרה אחד כזה לפני 20 שנה. אחרי שהפקתי במשך חמש שנים את 'תחנה מרכזית', החדשות המקומיות של הכבלים עם יעקב אילון, שקלתי לעבוד בפרסומות. זה היה בדיוק בהתחלה של ערוץ 2 ונראה מאוד זוהר ומפתה. שני השותפים הבכירים במשרד ריאיינו אותי. הבן שלי היה אז בן שבע, והבת שלי היתה בת שנתיים, והם אמרו לי 'זאת ממש לא עבודה לאמא'. אמרתי להם שאני חושבת שזה שיקול שאני צריכה לעשות ולא שהם יעשו אותו בשבילי - והלכתי. זה היה סוף הקריירה שלי בתחום הפרסום".

הזכרת רגעים מתסכלים וקשים בתפקידך החדש. יש גם רגעים של סיפוק?

"אחד מרגעי השיא היה בעלייה לאוויר, שבו הצטופפתי עם כולם בחדר הבקרה במודיעין, בספירה לאחור של דקה לשידור, כשאני רואה את גאולה אבן באולפן, מתארגנת לשידור הראשון. אחרי כל החודשים, והדחיות, והמאבקים, עלינו לאוויר עם מסר מובהק וברור של תחושת ניצחון נגד כל הסיכויים. כשהשידור נגמר כולם פרצו במחיאות כפיים ובצהלות שמחה, ואחרי דקה התפזרו לעבוד על המהדורה המרכזית. המפיקה של המהדורה שעמדה לידי אמרה 'עכשיו צריך לעשות את זה כל יום, ולעולם', ואני אמרתי לה 'כן, אבל טוב יותר'".

*** 

לעוף על סין

"יצירת הפורמט 'לעוף על המיליון' ומכירתו לחו"ל היו נקודת המפנה של 'יולי־אוגוסט הפקות'", אומרת ליסה שילוח־עוזרד על החברה שניהלה במשך 11 שנה, לפני כניסתה לתפקידה החדש. "פיתחנו אותו יחד עם ערוץ 10, שהשקיע בו הרבה מאוד כסף. ההצלחה של הפורמט ומכירתו למדינות רבות משכו תשומת לב עולמית לחברה. אבל החוויה הכי משונה היתה המכירה שלו לסין. הגעתי אליה, כמו שהגענו לכל מדינה שקנתה את הפורמט, כדי ללמד את עקרונותיו. נפגשתי עם עורך ומפיק התוכנית לפגישה שהלכה והתמשכה. דיברנו על הקשיים באדפטציה. בסין נדרשו שינויים גדולים: למשל, לא יכולנו להשתמש באדום כצבע המתריע על סכנה, משום שבסין אדום מסמל מזל ואושר; בסין חל איסור של הענקת פרסים כספיים, אז הוחלט להעניק מכשירים חשמליים; מנגנון השאלות שלנו בנוי על השלמת אותיות כמו ב'איש תלוי', וסינית הרי מורכבת מסימנים; וכאשר הסברתי שצריך לבחור משתתפים כריזמטיים, המפיקים אמרו שאין דבר כזה כי בסין הקומוניסטית כולם שווים. היו לנו גם בעיות בתקשורת, מה שהוביל לכך שכשהגענו לאולפן ראינו שהם הקימו סט מפואר אבל לא לפי הפורמט שלנו, אלא לפי הגרסה האמריקאית שהם כנראה ראו ביוטיוב.

לעוף על המיליון צילום: גיא קרן

“אחרי הביקור במקום דיברנו על האופן שבו תתנהל התוכנית. הם הודו לי מאוד על ההסברים ואמרו שהארתי את עיניהם. בתום היום הארוך הזה חזרתי למלון, הדלקתי את הטלוויזיה והלכתי לצחצח שיניים. פתאום אני שומעת מנגינה מוכרת. אני חוזרת לחדר ורואה על המסך את 'לעוף על המיליון'. התברר שהכל היה פארסה. הסינים כנראה העתיקו את הפורמט מזמן ושידרו ללא ידיעתנו את התוכנית על בסיס קבוע".