עם הכסף בא הרעיון: למה לגברים לבנים עשירים יש הרבה יותר סיכוי להיהפך לממציאים?
מחקר חדש, מקיף ומכה גלים מראה שכדי להיהפך לממציא צריך להיות גבר לבן ממשפחה מבוססת. הסיכוי של בני מעמדות נמוכים, נשים ובני מיעוטים אתניים לרשום פטנטים קטן משמעותית, גם אם נולדו גאונים. כך האי־שוויון בולם את הקִדמה של כולנו
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/
צ'טי (38), כלכלן פורץ דרך שמלמד באוניברסיטת סטנפורד, הוא סופרסטאר אקדמי. בגיל 9 הגיע עם משפחתו מניו דלהי לארצות הברית, בגיל 23 כבר היה לו דוקטורט בכלכלה מהרווארד, ובגיל 33 זכה במדליית ג'ון בייטס קלארק לכלכלן צעיר, הנחשבת שלב בדרך לפרס נובל. את המוניטין שלו קנה בזכות מחקרים שמשתמשים במאגרי נתונים אדירים כדי לבחון סוגיות ציבוריות מרכזיות, ובהן כאלה הנוגעות להשכלה, חיסכון לפנסיה ושוויון הזדמנויות. ממצא מטריד אחד שלו לדוגמה: ב־1970 תשעה מתוך עשרה אמריקאים בני 30 הרוויחו יותר משהוריהם הרוויחו באותו גיל (בקיזוז אינפלציה), אבל ב־2014 זה היה נכון רק לחצי מבני ה־30. צ'טי הראה שהחלום האמריקאי, של שיפור מתמיד במצב האישי וניידות חברתית, דועך. לפי המחקר הזה שלו מ־2016, הסיבה העיקרית לכך היא האי־שוויון הגובר, העובדה שפירות הצמיחה מרוכזים בידי מעטים.
המחקר העדכני של צ'טי, שהתפרסם בשבוע שעבר וכבר מכה גלים בארצות הברית, מראה כיצד האי־שוויון גובה מחיר מהחברה כולה. הוא מתאר מציאות שבה אנשים שלא נולדו לרקע הנכון, למוצא הנכון או למין הנכון לא מממשים את הפוטנציאל שלהם (לפחות את הפוטנציאל להיות ממציאים) ולא ממצים את התרומה שיכלו לתרום לחברה. "איינשטיינים אבודים", הוא מכנה אותם.
תלמידי כיתה ג' מתרגלים מתמטיקה בבוסטון. "כדי להיות לממציא באמריקה צריך שני דברים — להצטיין במתמטיקה ומדעים, ולבוא ממשפחה עשירה" צילום: בלומברג
אל המסקנות האלה הגיעו צ'טי ועמיתיו, חוקרים בכירים מאוניברסיטאות מובילות בעולם, אחרי שבדקו נתונים של 1.2 מיליון ממציאים, אנשים שהגישו בקשה לפטנט או שהפטנט שלהם אושר בשנים 2014-1996. את הנתונים על כל אלה (שזהותם נותרה חסויה) הוא הצליב עם כתובת המגורים שלהם, נתוני מס ההכנסה שלהם ובמקרים רבים גם של הוריהם, ואם הם נולדו בניו יורק — הוא הצליב גם עם הציונים שלהם במבדקי מתמטיקה בכיתה ג' (תוך השוואה לציונים של חבריהם). כך הוא היה יכול "לעקוב באופן כרונולוגי אחרי חיי הממציאים, מהלידה עד לבגרות".
"המאפיינים של ילדים כשהם נולדים — מעמד, גזע ומגדר — מאפשרים לחזות מה הסיכוי שייהפכו לממציאים", כותבים החוקרים ומציגים ממצאים שזועקים אי־שוויון. הסיכוי של ילד שההורים שלו באחוזון ההכנסות העליון להיהפך לממציא גבוה פי עשרה מזה של ילד שהוריו בחציון התחתון של מקבלי ההכנסות. הסיכוי של לבנים גבוה פי שלושה מזה של שחורים. גם הסיכוי של נשים קטן יותר, גם אם לאט לאט הוא משתפר: מקרב הממציאים בני ה־40 כיום רק 18% הם נשים, כמעט פי שניים משיעורן לפני 40 שנה. מתי מחצית מהממציאים יהיו ממציאות? אם קצב השיפור הנוכחי יימשך, רק עוד 118 שנה.
ההצלבה עם הציונים במתמטיקה בגיל 8 העלתה שלילדים עם ציונים גבוהים יש סיכוי גדול יותר להיהפך לממציאים, אבל מתברר שזה נכון רק לילדים ממשפחות מבוססות. למעשה, הסיכוי שילד שמצטיין במתמטיקה ומגיע מהחמישון התחתון ייהפך לממציא זהה לסיכוי של ילד גרוע במתמטיקה שמגיע מהחמישון העליון. "כדי להיות לממציא באמריקה צריך שני דברים — להצטיין במתמטיקה ומדעים, ולבוא ממשפחה עשירה", כותב צ'טי. היוצאים מהכלל, אגב, הם ילדים אסיאתים, שהמצטיינים שבהם ממשיכים לקריירה של ממציאים יותר מכל קבוצה אתנית אחרת (אף שהרקע הכלכלי שלהם במדגם שנבדק פחות טוב מזה של לבנים).
פרופ' ראג' צ'טי צילום: Tsar Fedorsky
כלומר, לא מדובר רק בשאלה של כישרון. וגם לא מדובר בשאלה של רשת ביטחון, בחשש של בני השכבות הנמוכות לפרוץ קדימה ולהסתכן, למשל. כשמסתכלים על האוניברסיטאות שמהן יוצאים הכי הרבה ממציאים (MIT למשל) מגלים שסטודנטים מבוססים וסטודנטים מרקע עני ממציאים באותו שיעור. כלומר, אין ראיה לכך שהסטודנטים העניים חוששים לקחת סיכונים. אבל מראש רק מעטים מהם מגיעים לשלב הזה. היה אפשר להניח שאלה שכן מצליחים, מקרב העניים, הנשים או בני המיעוטים, מבריקים במיוחד, כי הם התגברו על חסמים גדולים בדרך ולכן יבלטו מאוד, אבל מתברר שגם זה לא נכון: הקבוצות האלה סובלות מתת־ייצוג גם בקרב הממציאים "הכוכבים". כך שהתפיסה שאומרת שהמוכשרים ביותר יצליחו להגיע לתחום בכל מקרה מוכחת כלא נכונה, ואלה הם "האיינשטיינים האבודים".
את ההסבר לפערים האדירים מצא צ'טי בסביבה שבה גדלים הילדים, בעיר, בשכונה ובבית, בדומה לממצאים שלו במחקרים קודמים. לילדים של ממציאים יש סיכוי גדול פי כמעט עשרה להיהפך לממציאים בעצמם, עם דגש על המצאות בתחום שבו המציאו הוריהם (צ'טי עצמו, אגב, הוא בן לפרופסור לכלכלה שמתמחה במדיניות ציבורית). ולילדים שגדלו בסביבה שבה יש הרבה ממציאים יש סיכוי גדול בהרבה להמציא בעצמם, בעיקר בתחום שראו מסביב. כך, סביר יותר שממציאים שגדלו בעמק הסיליקון (גם אלה שאחר כך עברו לבוסטון) יתמקדו במחשוב, ואילו כאלה שהגיעו ממיניאפוליס, שבה יש תעשיית מכשור רפואי עניפה, רושמים יותר פטנטים על מכשירים רפואיים. מנגד ישנם אזורים שלמים, בעיקר בדרום ארצות הברית, שכמעט לא מצמיחים ממציאים. וגם המגדר משפיע: נשים נוטות להתמקד יותר בתחום המצאות שבו עסקו ממציאות שראו בסביבתן, בעוד הממצאים לא מצביעים על השפעה כזאת שחלחלה מהגברים שסביבן.
המסקנה היא שחשיפה לחדשנות בשנות הילדות מגדילה באופן משמעותי את הסיכוי להמציא. וזה, בעיני החוקרים, הממצא העיקרי של המחקר: העובדה שמשכונות מסוימות ייצאו ממציאים בתחומים ספציפיים מעידה על כך שזה לא רק עניין של בתי ספר טובים או אוכלוסייה חזקה, אלא גם על נוכחות מבוגרים שהם מודלים לחיקוי ואפילו מנטורים, כאלה שיעוררו השראה, ואולי אפילו יכוונו, או יסייעו (למשל במציאת עבודה או התמחות), באופנים שיעלו את הצעירים על נתיב קריירה של ממציאים.
לכן, כדי לצמצם את מספרם של "האיינשטיינים האבודים", צ'טי ועמיתיו מציעים מדיניות שאמורה לעודד ילדים שיכולים להיות ממציאים. תמריצים פיננסיים לממציאים בוגרים (הורדת מס למשל) לא יועילו, להערכתם: מי שממילא לא שואף להיות ממציא לא יושפע מתמריצים כאלה, והממציאים בצמרת מרוויחים כל כך הרבה עד שהפחתת מסים לא בהכרח תגרום להם להמציא יותר. במקום זאת, החוקרים ממליצים על תוכניות שיגדילו את החשיפה של ילדים מצטיינים לחדשנות, רצוי בעיקר לממציאים שנראים כמוהם (מאותו מין או רקע), למשל באמצעות תוכניות חונכות. "ממש חשוב שיהיה לך מודל לחיקוי שתוכל לראות את עצמך בנעליו", הסביר צ'טי לאחרונה בראיון. להערכת החוקרים, אם בנות היו נחשפות לממציאות באותה מידה שבנים נחשפים לממציאים, חצי מהפער בין המינים בתחום החדשנות היה נסגר. וכל הדיון הזה, צ'טי מזכיר, נוגע גם למי שלא אכפת לו במיוחד מערכים כמו שוויון או הוגנות. הוא משפיע על הצמיחה, ועל רמת החיים של כולם.
