מקומות 61-80: מאיזנקוט שדואג לפנסיות בצה"ל ועד לאלשטיין שהבריא את אי.די.בי

מהיר, קשוב ולא פראייר

מקום 61: איתן אורנשטיין (51), נשיא בית המשפט המחוזי תל אביב

השנה: הוביל את משפטי הפירוקים הבולטים ביותר 

איתן אורנשטיין צילום: אוראל כהן

שופטי פירוקים נדרשים לקבל החלטות מהירות ואחראיות בסביבה שמאיימת להידרדר למלחמת כל בכל — נושים מובטחים ולא מובטחים, ספקים, לקוחות, עובדים, מנהלים, בעלי שליטה. מיומנות הטיפול של השופט והניהול של בעלי התפקיד הם המפתח להכרעה מי לחיים (החייאת הפעילות או מכירתה) ומי למוות (לפירוק). אורנשטיין ניחן בתכונות המתאימות: הוא גם קשוב וגם מהיר מחשבה, גם יסודי וגם מחליט מהר, והכי חשוב — הוא לא פראייר. כשהבנקים ובאי כוחו של פישמן ניסו למלט את פושט הרגל להליך גישור חסוי, ואפילו הציעו את אלשיך, אורנשטיין לא נפל בפח והתעקש למנות כונס נכסים; "ההליך צריך להיות שקוף", הצהיר. כשמותחים את סבלנותו יתר על המידה לא יהסס לשלוח לכלא, כפי שעשה עם אלי רייפמן וענבל אור. והוא גם פורץ דרך כשצריך: כך למשל בפרשת אי.די.בי, שבה מינה לקונצרן בעלי תפקיד, אייל גבאי וחגי אולמן, אף שלא נדרש לכך לפי מבחני חדלות הפירעון המסורתיים. בכך הוא קיבע את המגמה העדכנית בפסיקה שלפיה לא רצוי לחכות לרגע האחרון שבו הקונצרן קורס אלא להקדים תרופה למכה.

משה גורלי

רואה אדום

מקום 62: רוני קוברובסקי (66), נשיא החברה המרכזית למשקאות (קוקה־קולה ישראל)

השנה: נלחם ברשות ההגבלים וברגולציית סימון המזון

השנה החולפת היתה גם הראשונה של רוני קוברובסקי ללא מוזי ורטהיים, היו"ר והמייסד של החברה המרכזית, שהלך לעולמו בקיץ 2016. לכתו של הבוס, שנתן לו יד חופשית במשך עשורים, וכניסתו של בנו דודי ורטהיים לנעלי בעל השליטה טלטלו את שלטון היחיד של קוברובסקי. כעת יוכרע עתידו בשני מבחנים גדולים: הראשון נוגע לחקירה שמנהלת רשות ההגבלים בחשד שהחברה המרכזית ניצלה לרעה את מעמדה כמונופול בשוק משקאות הקולה; הרשות גם זימנה את החברה לשימוע והודיעה כי בכוונתה להטיל עליה קנס של 62 מיליון שקל. המבחן השני נוגע לרגולציה העתידה לחול על ענף המזון, ובראשה סימון מוצרים עתירי סוכר כדוגמת קולה בסימון אדום כמוצר מזיק. 

רוני קוברובסקי צילום: אוראל כהן

קוברובסקי הסתער על שני האתגרים בידיים חשופות. הוא לא היסס לקרוא תיגר על הממונה על ההגבלים, מיכל הלפרין, ולעתור לבג"ץ להקפאת הליך השימוע בטענה שרשות ההגבלים סירבה להעביר לחברה את כלל החומרים שבגינם הוחלט על העיצום הכספי, ושהזימון לשימוע לא היה מפורט דיו. שופטי בג"ץ דחו את הטענות ואף הטילו על החברה המרכזית הוצאות משפט של 10,000 שקל. ומה שגרוע מזה: הלפרין לא ספגה בלי להגיב. תגובתה של רשות ההגבלים לעתירה חשפה טפח מההתנהלות הכוחנית של החברה המרכזית, שלכאורה הפעילה נוהל שלפיו בתי עסק קיבלו שילוט מהחברה רק אם חתמו על הסכמי בלעדיות.

גם מול שר הבריאות יעקב ליצמן הובילה החברה המרכזית קו לוחמני, על רקע הקמפיין שהציג משקה קולה עם פקק אדום המזוהה עם המותג, כמזיק לבריאות. אף שעדיין לא נקבעו ההגבלות על פרסום מזון מזיק, היה ניתן לצפות שהחברה תנפיק קמפיינים מתונים יותר, ולא כאלה שפונים לבני נוער — אלא שזה בדיוק קהל היעד של קמפיין ה־Wow Tour שמוצג בחודשים האחרונים. קוברובסקי, אדם חזק ובעל השפעה, מאותת בצעדים אלה שהוא כאן כדי להישאר, ושאף אחד לא יחשוב לרגע לפגוע במפעל חייו.

נורית קדוש

כשהתותחים רועמים הפנסיות צומחות

מקום 63: גדי איזנקוט (57), הרמטכ"ל

השנה: התמודד עם פרשת הצוללות, שסיפקה הצצה לעומקי תקציב הביטחון

גדי איזנקוט הוא לא רק האיש המופקד על ביטחון ישראל, אלא גם האיש המופקד על התקציב הממשלתי הגדול ביותר שלה, 70.7 מיליארד שקל, וגם זה נכון רק לאוגוסט: הניסיון מלמד שלקראת חלוקת הכספים נוטה תקציב הביטחון לתפוח פתאום בגלל האיום התורן, ואיומים תורניים הרי לא חסר. בשבועות הקרובים, כשתידרש הממשלה לחלק את תקציב המעבר ל־2018 (מדובר בתקציב דו־שנתי ל־2018־2017), נראה אם יהפוך איזנקוט לרמטכ''ל הראשון שלא ידרוש תוספת. לפי שעה הסיכויים לכך נראים קלושים: לפי המספרים הרשמיים, תקציב הביטחון ברוטו צפוי לרדת ב־200 מיליון שקל ב־2018 (הנטו דווקא יעלה). זה דבר שעוד לא קרה.

גדי איזנקוט צילום: אוהד צויגנברג

איזנקוט הוא גם הקניין הגדול ביותר במשק. פרשת הצוללות סיפקה לציבור הצצה לתוך תיבת הפנדורה של תקציב הביטחון ואפשרה להבין באילו סכומי עתק מדובר: צוללת אחת היא שוות ערך לכיתות לימוד של עיר שלמה ולקיצור כל חופשת הקיץ, יחד. נכון שמשרד הביטחון הוא שחותם על הצ'ק, אבל צה''ל הוא שמזמין וקובע מה וכמה.

לאיזנקוט יש עוד כוח ייחודי לו: הוא מקפיץ פנסיות. לפי דוח מבקר המדינה ל־2016, עלתה הפעלת הקסם הזה למשלמי המיסים כמעט 3 מיליארד שקל, סכום עתק לכל הדעות, שנותב לאנשי הקבע. אותו דוח, אגב, קבע שצה"ל הטעה את החשבת הכללית הקודמת מיכל עבאדי־בויאנג'ו. נכון שביולי האחרון התפרסמו ידיעות ולפיהן יקטין איזנקוט את "תוספת הרמטכ"ל" לפנסיות של אנשי הקבע, אך במהרה התברר שהוא יחזיר לכיס אחד וייקח מכיס אחר: מסמך של ועדת תקציב הביטחון של הכנסת חשף כי תקציב גמלאות הקבע יעמוד על 7.85 מיליארד שקל השנה, גדול ב־88% לעומת 2009; עד 2018 צפויה העלייה לעומת 2009 להגיע לשיעור אסטרונומי של 96%.

אדריאן פילוט

אקזיט במקס

מקום 64: אורי מקס (40), מנכ"ל ומייסד רשת מקס (לשעבר מקס סטוק)

השנה: הפך את הישראלים למכורים

אורי מקס ושותפו אבן צ'ארלס ניומן סגרו את אקזיט חייהם ביוני האחרון, לאחר שקרן איפקס ישראל רכשה מידיהם 55% מאימפריית הדיסקאונט מקס סטוק, לפי שווי של 300 מיליון שקל. מקס אינו הראשון שפתח חנות ברוח "הכל בשקל" וגם ודאי אינו האחרון (בהשראת רשת מקס קמו מתחרות כמו הסטוק, זול סטוק ואחרות), אבל החריצות שלו ביצירת היצע שמתחלף בקצב מסחרר ונותן הרגשה של ביקור במחסני עלי אקספרס, הפכה את רשת החנויות שייסד לכת למכורים. בקבוצת הפייסבוק "מקס סטוק או לא להיות", שאינה מופעלת מטעם הרשת, חברים יותר מ־145 אלף איש.

אורי מקס צילום: ישראל יוסף

החריצות הזאת וההקפדה של מקס על ניהול רזה בנוסח עדות הדיסקאונט (הוא אינו מפרסם ואינו מפעיל מטה שמן) הן שמשכו את תשומת ליבה של איפקס, שחיפשה נקודת כניסה לקמעונאות. העניין הוא שבעסקה הזאת יש, לפחות על הנייר, ניגוד אינטרסים: רשת מקס נבנתה על מחירים תחרותיים, אבל איפקס מחפשת מקסום ערך, וככזו היא חשודה תמיד בכוונות להעלות מחירים. מקס, מצידו, בטוח שיצליח לשמור על הדנ"א של החברה.

מה הלאה? למקס וניומן יש חלומות על סניף ג'מבו בכרתים, קניון מציאות ענק שיהפוך למוקד ידוע לתיירות קניות, אבל החלום הפרוע־באמת שלהם הוא להפוך את מקס לאיקאה עולמית, ובשביל זה הם צריכים את אייפקס.

דיאנה בחור

בקניונים אי אפשר לפרק סחורה וללכת

מקום 65: משפחת גינדי

השנה: המשיכו בשיטות השיווק האגרסיביות, נתקלו בקשיים בנדל"ן המניב

השם גינדי הוא מותג דומיננטי בשוק הנדל"ן הישראלי, ובגלל עוצמתו רבים אינם מבחינים שמדובר בכמה חברות נדל"ן נפרדות שייסדו משפחותיהם של האחים אברהם, יגאל ומשה גינדי. בניו של משה הם בעלי השליטה (עם הגיסים שלהם) בגינדי השקעות הציבורית ומבעלי מגדלי גינדי הפרטית; ילדיו של יגאל הם בעלי גינדי החזקות הפרטית, ובניו של אברהם הם בעליה של חן ואיתי גינדי, גם היא פרטית. החברות של הגינדים אינן הגדולות או הוותיקות בענף, ואין להן את הפרויקטים הגדולים בארץ. הן נכללו ברשימה הזו הודות לשיטת השיווק האגרסיבית שהן מזוהות איתה, שהצליחה לגרום לאנשים לרכוש דירה מהר יותר מלהחליט על קניית סמארטפון. השיטה הזו נשענה על כנסים המוניים שעוררו תחושה שהדירות נחטפות, ועל הוצאה עצומה על פרסום. הבולטות התקשורתית פעלה גם לרעתה של המשפחה: כשבדצמבר 2013 קרסו מרפסות בפרויקט של גינדי השקעות בחדרה, במותג המשפחתי דבקה תדמית של ביצוע בינוני.

משפחת גינדי צילום: אוראל כהן

השנה האחרונה עמדה בסימן הקשיים בפעילות הנדל"ן המניב של שתי החברות הגדולות של הגינדים. גינדי החזקות מתקשה להביא את מתחם שרונה מרקט להצלחה, וגם מבצע הנחות שהציעה החברה לא הניב תוצאות. בצד המגורים החברה ממשיכה בפעילות חזקה, וביולי מכרה 354 דירות בפרויקט ברחובות בתוך שבע שעות. במאי הגישה החברה הצעת רכש לאפריקה מגורים, שמחזיקי האג"ח שלה מנהלים הליך למכירתה.

גם בגינדי השקעות לא מלקקים דבש: במרץ האחרון פתחה החברה את TLV פאשן מול, במתחם השוק הסיטונאי בתל אביב, אבל הוא סובל מתנועת לקוחות דלילה מהצפוי. ביולי האחרון החלו המשקיעים לחשוש שהיא לא תעמוד בהחזר החוב ששימש למימון הקמת הקניון, והאג"ח של החברה החלו לצלול. הבעלים הזרימו כסף לחברה כדי להרגיע את המשקיעים.

אמיתי גזית

ממשיכה להתמגן

מקום 66: דנה עזריאלי (50), יו"ר ובעלי קבוצת עזריאלי

השנה: ביססה את פעילות הדיור המוגן, ונכנסה לקמעונאות דיגיטל

בשלוש השנים שחלפו מאז נכנסה דנה עזריאלי לנעלי אביה כיו"ר קבוצת הנדל"ן הגדולה בישראל היא הצעידה את החברה למחוזות חדשים. אבל עם כל הכבוד לפעילות הקניונים, מנוע הצמיחה שבו מיקדה עזריאלי את תשומת הלב הוא תחום הדיור המוגן. בקבוצה סימנו את התחום ב־2014, כשרשות ההגבלים העסקיים החלה להקשות עליה לרכוש קניונים מתחרים באזורים שבהם היא פעילה. ב־2015 רכשה הקבוצה את בית הדיור המוגן פאלאס ברחוב ויצמן בתל־אביב תמורת 270 מיליון שקל; במרץ 2016 הרחיבה פעילות בתחום ורכשה גם את אחוזת בית ברעננה תמורת 55 מיליון שקל. במקביל היא מקדמת פרויקטים נוספים בתחום הדיור המוגן בראשון לציון, מודיעין ולהבים. עזריאלי שואפת להפוך את התחום לנגיש יותר לאוכלוסיות רחבות, ולהגיע בשנים הקרובות לתשואה של 9% על הפעילות בבתי הדיור שרכשה. במקומות שבהם הדבר אפשרי הקבוצה שואפת להקים בתי דיור מוגן מעל מרכזים מסחריים שבבעלותה — מה שיחסוך לה ברכישת קרקעות, וגם יביא את האוכלוסייה המבוגרת לקניונים של הקבוצה.

דנה עזריאלי צילום: עמית שעל

יעד נוסף שבו מיקדה עזריאלי את תשומת הלב היה הדיגיטל. התחרות בענף הקניונים, והירידה בפדיונות השוכרים, מקשות על הקבוצות להעלות את דמי השכירות. עזריאלי לא חיכתה שימשכו לה את השטיח מתחת לרגליים, ומיהרה להיכנס לתחום הקניונים הווירטואליים: הקבוצה רכשה בשנה האחרונה את אתר המכירות buy2 מאביב רפואה, בעסקה שהתמורה הכוללת שלה היא כ־80 מיליון שקל, והקימה על הפלטפורמה שלו קניון וירטואלי ששמו עזריאלי.קום.

אורנה יפת

המגדל הראשון שלי

מקום 67: ליאורה עופר (63), בעלת השליטה בעופר השקעות, יו"ר מליסרון, דירקטורית בבנק מזרחי טפחות

השנה: צחצחה חרבות עם עזריאלי בשרונה, וקידמה בשקט רב את הקניות המקוונות

ליאורה עופר, אחת הנשים החזקות והמשפיעות במשק, היא בעלת השליטה בעופר השקעות, ודרכה במליסרון, קבוצת הנדל"ן בעלת מספר הקניונים הגדול בישראל: 25 נכסים מניבים בשטח של 693 אלף מ"ר. מלבד קניונים מליסרון מחזיקה גם במרכזי מסחר ובפארקי משרדים לתעשיית ההייטק.

בשנה החולפת רכשה מליסרון, בהובלת המנכ"ל אבי לוי, את חלקו של שותפה אלי להב בגרנד קניון באר שבע, בתמורה ל־143 מיליון שקל. היא גם הגדילה את חלקה בפארק ההייטק עופר פתח תקווה ל־74%, עם רכישת 24% מהמניות תמורת כ־192 מיליון שקל. בסוף 2015 ביצעה מליסרון עסקת ענק כשזכתה (יחד עם אפריקה ישראל) במכרז על מגרש של 13 דונם בקריה בתל אביב, לאחר שהציעו כ־580 מיליון שקל. מליסרון תקים על המגרש את "מגדל שרונה", הגבוה ביותר במתחם. בכך מליסרון נכנסת לאזור שבו פועלת מתחרתה עזריאלי — עד היום, באין מפריע.

ליאורה עופר צילום: ורדי כהנא

בשנה האחרונה נמצאת מליסרון בעין הסערה בעקבות הבחירה לצאת נגד מתחרותיה הגדולות, קבוצות הנדל"ן עזריאלי וביג. שתי האחרונות הצטרפו למגמה המתחזקת של חברות נדל"ן שמקימות קניונים וירטואליים (עזריאלי עם עזריאלי.קום, ביג עובדת על פלטפורמה להקמת ביג פלוס), ובכך הן נהפכות לסוג של קמעונאיות המתחרות בשוכרים שמשלמים להן דמי שכירות בקניונים. בכירי מליסרון, בתגובה, תפסו את הצד של השוכרים. אלא שמליסרון השיקה לפני כשנה מועדון לקוחות דיגיטלי ששמו My Ofer. נראה כי על אף הניסיונות להתעלם ממגמת הקניות המקוונות, הקבוצה נערכת גם ליום שאחרי.

אורנה יפת

שואף לצמרת

מקום 68: שרגא ברוש (64), נשיא התאחדות התעשיינים

השנה: גילה פייסנות כלפי כחלון 

לא ברור כמה זמן יישאר שרגא ברוש בתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים. ברוש מעולם לא הסתיר שהוא רואה בעצמו איש ציבור שחורג מהגבולות הצרים המטרידים תעשיינים. בעבר כיהן בתפקיד יו"ר מועצת שירות התעסוקה, היה חבר מועצת עיריית רמת גן מטעם הליכוד וגם שקל להתמודד על תפקיד ראש העירייה. ולכן לא מן הנמנע שהוא כבר מתכונן לבחירות הבאות, שאולי יוקדמו. שמו של ברוש כבר נקשר בשלל מפלגות — מכולנו ועד ישראל ביתנו.

אבל עד אז, ובמשך תקופה ארוכה, נמצאים ברוש והתעשיינים במגננה. משרד הבריאות סוגר את הפרטים האחרונים ברפורמת סימון מוצרי המזון, והיא תפגע ביצרניות הגדולות; חיפה כימיקלים צפון על סף סגירה; השקל החזק גורם ליצואנים להזיע ועוד.

שרגא ברוש צילום: עמית מגל

ככלל, בקדנציה הנוכחית שלו ברוש הרבה יותר פייסן מבקדנציה הקודמת, בין 2005 ל־2012, אז נקלע שוב ושוב לעימותים עם שר האוצר רוני בר און ושר האוצר יובל שטייניץ, ובכלל זה אמירות כמו "שר האוצר לא מתפקד" ו"אולי כדאי לייבא שר אוצר מחו"ל".

אף שיש לברוש ביקורת גם על שר האוצר הנוכחי משה כחלון, הוא שומר על רגיעה יחסית ביחסים איתו. מדוע? אולי זה הרצון להשתלב ברשימה של כחלון, אולי זו התקווה שכחלון יביא בשורה לתעשייה במסגרת תוכנית "נטו לתעשייה" שהוא אמור לפרסם (ושתהווה הישג משמעותי מבחינת ברוש), ואולי משהו אחר. אבל כששטייניץ עודד יבוא מקביל של מוצרי מזון, קרא לו ברוש פופוליסט. כשכחלון עושה את זה, דום שתיקה מצידו של נשיא ההתאחדות.

מיקי פלד

אי.די.בי הבריאה, אבל יש אתגרים לפניה

מקום 69: אדוארדו אלשטיין (57), בעל השליטה באי.די.בי

השנה: החזיר לחיים את הקבוצה השוקעת

השנה הזו היתה משמעותית לאדוארדו אלשטיין, בעל השליטה באי.די.בי.

במהלכה הוא הצליח לייצב את מצבה הפיננסי של קבוצת ההחזקות הממונפת. מאז נכנס עם מוטי בן משה לשליטה בקבוצה, במאי 2014, זרמו מים רבים בנהר: השותפות עם בן משה התפרקה, ואלשטיין השקיע בחברה 2 מיליארד שקל — והיה מי שכבר הספיד את הכסף.

אדוארדו אלשטיין צילום: עמית שעל

ואולם אלשטיין — איש עסקים מחוספס שצבר את ניסיונו במציאות הכלכלית הקשוחה של דרום אמריקה ונחשב למומחה להבראת חברות — הצליח לעשות את הבלתי ייאמן, כמעט, ואי.די.בי החלה לצוף מעל המים. נקודת ציון חשובה היתה ביולי האחרון, אז הצליחה אי.די.בי לגייס סכום של כ־600 מיליון שקל באיגרות חוב. ההנפקה זכתה לביקושים גבוהים של יותר ממיליארד שקל, לא טריוויאלי לקבוצה שרק לפני שנה וחצי סבלה מחשש ממשי לחדלות פירעון.

כעת עומדים על הפרק שני מהלכים גדולים. הראשון הוא מכירת דיסקונט השקעות מבעלות אי.די.בי לחברה פרטית של אלשטיין. מהלך זה נועד, בין היתר, לסייע לקבוצה לעמוד בדרישות ועדת הריכוזיות הממשלתית ולצמצם את השכבות בפירמידה. דיסקונט השקעות מחזיקה בסלקום, בנכסים ובניין ובשופרסל.

המהלך השני הוא מציאת פתרון למכירת כלל ביטוח. חברת הביטוח היא הנכס החשוב ביותר באי.די.בי, אלא שאלשטיין אינו שולט בה; מניות השליטה בה מופקדות בידי הנאמן משה טרי, לשעבר יו"ר רשות ניירות ערך. את טרי מינה לתפקיד, באוגוסט 2013, המפקח על הביטוח אז עודד שריג שנטל את השליטה בחברה מידי נוחי דנקנר, שהיה אז בעל השליטה באי.די.בי. באותה תקופה התנהלו מאבקי שליטה על אי.די.בי בין דנקנר ובין גורמים שניסו לרכוש אותה, ובהם אלשטיין.

שריג ביקש לנתק את כלל, שהיתה אז חברה גדולה ויציבה, ממאבקי השליטה האלה. הוא הדגיש שמדובר במהלך זמני וטרי יקבל את כל הסמכויות כנאמן. המהלך הזמני נמשך כבר ארבע שנים, ובמהלכן לא נתן משרד האוצר היתר שליטה לאלשטיין.

אלי שמעוני

חבילה הגיעה, סוף סוף

מקום 70: דני גולדשטיין (64), מנכ"ל דואר ישראל

השנה: השי מרלו"ג חדש, פיתח את ערוצי הדיגיטל, התמודד עם צמיחה במספר החבילות

לפני שנתיים וחצי, איש לא היה מדמיין שמנכ"ל הדואר עשוי להיכנס לרשימה המכובדת הזו. דואר ישראל היה אז בדיחה עצובה מאוד: פריחת המסחר המקוון הפילה על החברה עומס עצום, שבדואר לא טרחו להתכונן אליו. החברה כמעט קרסה לוגיסטית, והגיעה כפסע מחדלות פירעון. באוצר ובמשרד התקשורת קידמו תוכנית הבראה שתכלול צמצומים של 1,400 תקנים (שנמצאת עדיין בעיצומה), אבל גם בזה לא היה די. השירות והתדמית של הדואר היו על הקרשים. ואז הגיע גולדשטיין, מי שהיה מנכ"ל מכון התקנים וקודם לכן מנכ"ל תדיראן מוצרי צריכה. גולדשטיין רואה בדואר את תפקיד חייו.

דני גולדשטיין צילום: עמית מנגל

אם ב־2006 מסר הדואר 18 מיליון חבילות, ב־2016 הוא מסר 52 מיליון חבילות, והצפי הוא שעד סוף 2017 המספר יגדל ל־60 מיליון חבילות, רובן מחו"ל. גולדשטיין הבין שכדי להתמודד עם נפח הפעילות האדיר הזה עליו לערוך שינויים מהותיים בשרשרת החלוקה, שנמשכת מנחיתת החבילות בישראל ועד להגעתן ללקוח. בסוף אפריל 2017 נפתח במודיעין מרכז סחר מקוון לקליטה ומיון של יותר מ־100 מיליון חבילות בשנה. גם מהפכת הדיגיטציה נכנסה לדואר ישראל. גולדשטיין דאג לפתוח ערוצים דיגיטליים כמו זימון תורים באפליקציה או באתר, וקבלת סמס על הגעת חבילה; על פי נתוני הדואר, כ־60% מהאנשים מגיעים לאסוף את החבילות בתוך שלוש שעות מקבלת סמס. בתוך כך נפתחו קרוב ל־400 מרכזי מסירת חבילות בשיתוף רשתות כמו שופרסל ועזריאלי ועסקים קטנים, וכיום 800 אלף איש מקבלים את החבילות מחוץ לסניפי הדואר.

למרות השינויים לגולדשטיין יש עוד דרך ארוכה לעשות בתחום השירות ומוניטין החברה. עליה לשפר את נראות הסניפים, להשקיע בטכנולוגיה ובהדרכות, ובעיקר לטפל בתדמית המיושנת והמסורבלת.

אביב גוטר

האיש ששכלל את הרגולציה

מקום 71: יצחק כהן (65), סגן שר האוצר

השנה: הפך את אגף שוק ההון לרשות עצמאית

לתפקיד סגן שר יצא מוניטין רע, ובצדק. לרוב מדובר בח"כ שהפעיל לחץ כדי לקבל תואר מכובד של סגן שר. סגן שר האוצר, יצחק כהן, הוא דווקא הדוגמה ההפוכה לכך: הוא מכהן בפעם השלישית כסגן שר, ובין הקדנציות, כשבילתה ש"ס באופוזיציה, כיהן כיו"ר ועדת המשנה לשוק ההון בוועדת הכספים — כך שבמידה רבה הוא בקיא ברזי הרגולציה על שוק ההון יותר מרבים מהפקידים המקצועיים. כיום הוא נחשב איש מקצוע יותר מפוליטיקאי.

בסוף 2016 הצליח כהן להפוך את אגף שוק ההון לרשות עצמאית — אולי ההישג הגדול ביותר מבחינתו. המטרה היתה להרחיק את ההשפעות והלחצים הפוליטיים מהרגולציה על הגופים המוסדיים, שמחזיקים כ־1.4 מיליארד שקל של הפנסיות שלנו.

יצחק כהן צילום: גדי קבלו

האתגר הנוכחי שמקדם כעת כהן הוא התמודדות עם עודף רגולציה פיננסית. אמנם הממשלה קיבלה החלטה בנושא הפחתת הרגולציה כבר ב־2014, אבל בכל הנוגע לתחום הפיננסים, הרגולציה רק הלכה והכבידה על החברות. כהן מדגיש בכל הזדמנות שלא מדובר בצמצום של הרגולציה, שעלול לפגוע בציבור, אלא במעבר מפצצת מצרר לרובה צלפים: לכוון לאן שצריך, ולא להכביד סתם על הגופים שמשיתים עלינו את ההוצאות העודפות של מחלקות הרגולציה הגדלות.

היחסים בין כחלון לכהן טובים. כהן מקפיד להעניק את הקרדיט העיקרי לכחלון. כחלון, מצדו, מקפיד לכלול את כהן בכל מסיבת עיתונאים משמעותית — אולי משום שהם לא מתחרים על אותם מצביעים, ואולי מפני שלכהן אין פריימריז להתמודד בהם.

עמרי מילמן

ניהול חברת ענק זה לא פיקניק

מקום 72: שלמה אליהו (81), בעל השליטה במגדל

השנה: מנהל כספי הציבור מהגדולים בישראל, שמנהל מאבק בלתי פוסק עם הרגולטורית

לפני חמש שנים סגר שלמה אליהו מעגל: מי שהתחיל את דרכו המקצועית כנער שליח במגדל נהפך לבעל השליטה בחברה, שנעשתה לאחת השחקניות החזקות בשוק הפנסיה. מגדל מנהלת כיום כ־200 מיליארד שקל, מחזיקה בפעילות ביטוח החיים (וביטוחי המנהלים) הגדולה בישראל ובקרן הפנסיה מקפת, השנייה בגודלה בישראל, ומעסיקה מעל ל־4,000 עובדים בשירותם של כ־2 מיליון לקוחות.

שלמה אליהו צילום: עמית שעל

העניין הוא שכדי לרכוש את מגדל נזקק אליהו להלוואות, וכדי להחזיר אותן הוא נזקק לדיבידנדים ממגדל. אלא שהמפקחת על הביטוח ושוק ההון, דורית סלינגר, ביקשה להשית על חברות הביטוח דרישות חדשות ומחמירות שיקשו עליהן לחלק דיבידנד. אליהו, שנקלע השנה למצוקה תזרימית בגלל ההלוואות ההן, עלה על מסלול התנגשות עם סלינגר: הוא יצא למאבק וגייס שורת ח"כים שלחצו עליה לשנות את מתווה היישום של הדרישות כך שמגדל תוכל לחלק דיבידנדים. כשסלינגר התעקשה שדרישות ההון החדשות נועדו לדאוג ליציבות חברות הביטוח, אליהו הציג אותה כרגולטורית נוקשה שלא אוהבת אנשי עסקים מצליחים, ורמז שדרישות ההון החדשות יחייבו ייקור תעריפים. תיווך של ועדת הכספים של הכנסת הביא את הצדדים לפשרה, אך כזו שעדיין מקשה על אליהו למשוך דיבידנדים בקרוב.

זו אינה ההתנגשות הראשונה של שני אלה. ב־2015 דרשה סלינגר לפסול את מינויו של פרופ' עודד שריג, המפקח שקדם לה, ליו"ר מגדל, בטענה שהכשיר את רכישת השליטה על ידי אליהו. המאבק ההוא הוביל למינויו של שריג ליו"ר החברה־האם מגדל אחזקות, ולעזיבתו את התפקיד כעבור זמן קצר. ב־2016 סלינגר דחפה גם חקיקה שלא תאפשר לבנו של אליהו, עופר, לכהן כמנכ"ל מגדל ביטוח כל עוד אביו יושב בדירקטוריון החברה המפקח עליו; חקיקה זו טרם הושלמה.

ההתנגשויות לא עשו חסד עם מגדל, שתחת בעלותו של תאגיד ג'נרלי נחשבה בית מרקחת במונחי ממשל תאגידי. אליהו לא היה צריך את כאב הראש: עד לרכישת מגדל הוא החזיק באליהו ביטוח הפרטית ויכול היה לנוח. אלא שהוא רצה, לדבריו, להותיר לילדיו נכס שנתון לפיקוח רגולטורי, ולפיכך יישאר יציב לעד.

בינתיים כאמור, תחת שליטת אליהו השתנתה מגדל: מנהלים רבים עזבו, והאסטרטגיה והפוקוס הניהולי השתנו, כשהמאבקים המתוקשרים מול הפיקוח לא עזרו למוניטין של החברה. בדרך היא אותגרה בתחרות שהותנעה אף היא מצדה של סלינגר — למשל בתחום הפנסיה, עם הקמת קרנות פנסיה מוזלות שמתחרות במקפת של מגדל, איחוד חשבונות פנסיה רדומים, או בהתנעת תחרות בתחום ביטוחי הרכב. יהיה זה מעניין לראות כיצד יובילו אליהו וילדיו את מגדל בשנים הקרובות, ואם יצליחו להחזיר אותה לימי תהילתה.

רחלי בינדמן

עברו לארץ לעולם לא

מקום 73: פורשי הגופים הפיננסיים

השנה: עברו לקרנות הגידור ושחררו את עצמם ממגבלות

מגבלת חוק שכר הבכירים בגופים הפיננסיים, בשילוב עם הרגולציה המתהדקת, דחפו השנה מנהלי השקעות רבים לעשות לביתם — כלומר, להקים קרן גידור או להצטרף לאחת כזו. אילן רוקח, שעבר לאחרונה מפסגות לקרן נוקד, הוא השם האחרון ברשימה שכוללת בין היתר את יניב צלאל ממיטב־דש (כיום בקלירמארק), אמיר הסל מהראל ביטוח (כיום בקרן ארבל), שי יצחקי מהפניקס ושלומי ברכה מפסגות (שניהם בקרן נוקד): כולם מנהלים שהביאו ערך לחוסכים, אבל העדיפו לעזוב את הגופים המפוקחים שבהם עבדו לטובת פעילות פרטית, חופשייה מרגולציה, מתקרות שכר ומוועדות השקעה עם דירקטורים טורדניים. אם בגופים הפיננסיים הוגבלה עלות שכרם ל־2.5 מיליון שקל בשנה, בקרנות הגידור הם יכולים להרוויח פי שלושה ואף פי ארבעה, ושכרם מבוסס בחלקו על הצלחה. וזה לא הכל: בקרנות הגידור, מעבר לדמי הניהול השוטפים, המנהל שותף עם המשקיעים בנתח נאה (לרוב 20%) מרווחי ההשקעה. את שכרם מממנים בעקיפין אותם חוסכים לפנסיה, שכן הגופים המוסדיים הם המשקיעים העיקריים בקרנות אלו.

מימין: אילן רוקח, שי יצחקי, אמיר הסל ושלומי ברכה

אך זו לא רק שאלה של כסף. הפיקוח ההדוק לא פעם כובל את ידי מנהלי ההשקעות בגופים הפיננסיים, וכל השקעה מהותית שלהם חייבת לעבור פרוצדורת אישורים. בעולם קרנות הגידור מנהלי ההשקעות שאוהבים לנהל כסף יכולים לעשות זאת עם הרבה פחות ביורוקרטיה.

רחלי בינדמן

שובו של הדוב

מקום 74: ולדימיר פוטין (64), נשיא רוסיה

השנה: הוביל את הפוליטיקה האמריקאית לכאוס, בחש בענייניה של אירופה והחזיר את רוסיה להיות כוח משמעותי בזירה הבינלאומית

הרפואה הפלסטית הופכת את מבטו לקפוא יותר ויותר — אבל ולדימיר פוטין ודאי חייך הרבה בשנה האחרונה. ההתערבות של הקרמלין בבחירות בארה"ב היתה הצלחה מסחררת: המועמד שלו ניצח, ובגבעת הקפיטול בוושינגטון מתמודדים עם המשבר החוקתי והפוליטי הקשה זה יותר מ־40 שנה. הממשל כולו פועל בצל הגילויים על הקשרים של הנשיא טראמפ עם הקרמלין, והשסעים שמוסקבה שקדה עליהם לא ניתנים להסתרה. היו גם הפסדים. הכאוס שאחרי ניצחון טראמפ הפך את הדמוקרטיות המערביות לעירניות יותר לניסיונות של רוסיה לערער את יציבותן.

ולדימיר פוטין צילום: רויטרס

כך או כך, יותר משני עשורים אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי, רוסיה שבה להיות כוח משפיע משמעותי בזירה הבינלאומית. ההישג של פוטין הגיע למרות הסנקציות המערביות, הכלכלה החלשה וחוסר התפקוד הכללי של המדינה.

כשהפך לנשיא בשנת 2000 פוטין הוביל מדיניות פתוחה יחסית כלפי המערב, ולא פספס אף הזדמנות לציין את מחויבותו לדמוקרטיה ולביצוע רפורמות ברוסיה. המאבק שלו באוליגרכים שרכשו את החברות הממשלתיות של ברית המועצות במחירים מצחיקים סייע גם הוא לתדמית. בכל אותו הזמן פעלו פוטין ואנשיו להעביר את אותן חברות לרשותם ולרשות מקורביהם.

כשפוטין הריץ בבחירות לנשיאות ב־2008 את יד ימינו דימיטרי מדבדב, ועבר לכהן כראש ממשלה תחתיו כדי ליצור מראית עין דמוקרטית, ממשל אובמה והאיחוד האירופי בלעו את הצפרדע כל עוד רוסיה הבטיחה להתעסק בענייניה שלה. בכל אותו הזמן, נבנה ברוסיה משטר סמכותני באמצעים שאפיינו את השלטון הסובייטי ואת הקג"ב: השיטות הישנות להפצת דיסאינפורמציה לבשו צורה חדשה ברשתות החברתיות ובערוצי תקשורת במימון הקרמלין. המהפכה באוקראינה והפלישה לחצי האי קרים שימשו ככלי לערער את יציבות הדמוקרטיות המערביות.

כדי לשמור על שקט במדינה במשבר כלכלי מתמשך, עם פערים חברתיים עצומים, פוטין ניצל את חולשות הדמוקרטיות כדי לשנות את המציאות בהן, לפגוע בתדמיתן ולעשות את רוסיה גדולה שוב.

רן אברמסון

ביסס את מעמדו באגרסיביות

מקום 75: רג'פ טאיפ ארדואן (63), נשיא טורקיה

השנה: ביצר את שלטונו במשאל עם, ניהל ציד מכשפות פוליטי אלים, וייצב את הכלכלה הטורקית

מאז עלתה מפלגתו האסלאמיסטית של רֵגֵ'פּ טאיפּ אֶרדוֹאן לשלטון בטורקיה, לפני 15 שנים, הוא ניסה לשנות את פניה של המדינה החילונית. בשנה האחרונה הוא הוכיח עד כמה הוא רציני: ניסיון ההפיכה הכושל נגדו ביולי 2016 שחרר מארדואן ומאנשיו את כל המעצורים, והתגובה האלימה שלו מעמידה בסימן שאלה גדול את המשך מאפייניה הדמוקרטיים של טורקיה. מאז אותו לילה נעצרו לפחות 60 אלף בני אדם שנחשדו בתמיכה בקושרים ובגורמי אופוזיציה, ועוד אלפי פעילים פוליטים, עיתונאים ואנשי עסקים נמלטו מהמדינה.

רג'פ טאיפ ארדואן צילום: איי אף פי

באפריל זכה ארדואן במשאל עם מכריע והפך את טורקיה לנשיאות אקזקיוטיבית, ובכך ביצר את מעמדו. ההישג חידד את הדילמה הגוברת של טורקיה: הניצחון הושג ברוב דחוק (51% מול 49%) שמדגיש את הקרע בחברה הטורקית ואת האש שארדואן מושך מקרב חלקים נרחבים בחברה.

למרות השסע החברתי, ארדואן יכול לשאוב עידוד מביצועי המשק הטורקי, שמגלה סימני התאוששות לאחר השנה הקשה שחווה אשתקד. 2016 היתה שנה שחורה לכלכלה הטורקית, ובה אינפלציה גואה ומטבע שהלך ונחלש. רפורמות שהנהיגה ממשלתו של ארדואן, ובכלל זה קיצוץ במיסים והגדלת תקציבים, יצבו את המצב ושימשו גורם המפתח לצמיחה.

דורון פסקין

אפוקליפסה, אולי כבר ב־2017

מקום 76: קים ג'ונג און (33), מנהיג צפון קוריאה

השנה: משחק במשחקי מלחמה עם ארה"ב

בחצי המאה האחרונה התרגל העולם לאיומים האפוקליפטיים היוצאים מצפון קוריאה, אבל אלה הפכו מוחשיים יותר תחת שלטונו של קים ג'ונג־און, השליט העליון של הדיקטטורה המבודדת מאז 2012. איש לא בטוח מתי בדיוק נולד (כנראה 1984) ואם הוליד שניים או שלושה ילדים מאז נישא. מה שידוע בוודאות הוא שבזמן שלטונו הגבירה צפון קוריאה את איומי המלחמה, ניסויי הטילים, והניסויים הגרעיניים. ההתכתשות בין צפון קוריאה וארצות הברית הפכה לעניין יומיומי ומערערת את שלוותן של כל מדינות האזור, מיפן ועד קוריאה הדרומית.

קים ג'ונג און צילום: איי פי

אבל צפון קוריאה התחזקה השנה לא רק צבאית, אלא גם כלכלית. קצב הצמיחה שלה ב־2016, כ־3.9% (הערכה של דרום קוריאה; צפון קוריאה אינה מפרסמת נתונים כלכליים), הוא המהיר ביותר שלה זה 17 שנה — וזאת חרף הבידוד שהיא שרויה בו עקב סנקציות שהשית עליה האו"ם ב־2006. הנתונים משקפים את אוזלת ידו של המערב, המתאמץ לחסום את גישתה של צפון קוריאה למטבע חוץ: קים עוקף את הסנקציות בדרכים עקלקלות ומזרים מטבע קשה למדינה באמצעות סוכנים זרים, שדרכם נמכרים סמים, נשק וסחורות מזויפות. כמיליארד דולר נוספים זורמים לקופת המדינה בכל שנה מיצוא של פועלים.

המשטר של קים שרד בצורת ורעב כבד, ויוכל להסתכן בהידוק המצור הכלכלי על המדינה. עם זאת, הסיכון שקים לא ייקח בשום מחיר הוא לסיים את דרכו כמו סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, שוויתרו על תוכניות הגרעין ושילמו בחייהם. משום כך, הכרזתו של דונלד טראמפ כי צפון קוריאה היא האיום היחיד הגדול ביותר על ארצות הברית והעולם, ורוחות המלחמה המנשבות מפיונגיאנג מדאיגות מאוד, ומסיבה מוצדקת.

תמר טוניק

הסהר השיעי-איראני העולה

מקום 77: קאסם סולימאני (60), מפקד פעולות החוץ של משמרות המהפכה האיראניות

השנה: התקרב לישראל

ההערכות כי איראן וגרורותיה ימלאו את החלל שמותירים אנשי דאעש בעיראק ובסוריה, ובכלל זה בחזית רמת הגולן, הן הוכחה להישגו הענק של קאסם סולימאני. חאג' קאסם, כמו שהוא מכונה בפי מקורביו, מוגדר רשמית בתור מפקד "גיס אלקודס" במשמרות המהפכה, הזרוע המבצעית של משטר האייתולות בחו"ל. סולימאני נהפך לסמל ולאחת הדמויות המוכרות והנערצות בקרב תומכי המשטר האיראני, ויש המעריכים כי בעתיד יתמודד על תפקיד נשיא המדינה.

בשלוש השנים האחרונות סולימאני מנהל את המערכה נגד דאעש בעיראק ובסוריה, כדי להרחיב את השפעת טהראן באמצעות מה שמכונה "הסהר השיעי". הוא עומד גם בראש המאמצים לשנות את המבנה הדמוגרפי בסוריה לטובת תומכי משטרו של הנשיא אסד. סולימאני הוא שיזם את העצמתו של ארגון חיזבאללה בלבנון ואת הפיכתו לכוח הפוליטי המשמעותי ביותר בארץ הארזים.

סולימאני השתתף בעימות המתרחב במשטר האיראני בין הממסד הדתי־שמרני ובין הנשיא חסן רוחאני הדוגל בקו "מתון" ממנו. הוויכוח נסב, בין השאר, על השתלטות משמרות המהפכה על כלכלת איראן וחוסר יכולתו של הנשיא לבצע רפורמות משמעותיות.

במשך שנים טען המשטר כי מצוקות העם האיראני נובעות מהסנקציות המערביות. ואולם הדשדוש של המשק בשל תחלואיו המבניים בשנתיים האחרונות מוכיח כי הטענה הזאת שגויה. כלכלת איראן זקוקה לשינוי, וגם הצלחותיו של סולימאני בשדה הקרב אינן עוזרות לאיראני הפשוט והעני.

דורון פסקין

הנסיך האנרגטי של הממלכה השמרנית

מקום 78: מוחמד בן סלמאן (32), יורש העצר ושר ההגנה הסעודי

השנה: הסתבך במלחמת התשה בתימן, התמודד עם צניחת מחירי הנפט, הכניס דור חדש לפוליטיקה השמרנית

הנסיך מוחמד, בנו של סלמאן מלך סעודיה, רק בן 32 אך כבר נחשב לדמות מפתח בפוליטיקה המזרח־תיכונית, ומעורר תקוות גם בירושלים שסוף־סוף קם לישראל שותף אינטרסים אמיתי בריאד. בשנתיים שחלפו מאז שאביו הקשיש עלה לכס המלוכה (בגיל 79), הנסיך הצעיר הצליח לרכז בידיו עוצמות אדירות, שסוללות את דרכו להפוך למלך הצעיר בתולדות הממלכה השמרנית.

מוחמד בן סלמאן צילום: איי אף פי

בתפקידו כשר הביטחון הוא הספיק להסתבך במלחמת התשה בתימן, שמקיזה את דם חיילי הצבא הסעודי ומדלדלת את הקופה הלאומית. הבוץ התימני שבו שקועה סעודיה מול בני בריתה של איראן, האויבת הגדולה, מחלחל לתוך הממלכה עם טפטופי סקאדים והתנגשויות לאורך הגבול הדרומי, דבר המעורר זעם ציבורי. גם יוזמת "הכרזת המלחמה" על השכנה הסוררת קטאר והעיצומים שננקטו כנגדה לא התקבלו באהדה.

בתחום הכלכלי, סעודיה והנהגתה מתמודדות עם אתגר אדיר. שנים של הכנסות מט"ח גבוהות, הודות להסתמכות על הנפט, כיסו על בעיות היסוד במשק הסעודי, וכשמחירי הנפט קרסו נחשפו עוני, אבטלה של יותר מ־12%, ומשבר דיור הולך ומחריף. הקפאת פרויקטים ממשלתיים הביאה לקריסת חברות קבלנות מובילות, לפיטורים ולהלנת שכר. כדי להתמודד עם המשבר הזה מוחמד מוביל תוכנית אסטרטגיה כלכלית שאפתנית, "חזון 2030", שתמציתה הפסקת ההסתמכות על ייצוא הנפט ויצירת מקורות הכנסה נוספים, בין היתר באמצעות פרויקטים גרנדיוזיים — ובמקביל הטלת מיסים, קיצוץ במשכורות והטבות ויישום צעדי צנע. גם כאן, כמו בביטחון, התוכנית נתקלת בסקפטיות ובתסיסה חברתית, שעוררה אי־נחת במשפחת המלוכה ואילצה את מוחמד להתקפל ולבטל חלק מהגזירות הכלכליות.

דורון פסקין

הרפורמטור

מקום 79: נרנדרה מודי (66), ראש ממשלת הודו

השנה: השיק רפורמות רחבות היקף במיסוי ובאמצעים המוניטריים 

במאי השנה החל נרנדרה מודי את השנה הרביעית לכהונתו כראש ממשלת הודו (מתוך החמש הקצובות לו). עם כניסתו לתפקיד ב־2014 הבטיח מודי רפורמות כלכליות נרחבות ל־1.3 מיליארד ההודים, ובכלל זה שיפור סביבת העסקים, שליטה באינפלציה, בגירעון הפיסקאלי ובגירעון הסחר, וגם יצירת 10 מיליון משרות והחייאת ענף הייצור. אף כי הצליח ברבות ממשימותיו, הייצור עדיין נמצא בהאטה, ושוק התעסוקה, הוסיף רק 1.5 מיליון משרות.

עם זאת הצליח מודי להוציא אל הפועל את הרפורמה הנרחבת ביותר במערכת המס ההודית מאז קיבלה המדינה את עצמאותה לפני 70 שנה: מס הסחורות והשירותים האחיד, שנכנס לתוקפו בתחילת יולי ונועד לאחד את 17 מחוזות המס השונים לשוק אחד. בעתיד צפוי המס המאוחד להוריד את היקפי השוחד שרווחו ולחלק מחדש את נטל המיסוי, כך שיתפזר באופן שווה בין ענפי הייצור והשירותים.

נרנדרה מודי צילום: איי פי

עוד קודם לכן, בנובמבר 2016, הניע מודי רפורמה אחרת: ביטולם של שטרות 500 ו־1,000 רופי מהיום להיום, כדי לצמצם את השימוש במזומן ולהיאבק בהתחמקויות ממס, בהלבנת כספים ובזיוף שטרות. מי שרצה לממש את ערכם של השטרות שבידיו נאלץ להפקיד אותם בבנק — ובדרך זו להצהיר על הכנסות ולשלם עליהן מס. בתום 50 הימים שהוקצבו לעניין הופקדו בבנקים בהודו 220 מיליארד דולר. אולם הרפורמה הזאת נחלה הצלחה מוגבלת, בגלל הערכות שלפיהן 98% מהכסף השחור בהודו מושקע בנדל"ן או בזהב או מוזרם אל מחוץ למדינה.

על כל אלה מעיבים מחפשי העבודה החדשים, שמספרם עומד על כמעט מיליון בחודש, ומחכים כי מודי יגשים את הבטחת הבחירות. על פי נתוני הבנק העולמי, הודו יצרה משרות בהיקף שווה ערך ל־0.9% מכלל האוכלוסייה הבוגרת בשנים 2005–2012, וגם הנתון העגום הזה משקף בעיה אקוטית לא פחות: את רוב המשרות האלה איישו גברים. שיעור האבטלה הרשמי בכהונת מודי עלה מכ־4.9% ל־5%, ושיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה הוא הנמוך בעולם, ועומד על כ־27%.

מתוך שלל תוכניות שיזם מודי, מ"בית ושירותים לכל הודי", דרך "מייק אין אינדיה" שקוראת לחברות מקומיות ובינלאומיות לייצר בהודו, ההערכות הן כי יצירת משרות בטוחות, גמישות ומתגמלות לנשים ועידוד יזמות בקרב נשים יהיו המנוע שיועיל לצמיחה באופן דרמטי.

תמר טוניק

שמרנות שמניבה פירות

מקום 80: ישי דוידי (55), מנכ"ל קרן ההשקעות פימי

השנה: הנפיק שתי חברות בבורסה

ב־21 שנות קיומה, קרן פימי שבניהולו של ישי דוידי רכשה את השליטה ב־85 חברות, ומכרה 54 חברות. המספר המרשים הזה הופך את דוידי לאחד האנשים המשפיעים ביותר על המגזר הפרטי בישראל. אין עוד גוף או אדם בארץ שמחזיק בכל כך הרבה חברות. המשקיעים בפימי, בעיקר גופים מוסדיים, השיגו תשואה שנתית ממוצעת (IRR) של 30% — נתון הממצב את פימי כאחת המובילות העולמיות בתחום.

האסטרטגיה של פימי פשוטה: היא רוכשת חברות בוגרות, מתמקדת בתחום התעשייה, ובוחרת חברות עם פוטנציאל צמיחה בינלאומית. אחרי כל רכישה החברה עוברת הליך התייעלות ורוכשת חברה או שתיים בעולם, כדי להגדיל את המכירות ואת הפריסה.

ישי דוידי צילום: אוראל כהן

80% מהחברות בהן משקיעה פימי הן חברות במצב טוב, ומטרתה של פימי היא להבשיל אותן. השאר סובלות מבעיות — פיננסיות או תפעוליות — ופימי מבקשת לחולל בהן שינוי. בעבר סיפר דוידי ל"כלכליסט" על הדרך בה הוא עובד: "מודל קבלת ההחלטות בפימי הוא מאוד מסודר ושיטתי. אם תבוא אלינו עם עסקה חדשה, ולא משנה מהי, תעבור את כל השלבים ואת כל ועדות ההשקעה. אין קפיצות דרך, אין ויתורים. בסוף זה צריך להיכנס למודל, ואם לא — אנחנו פשוט לא עושים את העסקה. בחינת החברות לא מונעת כישלונות, אבל היא מקטינה סיכונים".

ואכן, פימי פועלת באופן שמרני. היחסים הפיננסיים בחברות שבשליטת פימי חזקים יותר ביחס לחברות אחרות בבורסה. לדוגמא, היחס הון עצמי למאזן בחברות שבשליטת פימי עומד על 48%, לעומת ממוצע של 39% בקרב חברות תעשייתיות בבורסה.

בבורסה המקומית פימי ביצעה כמה רכישות של חברות, אך גם הנפקות. בשנה האחרונה ביצעה הנפקות ראשוניות לשתי חברות חדשות בשוק: נובולוג ואוברסיז. גם לאחר ההנפקה נותרה פימי בעלת מניות בחברות. לאחרונה ביצעה פימי עסקאות משמעותיות כאשר מכרה את מניות השליטה בחברת האנרגיה אורמת לאוריקס היפנית וכאשר רכשה את השליטה באורביט.

אלי שמעוני