כך הפכה בנגלור לבירת הרילוקיישן של המערב

לפני שבועות אחדים הסתיימה שביתה נוספת של קבלני הזבל בבנגלור, אבל חזרתם לעבודה אינה מורגשת בעיר שממשיכה לטבוע בזבל, ולפי ההערכות לא תהיה ראויה למחיה בתוך 8 שנים.

ראשי העירייה לדורותיהם עשו מעט מדי כדי להציל את בנגלור מהגורל הזה, ורק עכשיו הם מתחילים להגיב בעצלתיים, בוחנים את האפשרות להקים שני מפעלים שיהפכו זבל לאנרגיה. אך מרגע שתתקבל ההחלטה יחלפו שנתיים עד שהמפעלים יתחילו לעבוד והעיר תחוש הקלה. עד אז, היא תשלם את מחיר הריצה המהירה שעשתה לחיקו העשיר של עולם הטכנולוגיה.

בשני העשורים האחרונים נהפכה בנגלור לאחת מבירות ההייטק העולמיות. היא הציעה לענקיות טכנולוגיה זרות כוח עבודה זול ומשכיל, מוסדות מחקר ואקדמיה, פארקי תעשייה והייטק ונכונות שלטונית להתגמש כדי לעודד פרויקטים משותפים. מאז היא דורגה שוב ושוב כאחת הערים הצומחות ביותר בעולם, לבטח הצומחת ביותר בהודו.

התל"ג של בנגלור צמח בשנים 2000–2014 בשיעור ממוצע של 5.5% לשנה. לכן השכר הממוצע בהודו עומד על כ־1,800 דולר, ובמדינה קרנטקה, שבנגלור היא בירתה, הוא כמעט כפול - 3,400 דולר. 

הפארק הטכנולוגי בבנגלור צילום: שאטרסטוק

כל העושר הזה נפל בחלקה של בנגלור בזכות תעשיית הטכנולוגיה, שפורחת בה. הענקית הבינלאומית הראשונה לנחות בה היתה טקסס אינסטרומנטס, אי אז ב־1985. מאז הרשימה הלכה ותפחה, ובנגלור יכולה להתהדר בניים־דרופינג מרשים של החברות הגדולות והמשפיעות בעולם, ובהן אמזון, אפל, אינטל, LG, סמסונג, אינפוסיס, SAP, IBM, מיקרוסופט, אורקל, מק'אפי וסיסקו, וגם של ענקיות שאינן מתחום הטכנולוגיה כמו קוקה־קולה, בוש, לופטהנזה ו־KPMG. לא פלא שחרף הבנייה המהירה, התברר באמצע השנה שעברה כי 97% משטחי המשרדים בעיר מאוישים במלואם.

גם ישראל תורמת את חלקה לטרנד, בשירותן של חברות טכנולוגיה ישראליות, כמו נס, צ'ק פוינט, וַאלטק (שנרכשה אשתקד תמורת כמעט מיליארד דולר) וראדוור, שפתחו שם מרכזים. לפני כשנתיים אף נפתחה קונסוליה ישראלית בעיר לאור מסיביות הקשרים. אלא שכמו שדיאודורנט לא יכול להחליף רחצה, גם הכסף הנוצץ של ההייטק לא יכול למחוק את הזבל שמייצרת עיר שקורסת לתוך עצמה.